עדי בעולם

חגית ואני הלכנו לראות את "סקס והעיר הגדולה - הסרט". כמובן שהיה פקק מטורף בריינס, עשר דקות לפני תחילת הסרט, ועל כן חנינו בחניון בדיוק בשעת התחלת הסרט. זה חניון על קומות, ושתינו מיהרנו אל המעלית כדי לא לאחר. כמו שאנחנו במעלית, הדלתות עדיין פתוחות, אנחנו רואות מרחוק בחור הולך לקראתנו. לא יפה לברוח לו עם המעלית, אז החזקנו את הדלתות.

חגית (קוראת אל הבחור): מהר, אנחנו מאחרות לסרט

הבחור: זה בסדר, אל תחכו לי. איזה סרט?

חגית (עוזבת את הדלתות): אנחנו הולכות לסרט סקס ~דינג, הדלתות נסגרות~ והעיר הגדולה

אני: יוצא שהוא שמע שאמרת לו שאנחנו הולכות לסרט סקס

שתינו בהתקף צחוק טיפוסי.

מפגש בלוגריות יוקרתי בירושלים. אין כמו בנות איכותיות שאוהבות באפי. (מיק, תצטרכי לראות את הסדרה כדי להשתלב בשיחה בשלב הבא).

בתמונה: בימב חונה כמו מקומית. או: האוטו של בימב מחבק עצים.

אני: נראה לי שהתרגלתי בחזרה לישראל, הקיץ הזה ממש לא נורא. אפילו נעים בערב

חגית (בטון מנחם): את יודעת שעוד לא התחיל הקיץ האמיתי, נכון?

טיול לזכרון יעקב. עיר מקסימה הממוקמת במחוז הקרוי "אחרי הרצליה".

אניווי, במדרחוב הממוסחר מצאתי את השלט הבא. אני מבינה שזה אמור להיות הומור, אבל האמת, יכלו למצוא משהו מצחיק יותר.

סיימתי את "תמונות משפחה" של מאיה ערד. כתוב מצוין, אבל זיהיתי פה את תסמונת "זכרון דברים" של יעקב שבתאי, או במילים אחרות: גיבורים שבא להעיף להם סטירה. מדובר בשלושה סיפורים שכולם עוסקים במשפחות מפורקות, הורים גרושים, ילדים יחידים (או חצי יחידים) ובעיקר בודדים. הבעיה היא ששלושת הגיבורים הבודדים מביאים את זה על עצמם: ההתנכרות שלהם ממשפחותיהם (בשני הסיפורים הראשונים) והעיוורון, הוויתור על העצמי וחוסר חוט השדרה (בסיפור השלישי) לא מובילים אותם לשום מקום טוב. הסיפור השלישי בכלל ביאס אותי, כי אין שנוא עליי מילדים מפונקים מדיי ומהורים שמשועבדים להם ושסולחים להם כשהם חצופים ומעיקים על אנשים אחרים.

(והערה למאיה ערד, או יותר נכון לעורך/ת שלה: קצת בולט מדיי שאת כותבת על תל אביב אבל לא גרה בה. אין כזה דבר לצאת משדרות חן ואז לטפס בעלייה בדיזינגוף. שדרות חן יושבות בראש הגבעה של דיזינגוף, לכל כיוון זה ירידה).

אני אמורה להתחיל עכשיו את "אישה בורחת מבשורה" של דויד גרוסמן (שקיבלתי באדיבות חגית, תודה), אלא שאני קצת מפחדת שידכא אותי. אבל נו, גרוסמן, זה שווה את זה.

ולקינוח, למען השלמת תמונתי כנערת בועה, איריס, שני ואני מזמינות אוכל לעבודה:

נראה אותכם אומרים בקול רם מהר את המשפט הבא:

"נו, אין שום מסעדה שעושה סשימי במשלוח?"

(והתשובה: יש, ג'פניקה)