לחזור לשוק אחרי שש שנים וחצי של זוגיות הדוקה (לפעמים יותר לפעמים פחות) היא חוויה שאני לא ממליצה לאף אחד. בטח לא לעצמי. למרבה הצער, פרט לעניין השוק היו עוד גורמים, יותר חשובים, וכך, יותר משש שנים אחרי שהתרגלתי לנפנף במילה "תפוסה" מול כל אינסטלטור שחשב שאין זמן טוב יותר מהחלפת צינור, חשיפת חריץ וביסוס בג'יפה מסריחה כדי להתחיל עם בחורה, אני צריכה לשקר להם כשאני אומרת "תפוסה".
הרצון הראשון שלי היה לברוח למנזר. גם יחסוך לי את הצורך לצאת לדייטים, גם שחור מתאים לי, גם לא אצטרך להוריד יותר שיערות ברגליים לעולם, וגם כולנו יודעים מה היה הסוף של מריה פון טראפ. דה הילס אר אלייב, ואני מחכה שם לקפטן. (תזהה אותי לפי הגיטרה, גיאורג).
למרבה הצער, בעוד למריה המתין חדר במנזר עם נוף לאלפים ואוטובוס ישיר לזלצבורג, לי ממתין חדר ליד ואנונו, ועם כל זה שהוא פנוי ובטח די לחוץ אני מעדיפה ללכת על הפצצה מאשר עליו. אופציית המנזר נפסלה.
את השבוע הראשון ללא זוגיות העברתי כמעט ללא מזון, תוך משפטים כמו "אני לא רעבה, בדיוק שלשום אכלתי פרוסת לחם". חברותיי בחנו בעין מפרגנת את גיזרתי ההולכת ומצרה (הורדתי שלושה קילו - יאי!), ומייד אירגנו ערבי בנות מחזקים ובהם אוכל מפה עד הודעה חדשה. למרבה הצער, אחרי שבוע חזר לי התיאבון, עם ריבית (עליתי ארבעה קילו - דוהההה!). זו לא שיטת דיאטה מומלצת.
כדי להשלים את מנת הבאסה החלטתי לעבור דירה. אני לא נרדמת בזו שלי, בעיקר מפחד מגנבים/בני סלע. קומה ראשונה וכו. עד כה שמרה עליי חברת השמירה "הוויקינג הזועם" ועל כן נרדמתי בקלות, אבל עכשיו כבר לא. אני כה טרוטת עיניים שאני עשויה לפספס את הקפטן כשהוא יעבור.
אז לסיכום הבאסה, יש לי חודש וחצי למצוא ולעבור דירה (שונאת, שונאת לעבור דירה), ואז את שארית חיי להתלבט אם מנזר או דייטים. כרגע המנזר נראה יותר קורץ.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
