עדי בעולם

"שמעי", אמרה גילה, "את רוצה קצת ירוק ושקט? סעי אל הגליל. הפריחה עכשיו, פשוט יפהפה שם".

כבר הרבה זמן שאני מרגישה חנוקה בתל אביב. מן צירוף של סביבה רועשת, הרבה אפור, רעש של אוטובוסים, כיעור (מאז שטוקהולם אני לא מצליחה לראות את היופי של תל אביב. כמה שאני מנסה אני רואה רק בניינים מפוייחים מאוטובוסים בקינג ג'ורג'), וגם געגועים לחיים בעיר אירופית ירוקה עם שבילי אופניים שאף הולך רגל לא דורך בהם (כן, אני מדברת אליכם, הולכי הרגל ברוטשילד!), ועם פארקים ענקיים בכל פינה.

אז עם קצת פוש מגילה, התארגן לו טיול ספונטני קצרצר לצפון. לראות קצת ירוק. אז לא לקחתי מקל, אבל בהחלט תרמיל, כי צריך לשים את המים המינרלים איפשהו, הצטיידתי בהמלצות למסעדות (ותודה לאיריס), ונסעתי לנשום אוויר בגליל.

ואחרי הרבה שבועות של הרגשה חנוקה, התיישבתי והרגשתי שאני יכולה לנשום.

יפה שם, בגליל. כמעט נדרתי ששם אני אגור כשאהיה גדולה, אבל אז נזכרתי שאין לי שום חשק לנסוע שלוש שעות לכל כיוון לעבודה. אבל לרגע הרהרתי כמה כיף יהיה לגדל ילדים שלווים באווירה שלווה (לא כולל התקפות קטיושות).

ואחרי זה ביקרתי בראש פינה. בתור בחורה שקראה מאה פעמים את גיא אוני, והיחידה בכיתה שחשבה שזו הייתה מטלה מעולה לקיץ, לקרוא את הספר, החזקתי מעצמי מכירה את העיר. אחרי זה נאלצתי להודות שפרט לכמה פעמים שעברתי שם עם האוטובוס בדרך לקריית שמונה כשהייתי בצבא, בעצם אף פעם לא הייתי בראש פינה.

אז ראש פינה. מסתבר שיש שם עיר עתיקה מקסימה. קודם כל היא מתחילה בכניסה לגן יפה.

ואחרי זה בתים ורחובות שא. ממש לא מרגישים כמו ישראל של היום, וב. ממש יכולתי לדמיין את פאניה סילס מגדלת שם את ילדיה וסוחרת בתרופות.

נשמתי עמוק, נהניתי מהנוף, הרגשתי בחו"ל.

ואז הסתכלתי החוצה מהאוטו.

וולקאם בק טו איזראל!!!