עדי בעולם

חלף הרבה זמן בעצם, מאז שקראתי וראיתי את כל הספרים והסרטים שהתכוונתי לכתוב עליהם. מה שנראה לי בהתחלה בתור פוסט ברור ומפורט זכור לי עכשיו רק במעומעם. אופס. אז קבלו פוסט תרבותי מתומצת משהו.

ליטל מיס סאנשיין - שמעתי המון המלצות על הסרט לפני שראיתי אותו, מה שבדרך כלל מהווה מתכון בטוח לאכזבה, אבל אני שמחה לומר שלא.

הסרט הוא בעצם סרט מסע (רוד טריפ) קלאסי, ממש מהסוג שהמורה לתסריטאות היה שמח להראות לנו - בתחילת הסרט יש לנו משפחה בקונפליקט, המשפחה יוצאת למסע כלשהו, שבסופו החיים ייראו אחרת. אין בזה רע, כמובן. כבר ראיתי סרטי מסע רעים וסרטי מסע טובים, כל סרט והסיפור שלו.

והסרט הזה דווקא משובח. קצת עלילה בלי ספוילרים: יש לנו משפחה אמריקאית מהמעמד הבינוני, קצת צרות כלכליות, קצת בעיות הורים-ילדים, קצת בעיות זוגיות. זוג הורים ולהם מתבגר מתוסבך, ילדה חמודה-מקסימה אך קלולסית, סבא שלעת זקנתו שובר את כל החוקים ולקינוח דוד שסובל מאהבה נכזבת ואובדני. ערבבו ביחד וקיבלתם ארוחה משפחתית עגומה במיוחד. כה עצוב לראות את המשפחה חולקת דלי ענק של עוף מטוגן ומעמידה פנים שזו משפחה מאושרת.

ואז יוצאת המשפחה למסע ברכב מסחרי, שתכליתו להגיע לתחרות יופי ארצית לילדות, כי הילדה חולמת להשתתף בה. ובמהלך הנסיעה הזו יקרו המון דברים, שכמובן ילמדו כל אחד מבני המשפחה משהו על חייו ועל מה שיש לו.

**בפיסקה הבאה ספוילרים - מי שלא ראה הסרט שידלג**

החלק האחרון של הסרט הוא שהפך אותו בעיני מסרט טוב לסרט מעולה. האמירה על הצביעות של החברה האמריקאית באמצעות תחרות היופי היא מדהימה. מצד אחד יש שם בנות תשע מאופרות, מפונפנות, בבגדים סקסים, שצועדות על נעלי עקב ומפלרטטות כמו נשים בוגרות עם השופטים, עושות תנועות חושניות שמן הסתם למדו מתחרויות יופי של בוגרות, וזה בסדר מבחינת הקהל האמריקאי. מצד שני באה אוליב, ילדה תמימה, כל תנועותיה מגושמות ילדותית, עם קוקו של ילדות קטנות, לבושה בבגדים שגדולים עליה, מה שרק מבליט את ילדותיותה, ומבצעת, בחוסר חושניות בולט, ריקוד שסבה המרדן שלימד אותה ידע שהוא ריקוד של חשפניות אבל היא לא יודעת ולא מנסה לשדר את זה, וכל הקהל, שהסקסיות היא בראשו ובטח לא בתנועות של אוליב (שכמובן לא נשארת עירומה על הבמה כמו חשפנית אמיתית), מזועזע. ילדות שמחונכות לשדר סקס בלי לומר את זה בקול רם זה בסדר, אבל ילדה תמימה שמבצעת ריקוד שהוא סקסי בראשו של הקהל - הו, השערוריה.

עד כאן הספוילרים

תוסיפו לזה כתיבה טובה ומדויקת, משחק טוב של כולם (הילדה מועמדת לאוסקר! הידד!), חוסר יומרנות - וקיבלתם סרט מצוין.

הר ברוקבק - האמת שהרבה זמן רציתי לראות את הסרט הזה, מסיבות שטחיות לגמרי: שני השחקנים שווים בעיני. להית' לדג'ר בכלל שמור מקום חם בליבי מאז "עשרה דברים שאני שונאת בך". אז לא הייתה שמחה ממני לגלות שיש את זה בסרטים האלה שאפשר להזמין ביס לצפייה פרטית, ובדיוק קיבלתי שלושה סרטים בחינם מתנה מיס.

קודם כל - הסרט מאוד יפה. וואיומינג, מתברר, זה מקום ממש ממש יפה. לשנייה פינטזתי לי על בית שקט על ההרים שם, מול הנהר והפסגות המושלגות, הכי רחוק שאפשר מהשכנים הערסים שלי. אחרי זה הזכרתי לעצמי שאין סיכוי שאפשר לבדוק שם מייל ובטח יהיה ממש קשה למצוא שם מספרה טובה או חנות של נעמה בצלאל, אז סימנתי לעצמי את המקום בשביל אחד מבתי הקיץ העתידיים שלי, מייד אחרי שאתחתן עם מיליונר.

אבל העיקר בסרט זה סיפור האהבה. וסיפור האהבה שם כל כך חזק, כל כך עוצמתי, שכשהם נפגשים בפעם הראשונה אחרי שנים ומתנשקים, יכולתי להרגיש את הפרפרים בבטן, את העוצמה של הגעגועים שלהם. איזה כיף. ובקטע הדרמטי - הם בכו וגם אני.

(לא שזה אתגר גדול, אני כה רכרוכית עכשיו שאני כאמור בוכה מאקסטרים מייק אובר גירסת הבית. אתמול בכיתי רבע שעה למראה הבית החדש שקיבלו אלמן ושמונת ילדיו).

הטרילוגיה הניו יורקית - את הספר הזה קיבלתי במתנה מהשבדי, כשעוד היינו זוג טרי ורק יצאנו. היינו ביחד בפראג ועסקנו רוב הביקור בקניית ספרים אחד לשני. שאר הספרים שהוא קנה לי שם דווקא היו ממש מוצלחים, אבל לא זה.

כנראה שאין לי את זה עם פול אוסטר. את הראשון שלו שקראתי, "ארמון הירח", קנה לי החבר הראשון שלי, שנשבע לי שמדובר בספר משנה חיים. אולי הוא משנה חיים, אבל לא את שלי. לא התרשמתי. את הספר הבא שלו, "לוויתן", קנה לי ידיד שהבטיח חוויה אחרת. ובכן, זה היה אחר מחוויה. את "ורטיגו" עוז קיבל במסעותיו בדרום אמריקה, כחלק מהחלפות הספרים של תרמילאים. חשבתי שחביב, ותו לא.

אבל אל "טרילוגיה ניו יורקית" הגעתי עם קצת ציפיות בכל זאת, כי השבדי קנה לי אותו ובדרך כלל יש לנו טעם זהה בספרים. וול, וורנג!* שנים לא נתקעתי ככה עם ספר. הטרילוגיה התגלתה כתרגיל ספרותי פוסט מודרניסטי שפול אוסטר משחק עם עצמו. שלושת הסיפורים עוסקים בבלשים, סופרים ומשחקי זהות. שמות שחוזרים על עצמם, פרטי עלילה שעשויים להזכיר, אבל בעיקר הרבה תרגילים פוסט מודרניסטים שכאלה.

התוצאה הייתה שהספר שיעמם אותי בטירוף. אני אוהבת עלילה, לא תרגילים פוסט מודרניסטים. ולכן לקח לי ים זמן לסיים את הספר הזה, אחרי שעוד קראתי ארבעה ספרים באמצע (המוות והפינגווין, הבושם, ושני ספרי נוער קלאסים - מתילדה והנערים מרחוב פאל, ותודה למבצע של בנק הפועלים שסייע לי לרכוש כל אחד מהם בעשרה שקלים). לא הייתה שמחה ממני לסיים את הספר הזה. אני לא בטוחה שאקרא שוב פול אוסטר.

*מסתבר שהשבדי טעה. אחרי שהתלוננתי לפניו שמה פתאום הוא חשב שאני אוהב ספר כזה, הוא ביקש ממני לתאר את העלילה, ואז תפס את ראשו ואמר - "קניתי לך את הספר הלא נכון. התכוונתי לקנות אחר. גם אני לא אהבתי את הספר הזה". אה, זה מסביר את זה.

המוות והפינגווין - ספר אוקראיני, על החיים שאחרי ברה"מ. גילה נתנה לי אותו לכבוד הטיסה, והובטח עליו שיהיה מבדר. ובכן, הסופר ציני, והתוצאה היא באמת ספר עם רגעי הומור, אבל התחושה היא בעיקר באסה: האנרכיה במדינות האלה, עד כמה שהיא מתוארת באירוניה ובהומור, היא מפחידה, ובעיקר גרמה לי לעצב. מצד שני, אני כאמור בתקופה שבה אני בוכה מטלוויזיה, אז יכול להיות שאני רואה דברים באור שחור יותר.

הבושם - גם אותו קיבלתי מגילה לנסיעה. אני מתה על ספרים תקופתיים, והאמת שאני עוד יותר מתה על סרטים תקופתיים, ודווקא הספר הזה נראה לי יהיה מצוין בסרט. אז אני מאוד סקרנית לראות את הסרט.

עד כאן חובות תרבותיים. בפעם הבאה - חוזרת להיות שטחית כמו שאני.