עדי בעולם

בארוחת ערב בעפולה מוגשים לשולחן המלפפונים החמוצים הבייתיים של סבא וסבתא. מתברר שסבא החליט להוסיף יותר פלפלים חריפים לצנצנת. כל המשפחה מעלה עשן.

אני (עם מלפפון בפה): חררר, פרררר, חרררר

אחינו הקטן: תפתחי את הפה, הבאתי מטף

כך תגדירו דברים מחדש:

רואים דירה, אחרי שהמתווך הבטיח לנו שמדובר בדירה עם הנוף הכי יפה בתל אביב. יוצאים אל המרפסת ומגלים שבאמת, רואים את הים, אלא שלפני הים, והרבה יותר קרוב למרפסת, יש את האיילון ואת הרעש של האיילון.

אני: מה זה, האיילון ממש קרוב

המתווך: זה נוף אורבני

פחח.

שבת תל אביבית:

לא קנינו כלום בטי מרקט, על אף ההיצע המגניב, אבל נהנינו להסתובב. ומשם דיוושנו לפלורנטין. איפה עוד קונים חצי בירה ב-17 שקל בעיר הזו?

הים הוא עדיין הנקודה הכי שווה בעיר.

יוצאים אל הגליל, בדרך לארוחת ראש השנה.

אבא (קורא לאמא): אל תשכחי לקחת את הכיפות ואת ההגדות

העיקר שלא נאחר, שלא יתקררו הלביבות.

בדרך לגליל נסענו באוטו אחינו הקטן, סבתא, האופנוען ואני. אבא החמוד הכין לנו אוגדן עם מפות ומירקר בדיוק איפה צריך לפנות בכל מקום כדי להגיע לכפר הקטן של הדודים. הדעות חלוקות איפה נפלה הטעות, במפה של אבא, בניווט שלי או בנהיגה של אחינו הקטן. כך או כך, באיזשהו שלב הגענו לצומת טי שבהחלט לא הופיע במפה.

אחינו הקטן (מתקרב לצומת): ימינה או שמאלה, מהר

אני (תוהה מול המפה): זה צומת חסידים? זה צומת איעבלין? מה זה פה?

אחינו הקטן: מהר, מהר, ימינה או שמאלה

אני: ימינה. לא! שמאלה. לא! ימינה. טוב, שמאלה

אחינו הקטן פונה שמאלה

חולפות עשרים דקות של נסיעה בכביש ללא שלטים או אורות. כולנו משוכנעים שאוטוטו אנחנו בלבנון. מוחלפות בדיחות על איך נסראללה ישמח לקבל את פנינו. אחינו הקטן והאופנוען מצחצחים את הערבית שלהם (אחינו הקטן: "תביאו תעודות זהות!", האופנוען: "לפתוח את הדלת!". כן, זה בטח ערבית שמאוד תעזור לנו בקבלת פנים חברותית בכפר שניכנס אליו).

פתאום אנחנו נכנסים לעיר.

אחינו הקטן: נראה לי שאנחנו בעכו

חולפים על פני שלט: "צאתכם לשלום מקריית ביאליק".

לפחות עכשיו אנחנו יודעים שאנחנו בדרך לעכו. שזה עיקוף ולא באמת בדרך הישירה לדודים בגליל, אבל לפחות אנחנו יודעים איפה אנחנו.

אני שולחת סמס לאבא: "רצינו להגיד תודה על המפה. היא לא נכונה, אבל שמענו שבעכו יש חומוסיות נהדרות"

אנחנו מגיעים אחרונים לשולחן החג.  "שנה טובה", נושפים עלינו בכעס שני בני דודים מורעבים.  "בשנה הבאה בתל אביב", אנחנו נובחים בחזרה. צלחות כבד קצוץ וגפילטע פיש מוגשות לשולחן. יאי! על פני כולם עולים חיוכים. היה אוכל מעולה. שנה טובה!

בקרוב: פוסט ספרותי (על "גלנקיל" ועל "לאכול, להתפלל, לאהוב"), וכן המשך הטיול באיטליה.