כינוי:
עדי בעולם בת: 49
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2007
אני בניתי בית
החבר של שרה האיטלקיה, דווקא בחור מקסים ואינטילגנט בדרך כלל: זה לא הפריע להורים שלך, שאת לא חוגגת איתם את הכריסמס?
אני (בחיוך): תאמין לי, הם לא הרגישו בחסרוני ליד העץ
החבר של שרה האיטלקיה: מה זאת אומרת?
אני: אנחנו לא חוגגים כריסמס, זה לא חג שלנו.
החבר של שרה האיטלקיה (בשוק): מה, אפילו לא עץ?
להיות בשבדיה שוב, אחרי שנים של מעברים בין מדינות ותהפוכות, מביא עימו גם חוויות מתקנות.
בכריסמס הראשון שלי בשבדיה, אי שם ב-2002, נלקחתי אל בית אחותו של השבדי. אחותו, יש לציין, היא אוהבת אדם ותומכת שוויון לכל בני האדם, ללא הבדלי דת, גזע ומין. כלומר, היא רודפת שוויון כל עוד לא מביאים יהודיה למשפחה שלה עצמה. כשרק הוצגתי בפניה היא לבשה את ארשת פניה החביבה ביותר והצהירה שחשוב לה שנהיה חברות טובות. עד היום מפליא אותי איך לא פגע בה ברק בו ברגע.
מיום שהוצגתי לפניה ספגתי כמה וכמה הערות מעוררות מחלוקת. זכור לי היום שבו הגיעו היא ובן זוגה לארוחת ערב ראשונה בבית שלי ושל השבדי. כשהתיישבנו לשולחן, בעודי מגישה את האוכל, היא אמרה בטון פדגוגי: "את יודעת, אצלנו בשבדיה מקפידים על היגיינה כשמבשלים". "באמת?" עניתי, "טוב לדעת. בארוחה הבאה אני כבר אעשה את זה, אבל את זו בישלתי על הרצפה. בתיאבון!"
(מאוחר יותר יטען השבדי שהיא לא התכוונה לרעה. טענתי שאני לא מבינה איך אפשר להתכוון לטובה עם הערה כזו. לא הצלחנו להסכים).
כשהתקרבו החגים שמעתי ממנה כמה וכמה הערות על כמה חשוב שאלמד את החגים "שלהם". וכך, יום אחד, הוזמנו השבדי ואני לערב תחרות בניית בתי ג'ינג'ר. מדובר במסורת שבדית, ואני מניחה שגם אירופית וצפון אמריקאית. משרטטים צורה של בית וקירות, לוקחים בצק של עוגיות ג'ינג'ר (ג'ינג'רברד), חותכים אותו לצורת קירות, אופים אותם, ואז מדביקים באמצעות סוכר מומס. אחרי זה מעטרים בעזרת אבקת סוכר מעורבבת בחלבון וסוכריות צבעוניות.
אחותו של השבדי, גיליתי מאוחר יותר, היא אמנית בניית בתים כאלה, אחרי שנים של אימון. אני, לעומת זאת, לא שמעתי על זה מעולם עד היום שבו הוזמנתי לתחרות. אמרתי לה את זה בטלפון, והיא אמרה: "מצוין, ככה תלמדי".
ביום התחרות הגענו לביתה של האחות. התברר שכל מי שהגיע ממוין לקבוצה לפי הרמה שלו. כל קבוצה יושבת בחדר נפרד ואמורה לבנות בית מהבצק, וכשכולם יסיימו תיערך תצוגה ויקבעו מי המנצח. המנצח, הבנתי רק מאוחר יותר, היא כמובן אחותו של השבדי. כדי שלא יהיה טעויות בעניין, מוינו הקבוצות לחלשים, בינוניים ולקבוצה של אחותו, הטובים. שזה באמת מיון קצת מוזר אם זו אמורה להיות תחרות שקולה.
אז כשנכנסנו שאלה אותי האחות "בנית פעם בית מבצק?" "לא", עניתי, "אבל בניתי טיסן ממצות". סרקסטיות מבוזבזת, רוב השבדים לא יודעים בכלל מה זה מצות. בשל חוסר ניסיוני נשלחתי מייד אל קבוצת הכושלים.
קבוצת הכושלים ישבה בסלון. כשנכנסתי גיליתי עוד משהו: לא רק שמדובר בחבורת שבדים שלא בנו מעולם בית ג'ינג'ר או שבנו אך נכשלו באופן נחרץ, אלא שמדובר בחבורה של אנשים כל כך כושלים שהם גם לא יודעים אנגלית, עניין נדיר בין שבדים מהדור הזה. כיוון שהייתי בתקופה ההיא רק אחרי חודש קורס שבדית, לא ממש היה לי איך לתקשר איתם. ערב שלם ביליתי בפיסול עצמאי בבצק. הקבוצה הכושלת בינתיים בנתה פירמידה מהבצק (הם לא הצליחו לתכנן בית). מדי פעם ברחתי אל חדר העבודה, שם ישבה קבוצת הבינוניים, אליה מוין השבדי, וגיליתי שהם עסוקים מאוד בבנית הבית שלהם, כשהשבדי הוא המהנדס הראשי.
כשסוף סוף הגיע הערב הארוך לסיומו, נערכה התצוגה. הקבוצה של השבדי הציגה בית פשוט אך עומד יציב. הקבוצה של האחות הציגה טירה בת שלוש קומות, שני צריחים, מרפסת וחלונות צלופן. הפירמידה של הקבוצה שלי קרסה באמצע התצוגה.
שנים מאוחר יותר, כריסמס, אני שוב כאן. פורד סיפר לי על ערכה מוכנה לבניית בית ג'ינג'ר, הקירות כבר מוכנים, אין צורך לשרטט ולאפות, רק צריך להדביק ולקשט. נשמע לי כמו חוויה מתקנת. קניתי, הדבקתי, קישטתי. יצא חובבני להפליא, מרושל, סימני סוכר מרוחים על כל קיר וזווית, בטח לא עומד בתחרות עם המצודה שאחותו בנתה. אבל כמאמר הבימב, אני, בכל אופן, נהניתי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
