היה לי שבוע עמוס בעבודה, ולכן רק ביום חמישי בערב נזכרתי שבת דודי מור מתחתנת עם בח"לה גיל למחרת, ואילו לי עוד אין תור למספרה. עשיתי סבב ארוך של טלפונים וקיבלתי בכולם תשובה שלילית. ואז נזכרתי שבניין ליד דירתו של אחינו הקטן יש מספרה. לא הייתי בה מעולם ולא זכרתי איך קוראים לה, ולכן שלחתי את אחינו הקטן לנסות לקבוע לי תור. חצי שעה אחרי הוא מתקשר אליי.
אחינו הקטן: עדי, נראה לי שהגעתי למספרה הלא נכונה.
אני: זו המספרה בבניין לידך?
אחינו הקטן: כן. לא נראה לי שאת רוצה לעשות בה פן
אני: יש להם תור פנוי למחר?
אחינו הקטן: כן
אני: אז אני רוצה לעשות בה פן
אחינו הקטן: לא את לא
אני: אני כן. תקבע לי תור
הייתי צריכה לחשוב למה אחינו הקטן לא אוהב את המקום, אבל כאמור, היה לי עומס בעבודה והחתונה למחרת.
כשהגעתי למספרה ישבו בה ארבעה גברים שמנים ומבוגרים, בעלי כרס וגורמט, כפכפים של ערסים וצלקות סכין על הפנים. הייתכן שארבעה אסירים משוחררים פתחו מספרה באמצע תל אביב?
ראשית נשלחתי אל החופף, שמעון. שמעון העניק לי חפיפה כולל מסז'. ידו הענקית הצליחה להקיף את כל גולגולתי, ובכל פעם שלש את גולגולתי הזדהיתי עם יריביו של קרי ואן אריק. אם זה לא מספיק, החפיפה התגלתה כממש ארוכה, וכשממש נמאס לי הרמתי את עיני לראות מה לעזאזל קורה, והופתעתי לגלות את עיניו של שמעון נעוצות במחשופי. אהה.
משמעון נשלחתי אל ז'קו הספר. ביקשתי פן ממש פשוט, בלי יותר מדיי מתיחות, רק שיסדר קצת את השיער. "כפרה", סח לי ז'קו, "את יש לך שיער של אשכנזים. אני אסדר לך תסרוקת הרבה יותר טובה, עם נפח". הודיתי ארוכות לז'קו, אבל ביקשתי שבאמת, אני די מרוצה ממה שיש לי, רק שייבש כמו שצריך. ז'קו הבין שעליי הוא כבר לא יוציא את היצירתיות שכלא בתוכו במשך כל השנים שבילה במעשיהו, ועל כן יישר קו עם שמעון ועבר לבהות לי במחשוף. מקסים.
במפתיע, הפן יצא בסדר.
שעתיים אחרי כבר הייתי בדרכי לחתונה. מור ובעלה הטרי גילי הם זוג מקסים, אלא שאת החתונה הם בחרו לערוך בשדה נחמיה, שזה, מתברר, ליד קריית שמונה. כאמור, היה לי עומס בעבודה וכו, ולכן גם לא היה לי זמן ראוי לארגן מקום לינה ראוי. זה המקום להודות לחברתי הדר משטוקהולם, שהפעילה למעני את שורשיה הגליליים וסידרה לי מקום לישון בהתראה כה קצרה. תודה יקירתי.
את הנסיעה לגליל ערכה המשפחה בנפרד. ההורים שלי יצאו לטיול מוקדם בבוקר והגיעו משם לחתונה, ואילו אחינו הקטן ואני הגענו מאוחר יותר. כחצי שעה לפני החופה התקשרה אמא שלי לשאול איפה אנחנו ואם נספיק להגיע. הבעיה הייתה שלא היה לנו מושג ירוק איפה אנחנו, שכן הנקודה המוכרת האחרונה שחלפנו בה הייתה צומת גולני, וזה היה מזמן.
אמא: איפה אתם?
אחינו הקטן (מביט סביב): אנחנו בין הר לוואדי
אמא: מצחיק מאוד
אחינו הקטן (צוחק): הנה, יש פה גם עץ
אמא: הה הה. תקריא לי מה כתוב בשלט הבא שאתם עוברים לידו
אחינו הקטן (מחפש שלט, מוצא ונחנק מצחוק): הישאר בהילוך נמוך
אמא: תקריא לי מה כתוב בשלט הבא שיש בו שם של מקום
אחינו הקטן מחכה לשלט עם שם של מקום. כשהשלט מתקרב אחינו הקטן כמעט מפסיק לנשום מרוב צחוק.
אחינו הקטן (נחנק מצחוק): א-נ-ח-נו ב.. ב... במ.. מ... גאר
אמא (שוקלת לנשל את אחינו הקטן מהצוואה): אין משהו אחר באזור?
אחינו הקטן: אני רואה פה זקן שמוכר זיתים, או שקדים
אמא: אה, גם אנחנו עברנו לידו, אז עוד עשר דקות אתם בצומת עמיעד
החתונה: מקסימה. שלל סלבריטאים מתחום עיסוקו של החתן, פלוס סלבריטאים באופן כללי. ביניהם מוקי, הזמר, ששר את "ילדה סוכר", ועשה את זה ממש יפה. היה אוכל טוב, ונוף מקסים (אין, אין כמו הגליל). ברוח אחד מחבריו של החתן, שהפך לרוחני, הייתה החופה מלאת שירים, שיחות ומשמעות. או כמו שמור אמרה לי אחרי זה: "מצטערת שזה היה כל כך ארוך". אבל לפחות היא הייתה מיוחדת.
הם זוג מאוד יפה, מור וגיל. הכלה, הלא היא בת דודי (בעצם בת דוד שנייה, אבל אצלנו במשפחה זה גם נחשב), היא כוסית גם ככה, אז בכלל היא נראתה טוב. יש משהו מאוד מבאס בבת דוד שגבוהה ממך בחצי ראש, רזה ממך, ולקינוח היא יותר בלונדינית ממני (כלומר, היא שאטנית), אבל מפרגנת 
בשלב הריקודים הוקמה עמדת ברביקיו ליד רחבת הריקודים ויצאו ממנה פרגיות וכבד ברוטב צ'ילי. זה היה מעולה. ביציאה מהחתונה קיבל כל אורח קופסת דובדבנים. זה היה ממש חמוד. בקיצור, היה שווה את הנסיעה לצפון.
כיוון שכבר היינו בצפון הוקדש היום למחרת לטיול. הייתי מכינה מראש לאן ללכת אבל כאמור עומס בעבודה וכו. וזה המקום להודות לשני שהפעילה את שורשיה הרמת-גולניים ושלחה אותנו להר בנטל. היה מעניין לגלות שיש הר כזה. יש במקום גם בית קפה בשם קופי ענן, וישב בו התמהיל הרגיל במקומות כאלה: כמה משפחות ישראליות טיפוסיות עם ילדים, כרס וקרוקס, חמישה מילואימניקים עם מדי ב', נשק ולפטופ ("אנחנו כאן במוצב ליד, קפצנו לקפה"), ארבעה תיירים מארצות הבלונד ושני בחורים מהכפר הסמוך, שמאוד שמחו כשהתיירת הבלונדינית הפשילה גופייתה והחלה להניק.
אחרי הנוף המהמם יצאנו לנסיעה לכיוון הכינרת. בכביש שיורד דרומה היה כתוב שהוא חסום. אבל אנחנו ישראלים, לא מאמינים לשלטים.
בתמונה: הרכבים הרבים שממש כמונו המשיכו לנסוע. עד שהגענו למקום שבו, איזו הפתעה, היה הכביש חסום.
נאלצנו לשוב על עקבותנו. לא נורא, הכביש נורא יפה, מלא עצים וירוק. זה לא דומה לאיילון.
מי היה מאמין. ככה סתם, באמצע בן יהודה, לקראת חצות הליל, נתקלתי בבימבלונת שמבקרת מבוסטון ובגמד. או מיי גוד. היה שווה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
