עדי בעולם

ביום שישי בערב הלכתי עם איריס, בעלה והילדים למסעדה האפריקאית שלא שמעתי על קיומה עד אז, פויקה. (הגיע זמן לשון: פויקה זה שם של סיר/קדירה אפריקאית, אבל בשבדית זה ילד).

התפריט נראה מבטיח - הרבה גריסים וקטניות בחלב קוקוס וקארי, הרבה בשרים ופירות ים. הזמנו דווקא יחסית הרבה דברים, ועל כולם כמעט אמרנו "נחמד ותו לא". במנות הראשונות היו סלט אנטריקוט מעושן עם שעועית לבנה, פילה ואפונה, קערת קטניות בחלב קוקוס וקארי. "בבית הייתי עושה את זה יותר טוב", אמר בעלה של איריס, וצדק, כי הוא אחד הגברים הבשלנים הכי שווים שאני מכירה. בעיקריות אכלתי כבד וצלע טלה לצד חציל מעושן, והיה נחמד. איריס אכלה את קדירת פירות הים והקטניות בחלב קוקוס, שהייתה נחמדה, ובעלה אכל את הפויקה הקלאסית, שזה הרבה בשר וירקות שורש. היה, כמובן, נחמד. לילדים, שהם הילדים הכי אכלני גורמה שפגשתי, וגם התנהגו כל כך למופת ששוב רשמתי לעצמי את שיטת איריס לחינוך בתור השיטה שאני אשתמש בה, הוזמנו קציצות וכן קערת פירות ים (אה, כן, הילדים מתים על שרימפס וקלמרי).

אבל החלק השווה היה הקינוח. צריך להזמין אותו עשרים דקות מראש, וזה נקרא עוגת שוקולד בפויקה, שזה בעצם סופלה שוקולד. והוא היה כל כך מעולה, שכל השולחן אכל ממנו בתאווה, ומבוגרים כילדים נלחמו על הביס האחרון. עד עכשיו אני לא מאמינה שהילד הקטן הצליח לקחת לפניי את הביס האחרון של זה.

איריס מבקשת להבהיר שלהבדיל מדבריי הקוטלים על בנדיקט, היא דווקא הייתה מרוצה מביצי הבנדיקט שלה. למרות שהיא מסכימה שאין ממש ייחוד למקום.

בשני בצהריים קבעתי עם אפרת לארוחת בוקר בגילי'ז. היא הגיעה לפניי, ודיווחה בעצבים שמחיר ארוחת הבוקר הועלה ל-64 שקלים. אנחנו מאוד אוהבות את ארוחת הבוקר של גילי'ז, אבל גם לנו יש גבול, ולא מוצא חן בעינינו לשלם כל כך הרבה בעיר שמתמחה בארוחות בוקר טובות. החלטנו לעבור לקום איל פו. שם גילינו שיש תפריט של חורף, ולכן אין את מה שאנחנו אוהבות, קרי הכריכים הקלילים יותר.

נותרנו די נואשות, והזמן התחיל לאזול, כי אפרת צריכה מתישהו לאסוף את הבן שלה מהגן. אז היא העזה להציע את מקס ברנר. עשיתי פרצוף, אבל היא התעקשה שדווקא יש שם עסקית. אז מתברר שיש, ומשתלמת. ב-39 שקלים מקבלים מרק/אנטי פסטי/סלט כמנה ראשונה, ומנה עיקרית, שמורכבת ממחבת עם תפוחי אדמה ותרד/שקשוקה/כריכים/סלט גדול. היה ממש משתלם. מי היה מאמין שאני אמליץ על עסקית במקס ברנר. אבל נו, זה הרי עולה כמעט חצי מארוחת הבוקר של גילי'ז.

באותו בערב הגעתי לאורנה ואלה (כן, חיי מצטיירים כממש קשים בפוסט הזה, אני יודעת). בדרך לשולחן חלפתי על פני מישהו מוכר. דמיינתי אותו לצד לובשי מכנסי עור חשופי חזה, משתתפי הפולסום, ומייד הבנתי שכן, זה הוא. ועוד היה לי אומץ לגשת אליו ולהציג עצמי. כך נתקלתי במקרה בדויד.

יום רביעי, אחת וחצי בלילה, אני בבראסרי עם חברים מהעבודה. בידוענים מסביבנו זיהינו רק את מורן אייזנשטיין ואורי גוטליב, אבל לא טרחנו להסתכל מעבר לסביבה שלנו, אולי היו עוד. בחוץ היה קצת קריר, העפתי מבט בתפריט, ונזכרתי בפוסט של דויד. אז הזמנתי מרק בצל וכוס שרדונה. היה מצוין.

היום בצהריים אכלתי ב"פרונטו" עם חברים מהעבודה. פרונטו אמורה להיות המסעדה האיטלקית הכי טובה בעיר, לפחות בעיני איטלקים. הקולגה שלקח אותנו לשם הוא במקור איטלקי, כמובן. העסקית במחיר אופייני/יקר (68 או 88), ואנחנו גם הוספנו קיאנטי אז בכלל. אבל היה טעים - אכלתי סקלופיני עגל (פרוסות דקות) ברוטב מרסלה. מתה על מרסלה, וכמעט תמיד לוקחת את המנה עם המרסלה, אם יש.

יוצא שאכלתי די הרבה בחוץ בשבוע האחרון. אני אמורה להרגיש הרבה יותר עליזה עכשיו או משהו.