לפני שבועיים: אחינו הקטן ואני חוזרים מארוחת ערב אצל ההורים. על הכביש חתול מת.
שנינו: אההההה.
נרגעים קצת. עוברים מאה מטר. מזדעזעים לגלות עוד חתול מת.
שנינו: אהההההההה.
כמה שניות של שקט.
אחינו הקטן: דאבל מק רויאל.
לפני שבועיים או משהו כזה כתבתי פה על מצוקת הדירות התל אביבית. את הדירה שלי אני חייבת לעזוב (רעש!!), וחיפוש הדירות ייאש אותי מאוד: הדירות שמוצעות הן חורבות, במחירים מופקעים, וגם הן נתפסות בטרם עפעפת או ריפרשת את הומלס.
חברות (מי אמר גילה ולא קיבל) הציעו לי לכתוב על זה בבלוג ולבקש עזרה. אני מודה שפקפקתי שיעזור, אבל החלטתי ללכת על זה.
ומה אתם יודעים, זה משתלם. המלוכסנת הרחוקה הגיבה לי וביקשה שאשלח מייל. שלחתי, והתברר שחברים שלה בדיוק מפנים דירה באיזור שאני רוצה. החברים כבר פירסמו מודעה באינטרנט, אבל הסכימו בזכותה (ושוב - המון המון תודה למלוכסנת הרחוקה!) לתת לי לראות את הדירה חצי שעה לפני ההמונים.
ואכן, דירה מקסימה. ישר אמרתי כן. גם המוני השוכרים הפוטנציאלים שהגיעו אחריי אמרו כן, אבל הודות לזוג החברים של המלוכסנת, שהם זוג מקסים (קצת התאהבתי בהם, האמת), הושמתי מקום ראשון ברשימה שהוגשה לבעלת הבית.
בעלת הבית התגלתה כתאבת בצע במיוחד, מהסוג שהיה גורם לשיילוק להיראות כגאידמק של ימי הביניים, והחוזה שהציעה לי צריך היה לקבל את כותרת המשנה "כך נעשוק דיירים מסכנים עד האגורה האחרונה ואז ננסה לקפוץ על גופתם לראות אם ייצא עוד כסף".
ניהלתי איתה מו"מ עלוב
(אני: "אני רוצה שתורידי את הדרישה הזאת"
היא: "אני צריכה לספר לך כמה מעט דירות פנויות יש בתל אביב וכמה הרבה שוכרים רוצים את הדירה? אין לי שום סיבה להתפשר"
אני (חורקת שיניים): בסדר)
אבל לפחות החוזה שופר מגירסתו הראשונית (ותודה לאמא).
והיום חתמתי. וביום ראשון אני עוברת.
ויש לי לארוז את כל הבית.
ןלא יהיה לי אינטרנט יומיים, השם ירחם.
אז עד כאן העידכון, פירגנתי לעצמי קצת זמן אינטרנט אחרי שסגרתי את ארגז מספר 18 (ספרים + בגדים).
מאחלת לעצמי להיות בעוד שבועיים מעכשיו.
(רצוי פחות שלושה קילו, כי אם כבר אני מתעייפת מאריזה אז אז כבר).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
