עדי בעולם

בטח קשה לראות את זה כאן, אבל פרט לחיים נהנתיים יש לי גם צד תרבותי. (ועוד כמה צדדים, אבל הם נשארים מחוץ לבלוג בד"כ. לא, אני לא אומרת שאני מלכת אס-אם, רק שיש לי גם צדדים שהם לא נערת מסעדות ובתי קפה).

כבר הרבה זמן שאני רוצה לכתוב על כמה ספרים מצויינים שקראתי וסדרה מצויינת שראיתי. אז הנה, בשעה טובה.

מות אכילס

מאת בוריס אקונין

הוא הספר הרביעי בסדרת פנדורין, אותה סדרה שהחלה עם "עזאזל". גיבורינו, אראסט פנדורין, הוא עכשיו דיפלומט רוסי החוזר לארצו מיפן, מצוייד בכמה תובנות חדשות כמו גם אמנויות לחימה חדשות. מוסקבה, לעומת זאת, היא אותה מוסקבה כמו תמיד, אז בשנים ההן: הצאר שולט, השחיתות גם, ולאראסט היקר יש תעלומה לפתור. התעלומה, כמובן, הרבה יותר מסובכת משהיא נראית. סמכו על פנדורין להיות מעורב בפרשה הנוגעת לחלונות הגבוהים ביותר, אבל לא לאבד את האמונה באידיאולוגיה שחונך עליה.

אחד הדברים הכי כיפים בסדרה הזו, היא תחושת האותנטיות. פנדורין מתארח במלון במוסקבה במאה ה-19, ובעזרתו אנחנו מקבלים תמונה לחיים המוסקבאים של אז, לתרבות המסעדות והמלונות שלה, ליחסים עם האצילים ועם העשירים ולהירארכיה הרוסית הצארית על כל תאריה המסובכים (יועץ טיטולארי?? שמאי קוליגאלי??). אני מנסה עכשיו להחליט מה אקונין אומר, ולא מצליחה: הוא מלגלג על הימים הצארים, אך אני תוהה אם זה בחיבה או לא.

הפעם, אגב, אנחנו מקבלים את הסיפור גם מנקודת מבטו של אויבו של פנדורין. אני אוהבת לדעת מה מניעיו של האיש הרע בספרים, את תחושת האמביוולנטיות שנוצרת לפעמים כשמבינים גם את הצד השני.

וגם הפעם היו ההוצאה והמתרגם נדיבים איתנו, ובאו לקראת הקורא הישראלי המצוי שאינו מתמצא בהכרח בתארים, בדרגות, בידע הכללי ובמנהגים הרוסים של אז. לספר מצורפים חמישה נספחים. האחד מאיר את עינינו לגבי הרמזים למיתולוגיה היוונית (כבר משם הספר אפשר להבין שהפעם קורץ אקונין לקלאסיקה היוונית). בשני הסברים לדברים שיהיו מובנים לרוסים מהמאה ה-19 ולא לישראלים מהמאה ה-21, הסברים מועילים עד מאוד. בשלישי, ברביעי ובחמישי - פירוט הדרגות, התארים ועוד כמה הסברים על יפנית. כתמיד - שימושי, מאיר עיניים ונעים, נעים לראות הוצאה שמשקיעה כך בקוראיה. (ואני יכולה להשוות - בגירסה השבדית לא מצורפים הסברים כאלה, והקוראים מפסידים הרבה).

כמו בכל הספרים בסדרה, משובץ הספר בהפוגות קומיות. אקונין יודע לכתוב הומור, ואף הצליח לגרום לי, בכמה מספריו, לצחוק בקול. ורק טיפ: אם אי פעם תקחו לכם משרת יפני, למדו אותו שאין מקבלים אורחים בחדר האמבטיה.

גנבת הספרים

מאת מרקוס זוסאק

הוא ספר על מלחמת העולם השנייה. מהצד הלא נכון. פריקית שואה שכמוני (גם אם לא הייתי מתעניינת זה תוקף אותי בחלומות, אז אבוד לי) קראה הרבה ספרי שואה, אבל עוד לא יצא לי לקרוא ספר מהצד של הגרמנים.

גם לא ממש רציתי, האמת. אני יודעת שגם האזרחים הגרמנים סבלו במלחמה, אבל הרי סבתא שלי סבלה יותר, אז עם כל הכבוד, לא היה להם אוכל והם חיו תחת הפצצות - אויויוי. באושוויץ היה קשה יותר.

אבל הספר הזה מצליח להראות גם לסרבניות כמוני את הצד הגרמני שסבל. גנבת הספרים היא ליזל, ילדה גרמניה שמועברת למשפחה אומנת בשנות המלחמה. גרמניה הנאצית היא לא מקום שטוב לגור בו. גם לא לגרמנים. ליזל היא ילדה ענייה שגדלה בשכונת עוני. הבערות, הבהמיות, הפחד, האפליה - הם שם. היא רוצה לקרוא, אז היא גונבת ספרים. לפעמים היא גונבת גם אוכל. העליבות ניכרת בכל צד בחיים שלה ושל המשפחה. מהר מאוד שוכחים מאיזה לאום היא, ופשוט רוצים לאמץ אותה ולהעניק לה קצת חום והיגיון בחיים שלה.

הספר נוגע קצת במה שקרה למי שלא הצטרף למפלגה הנאצית. אולי המחבר מנסה להסביר את מעשי כל אותם מיליוני גרמנים שהיו חברי המפלגה ושנים מאוחר יותר יטענו שלא הייתה ברירה. איכשהו אני מעריכה יותר את אלה שהעדיפו לסבול ולא להצטרף.

ייאמר לזכות המחבר, בן להורים גרמנים הגר באוסטרליה, שהוא לא מתעלם מהסבל היהודי. יש בסיפור יהודים, וברור מי סובל יותר. ולקוראים שפספסו, מוגש הקטע הבא, מפי המספר, שהוא, כמה מקורי, המוות בכבודו ובעצמו, כי באמת, למי יותר יאה לספר על גרמניה הנאצית אם לא למלאך המוות, האוסף נשמות מתוך המקלטים המופצצים בעיר הגרמנית:

..."ריחמתי עליהם, אם כי לא כפי שריחמתי על אלה שאספתי ממגוון מחנות באותה עת. הגרמנים במרתפים היו ראויים לרחמים, בהחלט, אבל לפחות היה להם סיכוי. המרתף לא היה מקלחת. הם לא נשלחו לשם להתקלח. בשביל האנשים הללו, החיים עדיין היו בהישג יד".

(עמ' 335)

האמת, הספר הזה קורע את הלב. מכל הזוויות. הגרמנים, היהודים, הילדים, התרבות. מלחמה, כמה טיפש צריך להיות העולם בשביל לתת לזה לקרות?

הנה קטע שקרע לי את הלב. הוא מספר על מקס, היהודי שהמשפחה של ליזל מחביאה במרתף. בהפצצה על העיר כולם רצים למקלט, אבל הוא, שמבחינת העולם החיצון לא קיים, נשאר במרתף שהוא מוסתר בו. ואז, ברגע שאין אף אחד ברחוב כי כולם במקלט, הוא יוצא החוצה.

"'כשהכל היה שקט, עליתי למסדרון, והווילון בסלון היה פתוח טיפה... הסתכלתי החוצה, רק כמה שניות'. הוא לא ראה את העולם החיצון זה עשרים ושניים חודשים.

לא היו כעס או גינוי.

פאפא היה זה שדיבר.

'איך זה נראה?'

מקס הרים את ראשו בעצב גדול, ובתדהמה גדולה. 'היו כוכבים', אמר. 'הם צרבו לי את העיניים'."

(עמ' 336)

הספר הזה, גרמני או לא, תופס ואינו מרפה. הכתיבה הזו, בשם המוות, עם הפסקות להגדרות מילוניות והסברים על הסיפור, בשפה שנכנסת ישירות ללב. גם שם, בצד שלהם, היו ילדים, היו אנשים עם לב. ובעצם, מכל זווית, האין זה טוב שנקרא כמה רע זה היה?

בטיפול

בכמה שנים שהתגוררתי בחו"ל הפסדתי הרבה דברים בתרבות כאן, חלקם, כמו הרבה תוכניות של ערוץ 2, לא נורא שהפסדתי. חלק אחר לעומת זאת, דווקא חבל. למזלי יש לי בעבודה את בשמת, ששמעה שלא ראיתי "בטיפול", והציעה לי את כל הקופסה לצפייה. אז קודם כל, מכאן - תודה רבה.

אם מישהו היה אומר לי שסדרה שמתרחשת כמעט כולה באותו לוקיישן, ומורכבת רק מדיבורים, או לפחות בעיקר דיבורים, תהיה מעניינת, לא הייתי מאמינה. אבל שמחתי להיות מופתעת. הסשנים של ראובן דגן החזיקו אותי מרותקת. קונספט מבריק, כתיבה מצויינת, משחק פשוט מעולה, של כולם. איילת זורר אגב ממש ממש יפה, וליאור אשכנזי שווה כתמיד (למרות שהאמת, הוא היחיד שלא שיכנע אותי. איכשהו הוא לא עובר לי כטייס). וגם ישראל פוליאקוב ז"ל משחק מצוין בפרק האורח שלו.

***ספוילרים****

אני קצת בושה לומר שדווקא רציתי שיהיה משהו בין ראובן לנעמה. אני יודעת, זה כל כך אסור, כל כך שגוי, קרוב לגילוי עריות ממש, אבל משהו בכמיהה שלה ובמשיכה שלו גרמו לי לרצות לראות את זה קורה. סוג של תחושת הקלה שזה לא קרה, כמובן, ועדיין.

***סוף ספוילרים***

מעניין איך תהיה העונה השנייה. אין לי הוט, ולא אעזוב את יס בשביל זה, אז אמתין בסבלנות.

ולקינוח, בשמת סיפרה לי גם על הטריילירים לגירסה האמריקאית של "בטיפול". הם ממש ממש שמרו על התסריט המקורי, כמעט מילה במילה.

וגבריאל ביירן הוא רעיון מצוין לגילום ראובן דגן.

(כאן הייתי אמורה לשים קליפ מיוטיוב, אך האתר לא עולה לי. אני מרגיעה את עצמי שמדובר בבעיה שם ולא בבעיה במחשב שלי).

תוספת יממה אחרי, וגם סוג של תרבות:

לזכר הית' לדג'ר, שלמרות משחקו המצוין ב"ברוקבק מאונטיין" והדרך המצויינת שהבגדים נראים עליו ב"קזנובה", הסרט שבו התאהבתי בו הוא דווקא סרט הנעורים הסמי-מטופש "10 דברים שאני שונאת בך".

בקטע הראשון, ג'וליה סטיילס מראה מה זה לב שבור:

וכאן הית' מוכיח שהוא יודע לשיר. גם אני הייתי חוזרת אליו אחרי זה: