עדי בעולם

ביקור בעפולה. אבא ואני מנהלים שיחת נוסטלגיה.

אבא: אני זוכר כשנולדת, ב-1978...

אני: ב-1978 עוז נולד, לא אני

אבא (מתקן את עצמו): אני זוכר כשנולדת, ב-1973..

אני: ב-1973 הייתה המלחמה. אני נולדתי יותר משנה אחריה

אבא (במבט שכנראה אומר "איך בעצם קוראים לך"): אז בכל מקרה, כשנולדת..

חגית: את באה איתנו היום למסיבת הפורים של החברה?

אני: לא

חגית: למה?

אני: כי יש לי תוכניות

חגית: מה?

אני: לשבת לבד בחושך

חגית: אז אנחנו אוספים אותך היום בערב. ותתחפשי.

אי אפשר להתווכח עם חברות אסרטיביות, וכך יצא שהלכתי למסיבת פורים של העבודה של בעלה של חגית. מבט אחד בבר המושקע, בדוכני המזון השווים, בדוכני הקזינו שהיו שם למשחקים, בחבורת רקדניות הקאן-קאן, במסכי הענק עם לוגו החברה על הקירות, בעשרות המלצרים, בתחרות התחפושות עם הפרסים השווים, הבהיר לי שוב: אבא שלי לגמרי צדק אי שם לפני יותר מעשר שנים כשאמר "מה זה השטויות האלה שאת לומדת, לכי ללמוד מחשבים".

היה כיף, ואין כמו בר בחינם בשביל לגרום לי לרקוד.

כן, לא הייתי מקורית בתחפושת שלי. עושה רושם שכל מי שלא היה לו כוח להשקיע פשוט שלף קרני שטן משקית התחפושות.

חגית לעומת זאת הייתה פייה פרחונית.

(כן, גם ידי המצלמת השתרבבה לתמונה).

וכמה מחשבות על הישרדות:

אם את הפרקים הראשונים ראיתי בהתלהבות, עכשיו אני מוצאת את עצמי פחות מתעניינת במה קורה. אולי בגלל שמה שנשאר עכשיו על האי זה פשוט פניה של ישראל, ולא נעים להסתכל בהן.

כי בהתחלה הייתה לנו קבוצה של אנשים מגוונים שפעלו בצורה שונה: חלק דיברו על ערכים ועל זה שהמנצח צריך להיות כזה שראוי לזכייה, חלק הראו חברות וערכים אנושיים כשוויתרו על הניצחון בשביל חסינות לאחרים (מושיק לטינה), חלק ידעו להתאחד ולעבוד ביחד, בשביל מטרה קבוצתית. בקיצור, זה היה שבט סבאנה, וגם ישראל של פעם.

אבל השבט הזה נכחד, ועכשיו אנחנו תקועים עם ישראל של השנים האלה: התחמן, הביץ', הכוסית השחצנית והמפונקת, הטמבל עם העברית הקלוקלת, ובחורה אחת שדווקא עושה רושם נורמלי, אבל נתנה יד להכחדת סבאנה, בלי להבין שהיא מביאה עליה גם את סופה שלה. כלומר היא האישה שלא ידעה להרים את הראש, להסתכל, ולהבין שהיא הולכת לכיוון לא נכון, והיא צריכה לעשות משהו עכשיו. הרוב השפוי הישראלי שיושב בבית ולא עושה כלום נגד מה שיקרה פה בסוף. ויש כמובן את נועם, שהוא, בהקבלה למציאות שלנו, האיש שחי בבועה. וממש כמו שאר אנשי הבועה, הוא מתחרפן.

לצפות בחבורה הזו עושה לי קצת בחילה. מרינה ונעמה צופות בשחר יורדת מהעמוד ובטון הכי ביצ'י אומרות "או, תודה רבה", כאילו מלכתחילה היה ברור להן שהניצחון שלהן והיא חצופה שהעזה לנסות גם. "אני שיקרתי, אני אשקר, ואני אמשיך לשקר". נשיקות צבועות מוחלפות באוויר בין מרינה לנעמה, "מתה עלייך". דן מחזיק מעמד על העמוד כי הוא סופר את הכסף בראש. מיקרוקוסמוס ישראלי. אמאל'ה.