עדי בעולם

הבטחתי פוסט על שני ספרים אחרים שקראתי, אבל זה היה דווקא הספר האחרון, "סוויטה צרפתית", שהושיב אותי מול המסך.

(פלוס העובדה שאני אצל ההורים שלי והמחשב נמצא פה בחדר ממוזג, אז סוף סוף אני יכולה לשבת מול המחשב בלי להתחרפן).

נתחיל מהשורה התחתונה: ספר מעולה.

"סוויטה צרפתית", מאת אירן נמירובסקי, הוא ספר שחובר על ידי אישה שכבר ידעה שהיא תירצח בקרוב. אירן נמירובסקי הייתה יהודיה ממוצא רוסי, שעברה לצרפת עם הוריה בתור נערה. היא כתבה ספרים שזכו לתשבוחות, היא התחתנה וילדה שתי בנות, וכל החיים שלה השתנו עם פלישת הנאצים לצרפת.

נמירובסקי ידעה טוב מאוד מה מצפה לה. שום דבר לא עזר לה: היא ושתי בנותיה התנצרו, אבל לנאצים, כידוע, זה לא שינה, זה הרי עניין של דם וגזע, לא של אמונה. היא ומשפחתה ברחו מפאריז, ואת הספר הזה היא כתבה בטבע, יושבת מתחת לעץ בכפר, בצפיפות על דפים שהיו מעטים בתקופת המלחמה.

היא לא זכתה לראות את הספר מתפרסם. הנאצים שלחו אותה לאושוויץ ראשונה מכל המשפחה. בעלה נשלח כמה חודשים אחריה ונרצח גם הוא. בנותיהם נמלטו בסיוע האומנת שלהן, כשבאמתחתן מזוודה אחת, ובה כתב היד האחרון של האם. רק עשרות שנים אחרי הן יפרסמו את הספר הזה, אחרי ששנים הן פחדו להסתכל בו.

וכשיודעים מה ההיסטוריה של המחברת, קשה שלא להתרשם מהדרך האובייקטיבית שבה היא מציגה את הגיבורים. סוויטה צרפתית עוסק בצרפתים, לא ביהודים. הצרפתים תחת הכיבוש הנאצי. הם מוצגים בלי הנחות: העשירים שדואגים לרכוש שלהם יותר מלאנשים אחרים, העניים שיגנבו מכל מי שזה לא יהיה, הבעל שיקנא לאשתו גם אם זה באמת לא אשמתה שהחייל הגרמני שהם חייבים לאכסן אצלם בבית מתעניין בה.

נמירובסקי כותבת כמו סרט צרפתי. בחלק מהקטעים שקראתי יכולתי ממש לשמוע לשמוע בראשי קריין מדבר בצרפתית, כמו וויס אובר בסרט של גודאר. החלק הראשון של הספר עוסק בבריחה מפאריז - אלפי האנשים שנמלטו מפחד הפצצות הגרמניות על פאריז (שבעצם לא הגיעו - הגרמנים לא החריבו את פאריז). במנוסה מתגלים פניהם המכוערות של הרבה אנשים. חוץ מזוג אחד, הזוג מישו, ששומרים על ערכיהם במשך כל הבריחה.

החלק השני של הספר מתרחש בכפר צרפתי תחת הכיבוש הנאצי. האיכרים נאלצים לאכסן בביתם חיילים נאצים. בביתה של אחת מהם, שבעלה שמעולם לא אהב אותה שבוי בידי הגרמנים, מתפתח סיפור אהבה בינה לבין הקצין הגרמני שגר אצלה בבית. מצד אחד זה נשמע נורא, רומן עם קצין נאצי, טפו. מצד שני, כשקוראים את הספר, שוכחים את ההיסטוריה, ורואים רק את האנשים. זו חוויה מעניינת, שבה נאלצתי להזכיר לעצמי מדי פעם שהוא נאצי!! נאצי!! למה אני בעד סיפור האהבה הזה למה??

("כי את רומנטיקנית חסרת תקנה", טענה גילה, שהשאילה לי את הספר. אני מכחישה).

הנה דוגמה להאנשה שעושה נמירובסקי לגרמנים:

"החיילים הצטופפו מול חלונות הראווה והסתכלו במבט מלא רוך על סינרי תינוקות כחולים וורודים. חייל אחד לא יכול היה להתאפק עוד, וברגע שהתרחק משם הקצין קרא למוכרת והצביע על אי אלו מלבושי תינוקות. הוא היה צעיר, כחול עיניים.

'בן? בת?' שאלה המוכרת.

'אני לא יודע', אמר בתמימות. ''קיבלתי מכתב מאשתי. זה מהחופשה האחרונה, לפני חודש".

כולם סביבו פרצו בצחוק. הוא הסמיק אבל נראה מרוצה מאוד. מכרו לו רעשן וחולצה קטנה."

(עמ' 358)

גם כאן, שנייה לפני שלבי התחמם כלפי החייל הזה, נאלצתי להזכיר לעצמי שבזמן שהוא היה בחופשה ועשה ילדים, המשפחה שלי הייתה במחנות. זו חוויה מאוד בעייתית, לקרוא על גרמנים בלי איזכורים על החיה הנאצית (ותודה למומיק על הניסוח המדויק).

נמירובסקי לפחות לא שוכחת לציין שהגרמנים, אנושיים ככל שנראו לה, "הופכים למכונות" כשמדובר ביציאה למלחמה.

הנספחים בסוף הספר חשובים מאוד: האחד הוא סקירה היסטורית קצרה על צרפת בימי מלחמת העולם השנייה. השני הוא סיפור חייה של אירן נמירובסקי, שעומד כל כך בניגוד לדרך האובייקטיבית שבה היא כותבת. נמירובסקי, יש לציין, לא הייתה חובבת יהודים גדולה, בתור יהודיה בעצמה, והאשימה את היהודים בהרבה תכונות סטריאוטיפיות. ועם זאת, היא ידעה טוב מאוד  מה היא ומה גורלה כיהודיה.

 בנספח השלישי של הספר, שהוא קובץ הערותיה לעצמה בעת כתיבת הספר, ניכר שהיא יודעת שזמנה ספור: היא מתכננת ספר ארוך יותר (שאותו לא הספיקה לכתוב), אבל גם כותבת "למהר לסיים את הפרק" או הערות בסגנון הזה.

הנספח הרביעי הוא מכתבים. מכתבים של אירן למו"לים שלה (מבקשת מהם לשלוח לה כסף, כי מאז שברחה מפאריז קשה למשפחה להתקיים), מכתבים נואשים של בעלה של אירן אחרי שהיא נלקחת בידי הנאצים והוא כותב לכל מי שאפשר, מכתבים תמימים, שחושבים שאם יסבירו שאשתו לא קומוניסטית היא תשוחרר ממחנה הריכוז, מכתבים בהם הוא מציע לשבת במחנה במקומה, רק שייתנו לה לחזור הבייתה. חלקם נכתבו אחרי שכבר מתה בתא הגאזים, והוא לא ידע.

יש שם גם שני מכתבים אחרונים שכתבה אירן נמירובסקי עצמה, אחרי שנעצרה בידי הנאצים. המכתבים האלה קרעו את ליבי: "אני מנשקת את הבנות האהובות שלי... שאלוהים ישמור עליכם, אני מרגישה רגועה וחזקה". המכתבים האלה הם ממש פלשבק למכתב שקיבלה סבתא שלי מאמא שלה אחרי שהנאצים הפרידו ביניהן, מכתב שאמא שלה כתבה רגע לפני שעלתה על הרכבת לאושוויץ. "היי חזקה בתי". אולי זה אינסטינקט של אמא, שיודעת שהיא הולכת למות ורוצה רק לחזק את הדור הבא?

גם "צלה של הרוח" הוא ספר היסטורי, ועוסק בשנות הארבעים והחמישים. אבל הספר הזה מתרחש בספרד, והרעים שם הם לא הנאצים, הם מושחתי המשטר החדש בעקבות המהפכה, והחיים במקום שאינו דמוקרטיה, כך מזכירים לנו, הם לא תענוג.

זה ספר בתוך ספר, או סופר שכותב על סופר. אפשר לעלות עם הרבה תובנות וניתוחים מהספר הזה, אבל בחורה שטחית כמוני לא תעשה דבר כזה. אני פה בשביל להנות מהסיפור. ויש ממה. אין כמו סיפור שהולך ונפרש, תעלומה שנפתרת תוך המון פרטים מרתקים באמצע. דניאל הוא ילד שמתבגר תוך כדי הספר, ותוך כדי גם פותר תעלומה ישנה שקשורה לספר שמצא במקום מסתורי.

ותוך כדי הסיפור אנחנו נחשפים לברצלונה של אחרי המלחמה, לדמויות צבעוניות, לחיים של אנשים אחרים במקום אחר. הספר מרתק, ובהחלט קחו את זה כהמלצה. יש בו כמה קטעים שכל כך נכנסתי אליהם שממש פחדתי עם הגיבור. אם בא לכם סיפור מעניין ואווירה, זה הספר.

"קרוב להפליא ורועש להחריד" דווקא מתרחש בהיסטוריה של ימינו: ילד שאביו נהרג בספטמבר 11 הולך ומתחרפן. טוב, זה סיכום די מעפן לספר, בייחוד שמדובר בספר שתופס אותך בקרביים ומסרב לשחרר.

אני לא מצליחה להתחבר לג'ונתן ספרן פויר. את ספרו הראשון, "הכל מואר", קראתי באנגלית, וכיוון שכך האשמתי את השפה בעובדה שלא התחברתי אליו. לספר הזה התחברתי יותר, אבל עדיין היה שם משהו שלא הצלחתי לגעת בו.

ועם זאת, ספר טוב. שכאמור, תופס אותך איפשהו. המספר הוא הרי ילד במצוקה. אבא שלו מת באירוע הטרור הגדול של המאה (לבינתיים. אמאל'ה) והוא לא מצליח לעכל את האובדן. הוא יוצא למסע הזוי בניסיון להבין מסר שבדמיונו הוא קיבל מאבא שלו. לי באופן אישי התחשק כל הספר לתפוס את הילד ואת אמא שלו ולשלוח אותם לטיפול הרבה יותר אינטנסיבי ממה שהוא עושה כרגע. אבל נו.

ו - הזכיר לי אנפוקוסד בתגובות - מדי פעם המספר מתחלף במספרת, סבתו של הילד. היא גרמניה, והיא מספרת על ההפצצות הבריטיות שחוותה כילדה בדרזדן. גם פה בעצם יש האנשה של הגרמנים, כי זו בהחלט זווית לא שגרתית לקרוא עליה בספר שכתב מחבר יהודי, אבל האמת שאיכשהו כאן זה פחות עיצבן אותי. אולי בגלל שחייבים להודות שזה אכן קרה - גם להם היו אוכלוסיות אזרחיות, וגם הם סבלו אבידות שם (בלתי ניתן להשוואה כמובן לשואה, אבל זה עדיין קרה).