עדי בעולם

מבוא:

השבדי מבקר בארץ. הוא מוזמן לארוחת החג אצל ההורים שלי.

מערכה ראשונה:

שעה לפני ארוחת החג של שבועות. אני עומדת במטבחי ומכינה את סלט העדשים שהבטחתי לארוחה, הרדיו מפזם "שיבולת בשדה, כורעה ברוח". אני מזמרת איתו. השבדי ממתין בסלון.

אחינו הקטן מגיע, לבוש בחולצה לבנה עם צוורון קצת רקום, א-לה "הרגע הגעתי ממקלחות החלוצים ואני בדרכי אל הגורן".

אחינו הקטן תוקע מבט בבגדיי השחורים ובפרצופי החמוץ וצווח: "שיינקין מת. קדימה ללבוש לבן לכבוד שבועות".

אני מחליפה ללבן.

מערכה שנייה:

שולחן ערוך בבית ההורים, פשטידות, לחמים, פסטות, גבינות ויין. הרבה יין.

מערכה שלישית:

"העבר לי בבקשה את לחמניות הגבינה", אומר השבדי לאחינו הקטן.

"בבקשה", אומר אחינו הקטן, לוקח את סלסלת הלחמניות, ומעביר אותה באלגנטיות של שיכורים, תוך שהוא פוגע בכוס היין המלאה שלו. הכוס נופלת כמובן לכיוון שלנו.

אנחנו כזכור, לבושים לבן.

עכשיו לבן עם נקודות אדומות.

במבט ראשון אני בוחנת את החולצה, ומגלה שפרט לכתם יין אדום קטן לא קרה כלום. המילה "נס" נתקעת בגרוני כשאני מעבירה מבט למכנסי הבז', אותם מכנסיים שוויתרתי בשבילם על תקציב ארוחות צהריים בלונדון כשהייתי. כבר לא רק בז'. ררר.

אחינו הקטן מתנצל. השבדי נראה כמוכן להרוג אותו (היין ניתז כמובן על בגדיו המגוהצים לארוחת החג). אחינו הקטן משועשע מהזעם הסקנדינבי, שמתבטא בעיקר בפרצוף אדום ובהיעלמות חוש ההומור, אבל מנסה להסתיר את החיוך. רבע שעה מהארוחה מבוזבזת על ניקיון הבגדים.

מערכה רביעית:

ארוחת שישי אצל ההורים. השבדי מתיישב מרחק שלושה כיסאות מאחינו הקטן. "רק כדי להיות על בטוח".

(ואכן, אחינו הקטן הצליח לשבור כוס. אלוהים יודע מה קורה פה).

השלמתי חור ענק בהשכלה וסיימתי את "שלושה בסירה אחת" בגירסה המוערת, של דני קרמן (שקיבלתי במתנה מגילה כשביקרה בשטוקהולם לפני שנתיים. מיי גוד). מעבר לזה שאכן נראה לי כספר חובה לכל מי שמתעניין בספרות הומור, מדובר בפיסת היסטוריה - שלושה ג'נטלמנים רווקים יוצאים להם לסיור על הנהר בתקופה העוד לא מתועשת ומסתדרים ביניהם תוך אורחות חיים של פעם.

הגירסה המוערת מומלצת מאוד - דני קרמן טורח להסביר כל פרט שעשוי להיות לא ברור או מרחיב על כל פרט שיש מאחוריו פרט טריוויה מעניין. ולקינוח, דובדבן: דני קרמן צירף 12 מסלולי טיולים על התמזה, ברמת ה"מימין תראו את הפאב העתיק בן ה-600 שנה, שבו ושתו בירה". ברור לי שאני עוד אצא לטיול כפרים על התמזה מתישהו.

ואגב, עוד ספרי כתיבה הומוריסטית חובה למי שגם רוצה לכתוב ככה הם: ג'ראלד דארל וג'יימס הריוט (על הומור בריטי משונן), אפרים קישון (על הומור ישראלי סרקסטי), פוצ'ו (הומור שנון לילדים ולמבוגרים), ויש כמובן עוד המון שאני חוטאת להם ולא מזכירה עכשיו. ואגב, יש גם ספרים שלא מתרכזים בהומור אבל יש בהם קטעים שגרמו לי לצחוק בקול רם, וזה כולל אפילו את מאיר שלו ואת ג'יי קיי רולינג.

עוז סיים חוויה של עשרה ימי שתיקה, מבחירה. הוא מסכם.