עדי בעולם

אין פה אף מילה על החזרת החיילים החטופים. עצוב גם ככה.

לפני כמה חודשים הופיע בחצרו של האופנוען חתול. לא שלא היו שם חתולים לפני, אבל החתול הזה גילה אופי. הוא לא פחד מבני אדם, הוא היה מאוד מאוד חברותי, והוא התגלה כשייך לזן החתולים שמדבר. מספיק שתעשו "קסס" והוא כבר יפצח בשרשרת מייאו קורעת לב המפרטת את קורות חייו.

על אף תדמיתו הקשוחה של האופנוען והעובדה שהוא גבר-גבר, מפעם בחזהו לב רחום במיוחד. הוא נכבש מייד. זה התחיל בזה שהוא הוציא מים בצלוחית מיוחדת לחתול, ולאחר מכן גם התחיל לקנות קופסאות טונה במיוחד לחתול ולבלות איתו שעות ארוכות. עם הזמן התברר שהחתול הוא חתיכת בריון, ואם חתולים גדולים ממנו רק העזו להתקרב לחצר הוא חשף עליהם ניבים שלא היו מביישים אנקונדה ממוצעת. הוא גם התגלה כקרציה בלתי נלאית (מופיע בשנייה שהאופנוען מוציא את ראשו מהדלת), קולני (דורש טונה במיאו רעשניים מול הדלת) וחסר עכבות (יקפוץ על השולחן במרכזה של ארוחה הפרוסה שם). על שום אופיו הכה ישראלי העניק לו האופנוען את השם "חזי".

חזי כנראה היה שייך פעם למשפחה, אחרת אי אפשר להסביר את חיבתו הבלתי נגמרת לאנשים ולהתחככות בהם. כיוון שהוא תמיד מתהפך ופוער את רגליו כשאנחנו מופיעים, נחשפה לפנינו העובדה שחסר לחזי איבר חיוני. ובמילים אחרות: זה לא אדון, זה גיברת. שקלנו לשנייה להפוך את "חזי" ל"חזייה", אבל ויתרנו. היא נשארה עם השם "חזי".

עם הזמן התרגלנו לזה שחזי מתנהגת כמו כלב. כשעוזבים את הבית מלווה אותנו חזי עד קצה הרחוב, ומייללת מיאו ארוכים לעבר דמויותנו הנעלמות. כשמחנים את האופנוע היא מייד תופיע, ותלווה אותנו עד הבית. שם, מול הדלת, היא תעצור ותדרוש מנת פינוקים.

(צילום: האופנוען)

(כמו שאתם רואים, היא לא כל כך יפה. אבל יש לה אופי).

(אני דווקא די עצבנית כשאני נזכרת באוכל שלה. התנדבתי לפתוח לה קופסת טונה, ובשפריץ לא צפוי ספגתי שני ליטר שמן על הגופייה האהובה עליי מכולן, זו הירוקה עם השוליים הנוצצים שלבשתי בקמצנות כדי לא לטחון. אוף. "מצטער", לקח האופנוען אחריות, כאילו הוא עובד בסטארקיסט או משהו, ומייד שלף בקבוק "קליה", סטייל עקרת בית מצטיינת. לא ירד הכתם. רר).

אני לקראת סופו של "אישה בורחת מבשורה", ורק רציתי לומר לכל מי שהתלבט אם לקרוא - לקרוא. מעולה. הכתיבה של גרוסמן פשוט יפהפיה. חברתי איריס סיפרה לי שיש עמודים שהיא קראה פעמיים, פשוט בגלל היופי של הכתיבה. גם לי יש קטעים שאני קוראת שוב. המשחק של גרוסמן במילים, ההבנה המיוחדת שלו בסיפור סיפורים. וואו.