עדי בעולם

ביום ראשון בצהריים היו אמורים המובילים לנחות אצלי בבית. באיחור של רק שעה שמעתי מבחוץ צפירות. הסתכלתי החוצה וחשכו עיניי. למרות שהבהרתי מראש שמדובר בסימטאות תל אביב הצרות, ולמרות שיבגני מהמובילים הבטיח לי שתל אביב זה ההתמחות שלהם, הופיעו שלושת המובילים בסוג של סמי טריילר, שאין סיכוי שיעבור ברחוב, שלא לומר יחנה.

אין לי מושג איך הם עשו את זה, אבל המובילים הצליחו לפנות שתי חניות שלמות מול הבניין שלי והשאירו שם את המשאית שלהם. על סף דלתי נחתו שלושה סוסים דוברי רוסית. נקרא להם לצורך הנוחות אלכס. אלכס 1, אלכס 2, ואלכס הילד, שכן אם הוא היה יותר מ-16 אז צריך לברר מה הוא אוכל שהעור שלו נראה ככה.

"מה זה", נבח עלי אלכס, "אין חניה פה ורחוב קטן מדיי". "חשבתי שאתם מתמחים בתל אביב", מלמלתי בקול רפה. "תל אביב, חדרה, מה זה משנה, הכל זה ישראל", נבח עליי שוב. "איך רחוב שאת עוברת אליו"? כיוון שלא היה לי אומץ להודות שהרחוב החדש צר עוד יותר ואין סיכוי למצוא חניה, שיקרתי בחן ואמרתי "בסדר, רחוב בסדר".

בתוך שנייה החלו אלכס לעבוד. הם העמיסו את ארגזי המטלטלין שלי שלישיות שלישיות על גבם, תוך שסיגריה דלוקה בפיהם. "לא עדיף לעבוד בלי הסיגריה, שיהיה לכם אוויר לנשום?" תהיתי. "סיגריה זה אוויר", הודיע לי אלכס. אני לא מתווכחת עם אנשים ששוקלים 50 קילו יותר ממני.

תוך כדי העבודה, בשניות הבודדות שהסיגריה לא הייתה בפיהם, הם דיברו ברוסית מעל ראשי. המילים היחידות שהצלחתי לקלוט זה "אידי נאחווי". למרבה הצער, כיוון ששירתתי בבסיס מלא דוברי רוסית, אני דווקא בהחלט יודעת מה זה "אידי נאחווי". שיכנעתי את עצמי שהם לא מדברים עליי.

אחרי שסיימו להעמיס את הדברים שלי על המשאית, אמרתי להם מה הכתובת החדשה ושנתראה שם. "מה פתאום", הודיע לי אלכס. "אני לא מכיר דרך לרחוב זה. את באה איתנו". וכך, ברגע השיא של היום, מצאתי עצמי יושבת בקבינה של משאית, שלושה סוסים מעשנים סביבי ומדברים ברוסית, ומדי פעם אלכס הנהג עוצר את השיחה בשביל לנבוח עליי שמה זה הרחובות האלה של תל אביב, איך אפשר לנהוג פה עם משאית. "אבל אמרתי ליבגני מהמשרד שלכם שצריך לבוא עם משאית קטנה", מלמלתי בטון הגנתי. "יבגני? יבגני!!" צרח עליי אלכס כשווריד מפעם במצחו ועבר לרוסית: "אידי נאחווי פשוטה נאחווי חויי!!".

ככל שהתקרבנו לרחוב החדש שלי הגברתי תפילותיי שבמקרה תהיה שם חניה. כשהגענו לפנייה לסמטה הקטנה שהיא הרחוב אמרתי לאלכס הנהג "הממ, כאן". אלכס נראה כאילו הוא עומד לחטוף התקף לב בשנייה זו. למרבה הצער זה לא גרם לו להוציא את הסיגריה מפיו. "כאן??" נבח עליי בפנים אדומות. "כאן?? זה לא רחוב למשאית!!" "אבל אמרתי ליבגני מראש", לחשתי. אלכס אחז בחזהו ונאנק.

אחרי שתי דקות של התייעצות כועסת ברוסית מעל ראשי נשלח אלכס הילד לקפל את כל מראות הצד של המכוניות שחנו שם. אני בינתיים יצאתי החוצה מהמשאית ועצמתי עיניים. איכשהו הגיעה המשאית אל הבניין ואף חנתה כשהיא חוסמת רק שלושת רבעי מהרחוב.

בחצי השעה הבאה פרקו אלכס את הדברים שלי תוך שהם צורחים על עוברים ושבים תמימים שהעזו לעבור ברבע הרחוב הפנוי שהם חוסמים להם את הדרך. אני בינתיים העמדתי פנים שאני לא מכירה אותם ושההובלה לא בשבילי.

את רגע השפל אפשר לציין כשאלכס 1 פרק את הספה שלי בסלון ואז אמר בטון מתנשא: "הכל אצלך איקאה. מה יש, לא מכירה חנות אחרת?" ואילו אלכס הילד אמר בתמיהה "את גרה פה לבד? רק בחורה?" עכשיו, לקבל ביקורת עיצובית זה דבר אחד, אבל לספוג מבטים שמגיעים בדרך כלל רק מדודות פולניות בחתונות, זה כבר יותר מדיי. לשנייה התחשק לי לענות "לא, אני גרה פה מיידלע וצווי בחורים", אבל בסוף בחרתי בתשובת שקר כלשהו.

רק אחרי ששלושת הסוסים הלכו (למרות המתואר לעיל דווקא חשבתי שהם שלושה בחורים נחמדים, רק קצת מקללים יותר מדיי) יכולתי סוף סוף להתרווח בדירתי החדשה. השכנים הקשישים דוברי האידיש מהדירה ליד ללא ספק יהיו תחליף הרבה יותר שווה לשכניי חובבי המזרחית בווליום מטורף מהדירה הקודמת.

ואחרי יומיים בדירה חיברו לי את האינטרנט. אין ספק שזו ההתמכרות הגדולה מכולם. אחרי יומיים בלי אימייל הדבר הראשון שעשיתי היה לבדוק מיילים. זה היה כמו לנשום אוויר.