עדי בעולם

ובבוקר שאחרי נסענו לטייל בדרום שבדיה.

השבדי, שמכיר את חיבתי למשפחות מלוכה (הנובעת מתוך אמונה עמוקה שגם אני שייכת אליהן ורק טעות גורל מוזרה גרמה לי להיוולד בפרוליטריון), לקח אותי אל הבית ששימש כבית הקיץ של משפחת המלוכה, Sofiero.

אכן, לא רע. כשאחפש בית קיץ בהחלט אשקול טירה דומה עם מדשאה בגודל הזה.

ולא רק מדשאה יש שם, אלא גם יער (עמוס בנחלים קטנים, גשרים קטנים, משחקים שהוצבו במקום עבור הנסיכים והנסיכות הקטנים, וכו), וגם חוף רחצה, הצופה אל חופי דנמרק.

גם פנים הבית לא רע בכלל, ספרתי עשרים חדרים, וזה רק בתחום שמותר לציבור להיכנס.

(למי שחיפש רעיון איך לעצב מחדש את פינת האוכל שלו, הנה, בבקשה. נשאר רק להוסיף את הדלתות אל המרפסת הרחבה הצופה אל הים).

אחוזת קינאה ומהרהרת שוב איך זה יכול להיות שנולדתי בחיפה ולא בטירה מלכותית בבירה צפונית, נלקחתי משם לשמורת טבע מהממת הנקראת Kullen.

קולן זה מצוק הצופה אל חופי דנמרק, ומלא בכל טוב הטבע - מדשאות רחבות מחד, גבעות לטפס מצד שני, ומסביב ים. נעים, נעים.

(בתמונה: שבדי אחד צופה אל אמא של מרקו, בעוד ישראלית אחת מנסה להסדיר את נשימתה אחרי הטיפוס על הגבעה).

אז בקולן טיפסנו כמה גבעות, צפינו אל הים, הסתכלנו בשבדים ובדנים עם ילדיהם שמטיילים בכל האזור, ובאופן כללי קינאתי בהם מאוד על מזג האוויר הנוח הזה של הקיץ שלהם פלוס הנוף הכה שווה שלהם (וגם בזה שהם כולם בלונדינים, אבל זו כבר קינאה ישנה).

ומקולן נסענו לאוסבי, עיירה המפורסמת בזכות העובדה שמפעל הצעצועים Brio, שמתמחה בצעצועי עץ, יצא ממנה, ואכן, במקום יש מוזיאון לצעצועים. מומלץ לילדים.

רק שאנחנו לא הלכנו למוזיאון, אנחנו הלכנו לארוחת ערב אצל דוד נוסף של השבדי.

כולי נכונה לזוועה קולינרית נוספת, שמחתי לגלות שהדוד הזה הוא היפוכו המושלם של הדוד הקודם. הוא מן עשיר שבדי ותיק, חובב ציד וטיולים בעולם, וכל ביתו הענק מקושט בכל מיני דברים שאסף איתו. ואם זה לא מספיק, אז אשתו ובתו חובבות בישול, וכך, לשולחן הארוך העתיק אליו ישבנו, עם שנדליר הקריסטלים מעל, כמובן, הוגשה מנה ראשונה של בצק פילו ממולא בפטריות קנטרל ("נקטפו הבוקר", הובטח לי). למנה עיקרית הוגש בשר ציד עם רוטב יין ותפוחי אדמה וגזר בתנור, ולקינוח פאי אוכמניות (שגם הן נקטפו הבוקר, הובטח לי שוב). יין תואם הוגש כמובן לכל מנה.

השבדי, שספג ממני כל הבוקר אזהרות שלא אעמוד שוב ברוטב בשר סטייל הדוד מהערב הקודם, שלח בי מבטי ניצחון בכל פעם שהדודה הודיעה לי שהקנטרל נשטפו בעדינות כדי לא לשבור אותן או שהאוכמניות נקטפו בגן האורגני.

בתחום השמות עדיין לא חל שיפור, ולשולחן ישבו נשים בשמות מרי, מריה ומיה (Mia). בנוסף ישבו לשולחן שני גברים בעלי אותו שם - פר. וכולם עוד העזו לומר: "איך מבטאים את השם שלך? עדי? קצת מוזר, לא?".

פרט לאירוע קצת ביזארי, בו הודיעה לי מריה שהיא שונאת ערבים ותומכת "בכם היהודים", וגם, חיזקה את עצמה, "גרה שני רחובות מבית הכנסת היחיד באזור" (מייד שקלתי להמליץ עליה לחסידת אומות עולם, הקרבה שכזו, בחיי), היה חביב מאוד.

למחרת בבוקר, עמוסת כוחות מחודשים, נסענו אל הצד המזרחי של סקונה. ראשית לקח אותי השבדי אל איזה יער. יותר נכון, שמורת הטבע Stenshuvud. אחרי טיפוס ארוך ותלול ביער, מגיעים לראשו של הר הצופה אל ים. נשמע מוכר? כן, בדיוק כמו אתמול!

בשלב החזרה מראש ההר כל ריאותיי זעקו לאוויר. השבדי הבין שהוא מאבד את הקהל וזקוק לאטרקציה ומייד.

נלקחתי אל בית הקפה Annorlunda (שבשבדית פירושו "שונה"). הפואנטה של בית הקפה החביב: אכול כפי יכולתך עוגיות.

הפעם באמת הוכיח השבדי שהוא יודע את נפש אתונו. אני, תנו לי עוגיות חמאה, ואיני צריכה שום דבר אחר*!

*חוץ משוקולד, כמובן.

וכך, האבסתי את עצמי בעוגיות חמאה לרוב. יאממ. הסוכר סכר את פי טוב, ועל כן עכשיו שתקתי יפה בנסיעה והפסקתי להתלונן.

הנוף של סקונה מפורסם בזה שהוא מישורי, ומלא שדות חקלאים. זה נוף מאוד פשוט, האמת: נוסעים קילומטרים על גבי קילומטרים בשדות ירוקים, תמיד נתקלים בכל מיני עדרי פרות רועות בנחת בשדות, ובכלל, הכל משדר "כאן הכל שלו". יש לי שתי תובנות מהנסיעה:

1. כל עשרה קילומטר יש כפר. לכל כפר יש כנסייה. בכל כנסייה יש שירותים ממש בסדר.

2. ממש כמו בוואדי ערה, בכל מקום בו הרדיו לא קולט שום תחנה מוכרת, תופיע לפתע על הסקנר תחנה עם מוזיקה ערבית.

כן, גם העננים האפורים והקור שימחו אותי מאוד.

עד שגיליתי שהתחנה הבאה היא חוף רחצה. השבדי באמת חשב ש-15 מעלות וגשם גורמות לי חשק עז לרחוץ בים.

ייתכן שעוד הייתי שוקלת את זה, אבל מבט אחד במים גרם לי להבין שאין סיכוי. המים היו שחורים.

"נו", אמר השבדי, כבר פושט חולצתו, "שנשחה?"

"הייתי שמחה", אמרתי, "רק בדיוק לא בא לי לשחות במיכלית נפט"

"מה פתאום נפט?" נעלב השבדי, "שום מיכלית לא זלגה פה באחרונה. אני חושב"

החלטנו לוותר על השחייה.

ומשם נסענו אל Ales Stenar (עוד) שמורת טבע. והפעם, אטרקציה - שורה של אבנים עתיקות מסודרות בצורת ספינה בראש הר. מטפסים על גבעה מהממת (בנוהל הרגיל - דשא ירוק צופה אל ים), ומגיעים אל האבנים המוזרות האלה:

אחרי צפייה באבנים (יש כמה תיאוריות לגבי פירושן) התפנינו לטייל. מדובר במקום מקסים - ראש ההר שטוח, וכולו צופה לים. הרבה משפחות מגיעות לשם בשביל הפיקניק. והרי תמונה - משפחה שבדית בפיקניק. מי בלונדינים מי.

אחרי הירידה מההר נתקלנו במסעדה המקומית, המגישה רק דגים שנתפסו זמן קצר לפני כן.

מייד התחרטתי שמילאתי את עצמי בעוגיות חמאה במקום לאכול אומגה 3 בריא. אבל פשוט לא הצלחתי לדמיין את עצמי אוכלת שוב. הייתי כה מלאה מהעוגיות. באסה.

משם נסענו אל האתר האחרון של טיולנו בדרום שבדיה, העיר איסטאד - Ystad. שם, כך נטען, יש עיר עתיקה מהממת.

האמת, לא מאוד התרשמנו. שנה של מגורים בעיר העתיקה של שטוקהולם הפכו אותנו למאוד בררנים בערים עתיקות.

משם נסענו למאלמו, להחזיר את האוטו ולקחת רכבת אל התחנה הבאה בטיול - קופנהגן. ועל קורותינו בממלכה שמשהו רקוב בה ותושביה חושבים ששבדים יכולים להבין אותם - בפעם הבאה.