עדי בעולם

דברים מתוכננים לאחר הצהריים הפנוי:

לעבור על התסריט של א' ולשלוח הערות.

לענות על המיילים שמחכים כבר שבוע.

(לא להידרדר לגלישה חסרת תכלית באינטרנט).

בשום פנים ואופן לא להתקרב לבורקסים בפריזר. אם אני רעבה יש גזר במקרר.

לעשות הליכה. הרבה זמן לא עשיתי ספורט. להגיע לפחות עד ז'בוטינסקי, רצוי עד פארק הירקון.

(בשום פנים ואופן לא לעצור ליד דוכן הקרפים בקצה הרחוב).

לעבור בסנטר כדי לראות אם יש מה שאני רוצה בחנות למלאכת יד.

(ולא שום קניות אחרות! בטח לא ספרים או בגדים).

לזכור לעבור בדואר לשלוח את החבילה. ולעבור דרך השען להחליף בטרייה.

אחר הצהריים, סיכום אירועים:

שיט, לא עברתי על התסריט.

וגם לא עניתי על המיילים.

(אבל ביליתי שעה וחצי בבלוגים ובעין הדג. וגם פתחתי מיילים משעשעים. Doh!).

אכלתי שני בורקסים.

(ננסה להסתכל על זה בצורה חיובית: נשאר לי המון גזר למחר).

התחלתי לעשות הליכה. נשברתי בסנטר.

(אבל הלכתי עד דוכן הקרפים, שם פיציתי את עצמי מייד בקרפ נאטלה. Doh!)

לא היה מה שרציתי בחנות למלאכת יד בסנטר.

(אבל לעומת זאת קניתי חצאית מקסימה! ושלושה ספרים!)

שיט, שכחתי לעבור בדואר. לא נורא, נשלח את החבילה ביום ראשון. ובדיוק בשביל המצב בו נגמרת הבטרייה יש לי שני שעונים.

לפני ארבעה חודשים הלכתי למספרה. הספרית הערמומית שיכנעה אותי שהיא תעשה לי גוונים שכולם יחשבו שהם טבעיים. היא יצאה שקרנית, ואני יצאתי הרבה יותר בלונדינית משהתכוונתי. ארבעה חודשים אני מסתכלת במראה בבוקר והמחשבה הראשונה שלי היא "מה זה הדבר הזה על הראש שלי?"

אז ביום רביעי הלכתי למחוק את הבושה. הסברתי לספר שאני רוצה לחזור לצבע הטבעי שלי, והוא, אחרי שעיין עמוקות בשורשיי, פסק: חום אגוז. חום האגוז נצנץ לי מהקטלוג בגווניו הזהובים ואני הסכמתי בכל לב.

כנראה שצבע חום האגוז יחד עם הגוונים שלי עורר תגובה כימית כלשהי. אחרת, אין דרך להסביר את הרעמה האדמונית שאני נושאת כרגע על ראשי. בהתחלה עוד הייתי בהכחשה, ואמרתי לכולם בעבודה ש"חזרתי לצבע הטבעי שלי סוף סוף". התגובות היו מעורבות:

גילה: לא, זה לא הצבע הטבעי שלך.

אני: כן! זה כן!

גילה (בפרצוף מנחם): לא נורא, זה טוב לגוון.

בועז: ג'ינג'ית, צבעת את הגבות?

אני (בקול המום): לא! את השיער!

בועז: דווקא יפה לך הגבות ככה.

הדס (בקול תוהה): זה הצבע הטבעי שלך?

אני (בקול נחוש): כן!

הדס (בארשת פנים חתומה): אהה.

מישהי שאני לא מכירה את שמה שנתקלתי בה בשירותים: יפה לך ג'ינג'י.

אני: זה לא ג'ינג'י, זה חום.

היא (בטון מנומס): כמובן, זה כנראה התאורה כאן.

מושיק: צבעת את השיער?

אני: כן, חזרתי לצבע הטבעי שלי.

מושיק: הממ, כן, אז בעניין העבודה שלך להיום...

בערב, בבית, נאלצתי להודות לעצמי מול המראה שבאמת, זה יותר אדמוני מחום. שיכנעתי את עצמי שזה יהפוך לחום בחפיפה הראשונה.

כמו כל פעם אחרי ביקור במספרה, דחיתי את החפיפה (קרי הרס הפן) עד לרגע שבו להקת הברחשים שריחפה סביב ראשי כבר בלטה מדיי. עכשיו, אחרי החפיפה, אני נאלצת להודות: מעתה קיראו לי פומיקי בעולם.

נניח שיש ברשותי שקית בגדים מגאפ/זארה/H&M ושאר אופנות הצריכה ההמונית, וכל חטאם של הבגדים האלו הוא שאני כבר לא אוהבת איך שהם נראים עליי, למי אני תורמת? פעם, לפני שנים, אני ושותפתי לדירה תרמנו שקי ענק של בגדים למעון של נשים מוכות. הרגשנו כל כך טוב עם עצמנו. רק שהשותפה הייתה זו שקישרה בינינו לבין המעון, כך שאין לי מושג איך ליצור איתם קשר היום. המקום היחיד שאני יודעת שאפשר לתרום בו הוא חנויות יד שנייה למיניהן, אבל אני רוצה לתרום לצדקה, לא לחנויות כה מגניבות. איפה תורמים בתל אביב?