עדי בעולם

הסימן הכי טוב לזה שאני חוזרת לחיי תל אביב הישנים שלי.

חזרתי לכבוש. התחלתי בסולידי, אבל אם אשחזר את ימי גלגולי הקודם בתל אביב, הרי שבקרוב אכבוש כל מה שצומח.

כך תשמעו רק מה שאתם רוצים:

(הודעה במשיבון הסלולרי): "גב' בעולם הצעירה, מדבר ד"ר איקס מהמרפאה שלך. אני יושב מול בדיקת הדם שלך ומזועזע. מה זה כולסטרול כל כך גבוה לצעירה כמוך? מה זה הבי 12 הנמוך הזה? בגילך אני מצפה לתוצאות טובות יותר. אני רוצה שתתקשרי מייד למרפאה לקבוע"...

אמא: נו, מה אמר הרופא?

אני (בחיוך מאושר): הרופא חושב שאני צעירה.

אחת הפינות שאני הכי אוהבת בדיזינגוף, פינת בן גוריון:

כי אין כמו מיץ אבטיח, ליצ'י ונענע בשביל לרענן את האווירה המהבילה ביום חם.

פארה ומייקל היו אורחים למופת.

וגם השתלם מאוד, כי פארה עשתה את שיעורי הבית, זכרה שאני אוהבת מגנטים למקרר, והביאה לי סידרה של מגנטים עם ציורי אבוריג'ינים. וויהי.

זוכרים שכתבתי על דיסק שנורא רציתי בניו יורק ולא קניתי? אלוהים העניק לי חברה טובה שגרה בניו יורק. היא הביאה לי את הדיסק הזה. הפירסום בבלוג משתלם, אין מה לומר.

יום כיף בירושלים באדיבות העבודה. ראשית, היפ היפ הוריי לאיתן, האיש שאירגן הכל, בברכת "כן ירבו ורצוי לחו"ל".

סיור בניקבת השילוח. או שזה היה עיר דוד. בפעם הבאה אני מבטיחה להקשיב למדריך.

ויציאה בכפר סילוואן. יותר לא אתלונן על הצפיפות בתל אביב.

ומשם לכותל. משגיחת הכשרות בכניסה תופסת את בשמת במכנסיים הקצרים והגופייה ומדביקה עליה את כל שאריות הבד של המפעלים בנגב. בתמונה: בשמת מדגמנת אופנת הכותל.

(ואני מודה בלב שמזל שלא לבשתי כמו שתיכננתי את מכנסי היאכטה שלי. אמנם הייתי עם גופייה, אבל המשגיחה גמרה את כל הבדים שלה על בשמת, אז לא נותר לה מה לתלות עליי).

הכותל. אני שונאת את זה שכל המקומות הקדושים האלה תמיד תקועים בצורה הכי בלתי אפשרית ביחד.

ובשורה לקוראים שנמאס להם לדחוף פתקים לסדקים המלאים כבר של הכותל: יש עוד המון כותל למטה, במנהרות הכותל.

אנחנו הולכים לאורך הכותל החדש, והמדריך מודיע לנו שאנחנו נמצאים 93 מטר בקו ישיר מקודש הקודשים. אודי חובש הכיפה ממהר לגעת בקיר ולברך אותי בחתן. אני מייד הולכת לבחור את ההזמנות והדי ג'יי.

ואחרי הכותל: נסיעה באוטובוס דו קומתי שלא היה לי מושג שקיים בירושלים. דווקא מגניב.

אל טיילת הנציב. שם מחכה לנו הקטע הכי מגניב:

כן כן, נסענו בסגווי. אחרי שמתרגלים (נספרו כמה נפילות, איפה המצלמה כשצריך אותה) זה ממש ממש כיף.

בתמונה: כמה מאנשי המחלקה על סגווי. מימין: שלושה שישבו ודיברו בערבית. שניות מאוחר יותר, כשעברתי לידם, הם עברו לעברית. כי תמיד רציתי לשמוע "תחת יפה" מחבורה של גברים שווים כמוהם. הייתי אומרת שהוטרדתי מינית בטיילת ארמון הנציב, אבל היי, היום - אם לא נפנפתם לא הטרדתם!

לסיכום, היה מעולה. מ', תוארך כאביר החברתי של המחלקה בסכנה!