עדי בעולם

"ההולנדי עוד פה?"

(חגית שכבר לא בזאגרב מעבירה את השבדי מדינה)

אני יוצאת מהבית ונתקלת במנקת המדרגות.

המנקה: נו??

אני: סליחה?

היא: זה בן או בת?

אני (חוטפת חום ונשבעת שמעכשיו דיאטת כסאח): זה לא זה ולא זה

היא: רגע, לא היית בהריון?

אני (נזכרת שהדיירים לפניי היו בהריון): אה, זה לא אני, זה הם. בן.

במסגרת המגמה החדשה שלי של לצאת מהעיר ולראות קצת ירוק התנדבו ההורים שלי לארגן טיול לצפון. שזה הרבה יותר טוב מטיול שאני אארגן, כי אני מכירה בצפון רק צימרים ומסעדות. ולעומת זאת אבא שלי מכיר כל מיני פינות שלא שמעתי עליהן מעולם.

אז ביום שני הופיעו ההורים שלי אצלי ב-11 לפנות בוקר ויצאנו לצפון. ראשית להרי הגלבוע. בעוד אני מכירה רק את "חוות התבלינים" שם, אבא שלי מכיר נקודת חמד בשם כתף שאול. משם צפינו אל העמק בנקודת תצפית מקסימה.

משם יצאנו בכביש שנוסע לבית שאן. אני יכולה להכריז שזהו, הייתי גם בבית שאן. למעשה הייתי פעמיים, כי אבא טעה בפנייה ונאלצנו לעשות פרסה ולחזור לבית שאן כדי להגיע לדרך הנכונה. פעמים באותו יום בבית שאן אחרי 32 שנה ללא פעם אחת. יפה יפה.

נסענו למקום ליד קיבוץ גשר, שזה לא רחוק ממעבר הגבול ותחנת החשמל בנהריים. יש שם מסעדה בשם "רוטנברג", על שם הוגה תחנת החשמל, שנמצאת בבניין עתיק. הבניין היה בימי הבריטים תחנת הסגר לבקר שהגיע מירדן בדרך לפלשתינה. השף רן שגיא לקח את הבניין, שיפץ אותו כמעט כליל (הושארו בקיר כמה חורי פגזים מ-48), ופתח שם מסעדת שף. מסעדת שף מצויינת, יש להודות, ועם תפריט ובו מחירים לא תל אביבים בעליל. עסקית ב-70 שקל כוללת מנה ראשונה, עיקרית, קינוח, שתייה וקפה.

הבניין מקסים:

אנחנו היינו בצהריים של יום שני, והמסעדה הייתה חצי ריקה. אבל המלצרית דיווחה לנו שבסופ"שים בלתי אפשרי להשיג שולחן וחייבים להזמין.

העיצוב בתוך המסעדה גם מקסים:

ויש כמובן את הצירוף של העיצוב ששמר על הרוח של פעם ואת המיקום המיוחד.

הייתה ארוחה באמת מעולה, במחיר שקצת קשה להאמין. מומלץ מאוד.

משם נסענו לקיבוץ דגניה ב'. יש שם חנות שוקולד בשם "גליתא", שפתחה קיבוצניקית שלמדה עשיית שוקולד בבלגיה שלוש שנים. אין מה לומר, היא יודעת איך עושים שוקולד. בחנות אפשר לקנות ממיטב תוצרתה, כמו גם להציץ אל מפעל השוקולד הצמוד ולראות איך עושים את הפרלינים, ויש גם סרט קצר על עשיית שוקולד.

וחוץ מזה, מעניין גם לטייל בקיבוץ עצמו. דגניה ב', להבדיל מא', שמר על הציביון הקיבוצי. עוד יש רפת, יש סוסים, ויש בתים שטובלים בהמון ירוק.

מדגניה ב' נסענו למקום הזה על הירדן שבו יוחנן המטביל הטביע להנאתו אנשים בנחל. היה מעניין כתמיד לצפות בקבוצות שבאות להיות מוטבלות מחדש.

ומשם לבית גבריאל. שזה, מתברר שכולם יודעים חוץ ממני, מן מרכז תרבות + מסעדה על שפת הכינרת. הנוף שם מהמם. מומלץ מאוד לשבת שם על המרפסת הרחבה ופשוט להנות מהשלווה.

ומשם, בדרך חזרה, סעו על הכביש שעולה על ההר לפוריה. ליד היישוב אלומות יש נקודת מצפה, והנוף משם שווה אלף מילים. הייתי שמה תמונה, אבל שכחתי לצלם אחת בלי בן משפחה בקלוז אפ. אז דמיינו נוף מקסים.

כיוון שאצלי במשפחה אין טיול בצפון ללא החתמת דרכון בעפולה, עברנו בדרך חזרה בבירת העמק. סבתא חיכתה עם ארוחה. ואיכשהו יצא שבדקנו את ארון האלכוהול של סבא וסבתא, וסבתא אמרה: "יש שם כל מיני בקבוקים שדיוויד הביא, תרגישי חופשי לקחת". דיוויד הוא דודי מאוסטרליה, והוא טס רק במחלקות שעולות את תקציב שכר הדירה התלת חודשי שלי. וכך מצאתי בארון אצל סבתא מגוון בקבוקי שמפניה אישיים כמו שמחלקים במחלקות האלה בטיסה. יצא שחזרתי מביתם של סבא וסבתא עם שקית לא שגרתית: קופסת מלפפונים חמוצים תוצרת בית וארבעה בקבוקי שמפניה.

כשההולנדי נסע חזרה לשבדיה ליוויתי אותו לשדה כדי להעביר אותו את הביטחון. מובן שהיה בלגן, מובן שמכונת השיקוף לא עבדה ונוצר תור עצום של זרים שצריכים שישקפו להם את המזוודה, מובן ששידורי הרדיו הפיראטי הפסיקו את ההמראות חמש דקות לפני שהוא היה צריך להמריא ויצא שהוא בילה שלוש שעות במטוס על המסלול וגם הפסיד את הקונקשן ונאלץ לבלות לילה בשדה התעופה בווינה. ואחרי זה מתפלאים למה תיירים לא חוזרים לישראל.

אבל לא על זה רציתי לדבר. את הדרך חזרה עשיתי ברכבת. התלהבתי מזה שיש אוטומטים לכרטיסים ממש כמו במדינות מפותחות. רק שיד אלמונית מחקה קצת אותיות מהשלט על האוטומט.

 ויצא שכמו טיפשה לא קלטתי ונתקעתי מול השלט מנסה להבין איך לעזאזל אני אמורה לשלם פה.

לפחות אני שמחה לבשר ששירות הרכבות יעיל, מסודר וגם נורא נוח. רבע שעה והייתי בעזריאלי, וכל זה ב-12 שקל. באמת שזה הרבה יותר טוב מחו"ל.

כמה הודעות מינהלתיות:

מ', דווקא רציתי לכתוב על האירוע שדיברנו, אבל מתברר שיצאו לי תמונות לא משהו ממנו. בתוך כך, יש שמועות שבמוצ"ש אתה שוב מארגן את האירוע הזה. האומנם? תודיע מראש, כי צריכה לקנות קשקבל.

אחרי ההצלחה בפעם הקודמת, אני תורמת את הבמה לעזור לעינת, חברתה של גילה, שבמקרה הייתה המתרגלת שלי באוניברסיטה: משפחה מצוינת מחפשת דירה מצויינת בתל אביב. פרטים יותר מדוייקים עוד יתווספו פה בהמשך.