עדי בעולם

וב-1.1.07 קמנו טרוטי עיניים אחרי המסיבה של אתמול, אל הדרך לסן פרנסיסקו. בלילה הקודם, בסביבות שתיים, כשהלכנו לישון, הכרזנו על תשע וחצי כשעת היציאה הכי מאוחרת לדרך. כך שלא היו גאים מאיתנו כשהצלחנו לצאת בעשר וחצי, רק שעה איחור. נפנפנו לשלום ללוס אנג'לס ויצאנו לכיוון צפון.

ואחרי חמש שעות וקצת הגענו לסנטה קרוז. הסבר: בסנטה קרוז גר בן דוד שלי ושל עוז, O.D. כן כן, ממש כמו מנת יתר. כולם קוראים לו ככה, ובכלל זה גם אנחנו, אבל כדי לחסוך את הסירבול הזה מקוראי הבלוג, וגם כי אין לי כוח להחליף כל שתי שניות לאנגלית, אני אקרא לו פה בשמו המקורי - עודד. אז עודד (שיט, זה מוזר לקרוא לו ככה) הוא גולש ואיש שאנטי באופן כללי, והוא גר בדירה שכורה בסנטה קרוז עם שותף חובב גלישה (אמריקאי-שבדי, למרבה השעשוע) לא פחות ממנו. וכיוון שאין להם הרבה מקום בבית, ולעומת זאת כל אחד מחזיק בבעלותו לפחות שלושה גלשנים, הם נאלצו למצוא פתרונות איחסון מקוריים ולתלות את הציוד שלהם על התקרה.

בתמונה: הגלשנים פלוס הפינה הציונית של הבית:

באורח כללי הדירה משדרת קוליות מטורפת. ואם זה לא מספיק, אז יש שם גם את המוט הזה שעודד עושה עליו אימוני כושר.

בתמונה: עודד מראה לבנות ישראל מה הן הפסידו.

(וכך גם נוכחתי לדעת שאכן, אני הנכדה הבטטה היחידה במשפחה. עוז ואחינו הקטן עושים כושר, עודד ואחותו גולשים/רצים/נתלים על מוט. נחשו ילדים מי היא הנכדה הנותרת שהמאמץ הגופני היחיד שלה הוא לנפנף למונית).

אניווי, אחרי שסיימתי להתפעל מהמגניבות הכללית לקח אותנו עודד אל המקום החשוב ביותר בסנטה קרוז - החוף. באורח טבעי הדירה שלו נמצאת במרחק דקה הליכה מהחוף. הגענו בול לשקיעה.

החוף כמובן מהמם, ומייד גמרתי אומר שגם פה אני רוצה לגור. בדמיוני ראיתי את עצמי במכנסי חאקי רחבים וחולצה גברית לבנה מטיילת על החוף במלוא הוואספיות, לידי צועדים בעלי הדוגמן של ג'יי קרו, התאומים והלברדור. חלומותי נקרעו באחת עת נזכרתי בשני הערסים השכנים שלי בתל אביב, וחזרתי למציאות.

ומשם החלנו בהכנות לקראת הערב. או, הערב זה משהו שצריך להסביר. במקום להגיע ישירות לסן פרנסיסקו, הציע עודד שנעשה הפסקה בדרך. הוא מכיר מקום, סיפר לנו בטלפון, ובו מגדלור קסום ובית הארחה שלא נשכח, כולל ג'קוזי פתוח אל הים. מובן שמייד קפצנו על הרעיון.

זה היה כבר בחצי הדרך מלוס אנג'לס כשעודד התקשר ושאל אם הבאנו סדינים ומגבות. "למה שנצטרך דבר כזה?" תהינו. ובכן, מתברר שעודד שכח לציין שבית ההארחה הזה הוא בעצם אכסניית נוער, ורצוי להביא סדינים ומגבות, ואה, המקלחות משותפות. מייד פרצו באוטו זעקות אימה. עוז התאושש ראשון, כי יש לו תדמית חי"רניקית להגן עליה, ואמר משהו כמו "שטויות, זה יהיה כמו בטיול לדרום אמריקה". קרן ואני, נסיכה אמריקאית ונסיכה פולניה, שלרגע לא חשבנו לתרמל איפשהו בעולם אי פעם, סירבנו להתאושש. אבל עודד התעקש שזה שווה, שזה לא ג'יפה, ושכשנגיע נראה.

טוב, אז בסנטה קרוז החלנו בהכנות לאכסניה. כמו למשל קניית מצרכים. כי מתברר שאין שם מסעדה, אלא מטבח משותף שכולם מוזמנים לבשל בו ולאכול בו. עודד לקח אותנו אל הסופר הקבוע שלו, שהוא כמובן כולו אוכל אורגני (מתברר שקשה קצת למצוא שם סופר שהוא לא בטרנד הבריאותי), וקנינו כל מיני דברים שווים לארוחה.

ואחרי זה נסענו למקום, שנקרא Pigeon Point. והאמת, המקום מהמם.

החדרים קצת פחות. מדובר בשלושה בתים. בכל בית שלושה חדרי שינה, מטבח גדול ומצויד, סלון חמים, ומקלחת ושירותים אחד לכולם. בכל אחד מהחדרים יש שלוש מיטות קומותיים, ולפעמים חולקים אותם עם מטיילים אחרים. אבל אנחנו מראש הצהרנו שיש גבול לחורניות, אז שכרנו חדר אחד רק לארבעתנו. את הבית שלנו חלקנו עם חבורת אמריקאיות-סיניות מצחקקות, שהיו בסוג של טיול בנות, ועם עוד איזה זוג שחזר מהג'קוזי ונבלע בחדר שלו בלי לצאת ממנו.

מרגע שנכנסנו למוד, זה היה מעולה. כל הילדות פינטזתי על קיץ כמו של החמישיה המפורסמת. דימיינתי איך גם אני, כמו הדודנים יוליאן, דיק, ג'ורג' ואן (והכלב טימי) אטייל לי, אשן במיטת קומותיים, אבשל ביחד ארוחות ערב של תנאי שדה ואהנה מיחסי חבורה מאוחדת ומשפחתית. וזה בדיוק מה שהיה שם. כבר היה לילה חשוך אחרי שפרקנו את חפצנו בחדר, והחלטנו לבדוק את הג'קוזי. ואכן, על קצה מצוק, מול האוקיינוס הגועש, שוכן ג'קוזי גדול. קרן ואני העפנו מבט אחד במימיו הצהובים והחלטנו לוותר, אבל לא בחורינו האמיצים, והם מייד נכנסו למים. האמת שזה היה מדהים, לפחות לפי הדיווח של עוז. כבר היה ממש קר, לילה ליד האוקיינוס, רוח קרה חזקה, והוא נשאר בבגד ים ואז נכנס למים רותחים.

וככה יצא שממש כמו בחמישיה המפורסמת, שם הבנים פתרו תעלומות בעוד הבנות שלקו ביצים וקלו פכסמים, גם אנחנו עבדנו לפי השיטה השוביניסטית הזו. עוז ועודד נותרו להם נהנים מהג'קוזי, ואילו קרן ואני הלכנו להכין את ארוחת הערב. דווקא היה נחמד. חיממנו את קיש גבינת העיזים שקנינו, הכנו סלט, קלינו לחם, הכנו את סיידר התפוחים על השולחן, ואז בדיוק הבנים חזרו.

ואחרי הארוחה בכלל הפכנו לתרמילאים, כשישבנו בסלון המשותף ושיחקנו פיקשנרי (המשחק הזה שצריכים לצייר פתגם או שם והשחקנים האחרים צריכים לנחש). היה כל כך, כל כך עולם אחר. לשבת באמצע שום מקום עם אנשים שאני בקושי מכירה ולשחק משחק חברה.

ואחרי המשחק הלכנו לישון. ובבוקר קמנו, הסתכלנו החוצה, ופערנו פה. כשנכנסנו לבית כבר היה חושך ולא ראינו את הנוף סביבו. עכשיו הסתכלנו מהחלון וראינו את זה:

היה אפרורי וקסום. עוז החל בהכנת תה לכולם לארוחת הבוקר במטבח המשותף, והכל הרגיש כל כך חמים ונעים. רציתי שתמיד יהיה ככה.

אחרי ארוחת הבוקר יצאנו לסיבוב במקום, מחזיקים עדיין את ספלי התה שלנו. אין ספק שזה המקום הכי פוטוגני שאי פעם ישנתי בו. טוב, חוץ מהפיורדים בנורבגיה.

עוז ועודד בשיחת דודנים על הבוקר, כי אין כמו רעש של גלים בשביל היצירתיות:

קרן והזריחה. תמונה שאני כל כך מרוצה שצילמתי שטפחתי לעצמי על השכם איזה שמונה פעמים.

וכל כך התקנאתי שמייד ביקשתי שתצלם אותי גם.

(אבל חייבת להודות שהתמונה איתה יותר מוצלחת).

אחרי טיול באיזור נפרדנו בצער רב מהמקום, ויצאנו אל מקום אחר, שאין סיכוי שאני אזכור את שמו, משהו ספרדי כזה. זו שמורת טבע של פילי ים (? האומנם זה התירגום הנכון? באנגלית זה elephant seals), וכבר דמיינתי לעצמי איך אני מביאה אותה בצילום א-לה שצה. אבל התברר שבגלל שזו עונת הרבייה אפשר להיכנס רק בסיור מודרך, שיוצא רק בעוד שעה וחצי, ואילו אנחנו מיהרנו לסן פרנסיסקו. אז החלטנו לוותר, עוז וקרן הבטיחו לעצמם שעוד יחזרו (הו, הקינאה), ופנינו צפונה. לסן פרנסיסקו.