עדי בעולם

אחרי שבוע וחצי בשטוקהולם יצאתי לטיול בדרום שבדיה ובדנמרק. זה איזור שלא הייתי בו מעולם, והשבדי הציע שניסע ביחד והוא ידריך. הסכמתי. השבדי הציע גם שנפגוש את משפחתו העניפה המתגוררת באזור. ברגע של חולשת הדעת הסכמתי גם לזה. מדובר במשפחה שלא פגשתי מעולם כשהיינו ביחד, גם השבדי עצמו לא ראה אותם כעשר שנים, ועד כמה שידעתי יש שם די הרבה בני דודים בגילאים שלנו.

מה שלא לקחתי בחשבון זה העובדה שכמו שאר משפחתו של השבדי, גם זו שבדרום לא אירחה מעולם יהודים, בטח לא לארוחת ערב. האירוע, כצפוי, גרם להם ללחץ. וכך, יומיים לפני הנסיעה התקשר אליי אביו של השבדי ואמר: "אממ, עדי, לקראת ארוחת הערב אצל אח שלי, את יכולה להזכיר לי מה את לא אוכלת?" "אני לא אוכלת רק אורז לבן", עניתי בעליצות. מעברו השני של הקו נשמע אביו של השבדי לא משוכנע: "את בטוחה? אין איזה משהו מיוחד בקשר לאוכל שלך?" "לא", עניתי די בתמיהה. רק כמה דקות אחרי שניתקנו נזכרתי בעניין הכשרות וקלטתי את פשר השיחה. מודה שדי השתעשעתי.

אז בבוקרו של יום רביעי לקחנו רכבת משטוקהולם למאלמו. ברכבת בדרך התמסרתי לקריאת איכות.

(האפטון בלאדט הוא צהובון עסיסי).

במאלמו לקחנו רכב, ומשם נסענו ללונד, אל דודו של השבדי. זה התגלה כגבר שבדי טיפוסי, נבוך בעליל, אינו יודע להביע רגשות, ולמרבה הצער גם גרוש שאינו יודע לבשל. הבית שלו התגלה כבית אבן גדול, מוזנח, אפל ומבולגן. עוד לפני שהתאוששתי מהבית התנדב הדוד להוציא אותנו לסיור בעיר. וכך, מתה לפיפי כי לא הספקתי בבית, קרטעתי בעקבות השבדי ודודו, שסיפק לנו עשרות אנקדוטות משמימות על הבניינים מסביב ("בבניין הזה ישבה האגודה האגרונומית של לונד, עד שהועברה לכאן המחלקה לשפות של האוניברסיטה". אין מה לומר, מרתק).

החלק הדרומי של שבדיה, שנקרא סקונה, ידוע בכך שתושביו מדברים שבדית בניב טיפה שונה מהשבדית הרגילה, מעין שבדית בהשפעה דנית. כך שבעוד הדוד נושא את הרצאתו המשמימה על העיר לונד, הבנתי רק כל מילה שנייה שאמר. הייתי יכולה להסתדר עם זה מצוין, אילולא התעקש השבדי כל חמש דקות לשתף אותי בשיחה ואמר: "מה את אומרת על זה עדי?" רר. אבל מתברר שהתשובה "מאוד מעניין" הייתה נכונה ברוב המקרים.

אחרי הסיור הארוך כגלות שבמהלכו ללא ספק נגרם נזק לאחת הכליות שלי, חזרנו לבית, והדוד החל בהכנת ארוחת הערב. הוא לקח גוש בשר טחון ("הממ, זה בשר של חזיר", אמר בהתנצלות, "אחי אמר לי שאין בעיה עם ה, אממ, האוכל המיוחד שלכם"), טיגן אותו עד צאת נשמתו, ואז שפך כפית מלח ושתי כפות חלב על הזוועה. בלי שום בצל או תבלינים, חלילה. את מנת הגורמה הזו הוא צירף לספגטי, שם בקבוק קטשופ על השולחן, ואמר: "בבקשה, פסטה ברוטב בשר".

לארוחה התייצבו ארבעת בניו של הדוד, להלן בני דודיו של השבדי, בגילאי 20 עד 26. אם יש משהו שאופייני למשפחה של השבדי, זה שכל משפחתו נראית כאילו יצאה מאותו מפעל - כולם בלונדינים גדולים בעלי פרצוף זהה. למרבה הצער, לארבעת הדודנים האלה היה אותו פרצוף, אותה קומה (מטר תשעים) ואותה בלורית שיער. השבדי, שלא ראה אותם עשר שנים ואובייסלי התקשה להחליט מי הוא מי, אמר בכלליות: "תכירי, אלו הם מתיאס, אנדריאס, יונאס וניקלאס". ישר נזכרתי ביום בו הכיר לי השבדי את דודניו מצד אמו, התאומים הנריק ופרדריק, והתאומות ברטה וגרטה. יש הורים שצריך לקחת להם את הביציות כשהם קטנים.

ארבעת הדודנים הנהנו באחידות, ואני עפעפתי בחום. בכל זאת, הם די שווים. הלכתי לעזור לדוד במטבח (עלק פמיניזם שבדי, יצא שהבחורה היחידה בבית עזרה במטבח). הבעיה החלה כשהדוד שלח אותי לשאול את אנדריאס אם הוא הביא יין. "מי מהם הוא אנדריאס?" לחשתי לשבדי. "אנדריאס הוא הבלונדיני הגבוה", ענה השבדי ברצינות גמורה. רר, אילולא כבר עזבתי אותו הייתי עוזבת אותו באותו הרגע.

ארבעת הדודנים, כמו גם השבדי ודודו, דווקא חיבבו מאוד את מנת רוטב הבשר שלהם, ושפכו על העניין ליטרים של קטשופ. אני די התחרטתי שלא טענתי שאני שומרת כשרות, כי הייתי שמחה לתירוץ מנומס למה לא אגע בערימת הבונזו הזו, אבל לא מצאתי אחד כזה, וכך נאלצתי לאכול גם. בעע.

אחרי הארוחה ומספיק אלכוהול כדי לשחרר את חרצובות לשונם, פרצו בני המשפחה בשיחה ערה, כולה למרבה הצער בניב הדרומי המיוחד שלהם. יצא שהבנתי רק את תשובותיו של השבדי, כלומר רק בערך שליש מהשיחה. למרבה הצער חש השבדי כורח לשתף אותי בשיחה, ועל כן מדי פעם אמר "ומה את אומרת על זה עדי?" גם פה נמצאה התשובה "מאוד מעניין" מספקת. אני מניחה שדודניו חושבים שאני בחורה מאוד משעממת וחסרת דעות משל עצמה, אבל ווטאבר.

זה היה בסביבות עשר בלילה שריחמתי על עצמי מספיק בשביל לבקש להיות מובלת אל החדר בו אני אמורה לישון. הדוד קפץ על רגליו והוביל אותי דרך מדרגות תלולות לקומה השנייה, שם, אחרי מסדרון ארוך ואפל, פתח דלת חורקת לחדר בעל קירות כהים שלדעתי לא דרכה בו כף אדם בעשר השנים האחרונות, ואמר: "כאן את תשני". מעל המיטה העתיקה מצאתי תמונתה של דודה עתיקה לא פחות, שבוודאי הייתה מתפלצת למחשבה שיהודייה תישן לה במיטה, אבל מואאאה, עשיתי את זה בכל זאת.

אם לא הספיקה לי האווירה הברגמנית (אינגמר המסכן מת יום קודם) אז נשמתי כמעט פרחה מעורי כשצלצול חורקני נשמע בחדר, עשר דקות אחרי שנכנסתי אליו.

 שעון הסבא הזה היה תלוי בכניסה לחדר, וללא רחמים הוא מצלצל ארבע פעמים בשעה. כן, ישנתי מצוין, אין מה לומר.

בבוקר קמתי ופתחתי את הווילון לנוף תואם לאווירה בבית.

אחרי ארוחת בוקר אופיינית לשבדיה (בקצרה: הרבה ממרח כבד. פיחס) אותה הורדתי עם הרבה תה, יצאנו לטיול האמיתי בדרום שבדיה ("תעצור במקדונלדס", צווחתי על השבדי, "אני חייבת קצת צבעים עליזים"). וזה בפרק הבא.