עדי בעולם

בערב יום השואה הציע אחינו הקטן שניסע אל סבא וסבתא בעפולה כדי להיות שם כשסבתא מספרת את סיפורה לכיתה בבית ספר בעיר. קבענו בתשע בבוקר לצאת לדרך. שנינו, יש לציין, לא רגילים לקום בשעות חד ספרתיות, אבל ממש אי אפשר לאחר לאירוע הזה.

ב-9:05 מעיר אותי הטלפון. על הקו אחינו הקטן.

אחינו הקטן: חררר פרררר גרררר

אני: גרררר

אחינו הקטן: כן, גם אני לא קמתי. בתשע ורבע אני אצלך.

9:30 אחינו הקטן מגיע לאסוף אותי, אוחז בכוס קפה מהבילה. כל האוטו מריח מקפה. צריך לציין שאני שונאת קפה. הפעם היחידה שהקאתי בעשר השנים האחרונות הייתה כשמישהו שישב לידי במטוס שתה קפה עם ריח שהגיע לנחיריי.

אני מאיימת להקיא

אחינו הקטן מאיים לזרוק אותי מהאוטו

אני מאיימת לשפוך לו את הקפה

אחינו הקטן מאיים בתאונה אם הוא לא ישתה קפה על הבוקר

פותחים את החלונות היטב. אחינו הקטן מחזיק את הקפה בחוץ ואילו אני דוחפת את ראשי החוצה מהחלון שלי ונושמת.

ב-9:40 אנחנו ליד עזריאלי בירידה לאיילון.

9:45 מחליטים בטעות לוותר על גלילות בהנחה שיש שם פקק (כשחלפנו שם התברר שאין). המשכנו ישר למחלף הרצליה.

9:50 מגלים שיש פקק עצום במחלף הרצליה, מחליטים להמשיך לנסוע למחלף האחרון, זה שאין בו פנייה לכיוון הנכון ולעשות פרסה.

9:55 מגלים שאין פרסה. מתברברים בהרצליה בחיפוש אחרי פרסה בלי פקקים. בין הבירבורים הגענו לאיזה מקום שיש בו גן אירועים. עושה רושם שהם מחזיקים שם חיות, ושברח להם הטווס.

10:00 צפירה. במקור היינו מתוכננים לעמוד בה אי שם אחרי חדרה. במקום זה אנחנו עדיין בהרצליה.

10:05 יצאנו סוף סוף לכיוון הנכון. ואז ירד מחסום הרכבת. ואחרי שהיא חלפה, הוא לא עלה. במקום זה חלפה עוד רכבת.

"מה זה, יום הרכבות הבינלאומי?" מתרגז אחינו הקטן.

שנינו נזכרים שהיום יום השואה וזה לא זמן טוב להתבדח על רכבות.

שתיקה באוטו.

10:10 עדיין בהרצליה. יש לנו שעה להגיע בזמן לשיעור בעפולה.

10:15 נחלצים מהרצליה.

10:30 אחינו הקטן ואני רבים על איזו תחנת רדיו נשמע (זה לא באמת משנה, בכל תחנה שנשים יהיה פוליקר).

11:00 נכנסים לוואדי ערה. קליטת הרדיו נעלמת. אחינו הקטן ואני רבים על איזה דיסק נשמע.

11:05 מתקשרים לסבא ולסבתא לומר שנגיע, אבל שיתחילו בלעדינו. "בטח שאני יודע איך מגיעים לחטיבה", אומר אחינו הקטן לסבא.

11:10 מסתובבים בעפולה מחפשים נפש חיה לשאול איפה זה החטיבה. האיש הראשון שאנחנו מוצאים, לבוש בסרבל: "אני לא מפה, אבאל'ה". האיש השני שאנחנו שואלים: פועל ערבי, לא מבין מה אנחנו רוצים. ואז אנחנו מרימים את הראש ומגלים שאנחנו עומדים ליד בית הספר.

11:15 חונים. נכנסים. סבתא וסבא בבירור חשים הקלה שהגענו בזמן. גם אנחנו. סבתא מציגה אותנו בפני מנהל בית הספר והסגנית. אחינו הקטן ואני חוטפים דז'ה וו לבית הספר וחוטפים חום.

11:20 נכנסים לט'4, סבתא מספרת את סיפורה. עצוב. תלמידים שואלים שאלות. סבתא עונה. עצוב.

הערה כללית: הנוער שראיתי במסדרון בית הספר גרם לי לחשוב שאם זה דור העתיד - הלך עלינו. ודרך אגב, מה זה האיפור הכבד הזה על ילדות בכיתה ח'? השם ירחם, אני לא שמתי כזה איפור כבד מעולם.

הערה כללית 2: נקודת אור לא צפויה הייתה מחנכת הכיתה שהיינו בה. אחרי ששמעתי כל כך הרבה דברים רעים על מורים בימינו, שמחתי לגלות מורה שלא רק שהייתה נחמדה ומקסימה לסבתא שלי, הכיתה שלה גם שמרה על שקט מופתי ונימוס כשסבתא שלי סיפרה את סיפורה. בהפסקה ניגשו אל המחנכת כמה תלמידים ושכה יהיה לי טוב, היו שם ממש יחסים אימהיים, כולל חצי חיבוק לאיזה תלמידה או שתיים.

חוזרים לבית של סבא וסבתא. יום שואה.