עדי בעולם

בשבוע וחצי האחרונים הייתי באיטליה.

~פאוזה לקללות מצד הקהל. אני יודעת, הייתי בבודפשט רק לפני שלושה שבועות. בסדר, בסדר, זה נראה כאילו אני נהנתנית מושחתת, מארי אנטואנט קטנה על ידי וכו. מה אני אגיד, זה לא היה אמור להיות כל כך קרוב אחד לשני, בודפשט ואיטליה, אבל איכשהו יצא. וכאילו, סליחה, אני לא רק נהנית בחיים, אני גם מחפשת דירה, ותאמינו לי שזה זוועה עם השוק הנוכחי~

הכל החל כשחברתי האיטלקיה משבדיה, שרה, הודיעה לי שהיא ובן הזוג השבדי שלה שוכרים דירה לחודש בסן רמו, ואנחנו מוזמנים. לינה חינם באיטליה ואני לא אסע? איזו מין ישראלית אני? מייד הזמנו כרטיסים.

וככה, בשבוע שעבר, בשעת בוקר, נחתנו באיטליה. לקחנו אוטו ועלינו לשוויץ.

בדרך עברנו באגם מאג'ורה.

עצרנו את האוטו, ויצאנו החוצה לנשום.

ולחשוב ש-12 שעות קודם עוד הייתי תקועה בפקק בבוגרשוב. הכל נראה רחוק מאוד פתאום.

ואז חצינו את הגבול לשוויץ. גם שם, איזו הפתעה, רגוע ויפה.

"אני לא מבין מה ההתלהבות", אמר האופנוען בטון תמים, "הנוף בכביש ליד פתח תקווה לא פחות יפה".

נסענו לשווייץ כי לאופנוען יש חברים שגרים בניון, שזו עיר לחופי אגם ז'נווה. מדובר בזוג חברים אירים, ג'וני ודארה, ונשותיהם האירית והדרום אפריקאית.

מתברר שאירים הם העם הכי מצחיק באירופה. באמת. הכרתי מלא אירופים, ומספיק זמן בשביל בשביל לדעת שלשבדים, למשל, יש חוש הומור ממש מעפן, ושאיטלקים הם חברים כיפים ותמיד יודעים איפה לאכול וכו, אבל מתברר שאירים, אירים הם פשוט מצחיקים. כלומר, אם מבינים את המבטא שלהם. הבנתי רק חצי ממה שהם אמרו.

דקה אחרי שהאופנוען הציג אותי לפני האירים כבר שאל דארה: "נו, איך האופנוען בתור חבר?"

אני: He's the best

ג'וני: או אלוהים, אני עומד להקיא

החבורה האירית לקחה אותנו למסעדה שוויצרית מקומית, שהגישה כמובן רושטי, הלביבה השוויצרית המפורסמת, ומעליה עוף או כבש. היה פשוט אבל טעים. הורדנו הרבה אלכוהול עם זה. היה מצוין.

את הלילה העברנו בניון, ולמחרת בבוקר קמנו לטיול בעיר. אין מה לומר, יפה ורגוע. עיר שוויצרית קלאסית, עם בניינים אירופים ושוק ירקות ומרקחות ביתיות במרכזה.

היה רגוע ושלו. הלכנו להיפרד מג'וני ודארה, והם, מצחיקים שכמותם, שידעו שאנחנו בונים על טיול על אופנוע בהמשך, הודיעו לנו שבמיוחד בשבילנו ביצעו ריקוד גשם על הבוקר, וקינחו בהדגמה. היה פשוט מצחיק.

~כמה ימים מאוחר יותר, על האופנוע, נגלה שריקוד הגשם שלהם עבד כמו גדול. רר~

יצאנו לדרך ונסענו לז'נווה. טיול רגלי קצר הוכיח לנו שהאגם אותו אגם, והיופי אותו יופי. מפרגנת

ומשם ירדנו לצרפת. הדרך בין שוויץ לצרפת, כמה לא מפתיע, מהממת.

 נסענו לאגם אנסי. שמבטאים את זה Annecy, לא כמו אנסי קצב. על חופי האגם שוכנת לה עיר קטנה, וכן, כמובן מקסימה.

האגם יפה, שוכן בין הרים ירוקים, וכן, רגוע.

העיר עצמה מלאה בבתים עתיקים ובתי קפה ומסעדות.

ויש גם תעלות שנותנות תחושה ונציאנית.

ומכל רחוב כמעט ניבטים ההרים. יפה כבר אמרתי?

"מזכיר לי את כפר סבא", סיכם האופנוען.

באנסי התאכסנו במלון קטן במרכז העיר. בעליו התגלה כאיש חביב, ואחרי שהאופנוען הרשים אותו בצרפתית (עלק "אני לא יודע צרפתית". מולייר היה מחוויר לצידו), גם שמח לתת לנו המלצות אישיות. וככה הגענו לאזור מסעדות קצת חבוי, ובו מסעדה אחת מקסימה בשם  Ah! La Belle Excuse  שאתם חייבים להודות שזה שם מקסים ("אה! התירוץ היפה").

אכלנו שם גבינות, ובשר, וסלט, ויין, והיה כל כך טעים. האופנוען הזמין סלט גדול, ואז סטייק, והמלצרית החוצפנית ניסתה למנוע את זה. "סה בוקו!", אמרה בלהט, "סה בוקו". האופנוען טפח על חזהו בחיוך. "תעמיסי", אמר, או משהו כזה בצרפתית.

ואכן, חיסל יפה את הכל. בשלב הקינוחים כבר די רצה להתעלף, אבל נזכר באבא שלי והחליט להילחם על כבודו. הזמנו גם קינוח.

היה פונדנט שוקולד מעולה.

הרגשנו כה אשמים שאכלנו כה הרבה, שיצאנו לטיול רגלי בעיר אחרי האוכל.

אין מה לומר, העיר יפה גם בלילה.

חזרנו למלון בקושי והלכנו לישון.

למחרת החלנו במסע הארוך לאיטליה.

ועל כך - בפוסט הבא.

פרומואים:

ממה התרשם האופנוען יותר, מהמבטא של שרה או מהבישול שלה? (היא עשתה פסטה וונגולי, כך שקל לנחש)

האם כדאי לנווט במילאנו לפי שלטים? (לא)

כמה עולה לעבור במנהרה בין צרפת לאיטליה? (הרבה יותר מדי)

וגם: כך תירטבו ותקפאו על אופנוע בכביש באיטליה. זה כדאי!