עדי בעולם

פריבייסלי, און עדי בעולם: נסעתי לטיול באיטליה (וצרפת ושוויץ). אחרי שלושה ימים באוטו, החלטנו לעבור לדו גלגלי.

ולפני שאני ממשיכה בתיאור קורותינו אחרי סן רמו, הנה משהו ששכחתי לכתוב בפוסט הקודם, לא מצחיק בכלל.

לפני שהגענו לגבול צרפת-איטליה היה מבזק חדשות בצרפתית. אני לא מבינה צרפתית, אבל בהחלט זיהיתי כמה מילים כמו "איזראליאן" ו"תל אביב". "מה קרה?" שאלתי.

"מצאו ילדה צרפתייה בתוך מזוודה בנהר בתל אביב", תירגם האופנוען.

הו רוז.

הקדשתי כמה דקות נוגות למחשבה. מסכנה.

ובמעבר חד: אחרי הלילה בסן רמו, וארוחת בוקר על המרפסת השווה בעולם, לקחנו את האוטו בשמונה בבוקר ויצאנו למילאנו. היה לנו יום עמוס מטלות: למצוא את המלון במילאנו, לשים שם את המזוודות, לנסוע להחזיר את האוטו להשכרת הרכב (עד 12) שמחוץ לעיר, ולצאת משם להשכרת האופנועים שבלב העיר (עד שלוש).

במשך כל ימי הטיול שלנו עד כה נהנינו ממזג אוויר מצוין, שמש נעימה ו-25 מעלות מלטפות. מאוד קיווינו שמזג האוויר הזה יישאר גם כשנעבור מרכב ממוזג לאופנוע חשוף לשמיים.

הדרך למילאנו:

האופנוען ואני צפינו במזג האוויר, שהלך ונהיה רע יותר ככל שהתקרבנו למילאנו, בלב קודר. ובינתיים גם ניסינו לנווט למלון. שרה האיטלקיה, שבמקור ממילאנו, לא הייתה בטוחה לגבי המיקום, אבל הייתה לה השערה, והיא הסבירה בערך איך להגיע. אני הייתי סקפטית לגבי סיכויינו למצוא את המלון בפחות משעה התברברות, אבל האופנוען, כמו גדול, נסע ישירות אליו. זו הייתה הפתעה נעימה.

הפתעה נעימה אחרת הייתה שבעוד אני דמיינתי שנקבל חדר צפוף בגודל של ארון מטאטאים עם דרגש לשינה, ציפה לנו חדר ממש גדול, ובמפתיע גם מפואר. זו הייתה המיטה:

הייתי כה בשוק שפרצתי בצווחות שמחה. ימים אחר כך עוד יחקה אותי האופנוען המרושע בצווחות שיגרמו לי להיראות כמו הפקאצה הטיפשה בתבל (או מיי גאד!! או מיי פאקן גאד!!). רר.

אניווי, מהמלון טסנו להחזיר את הרכב השכור, ומשם יצאנו ללב העיר מילאנו, כשיש לנו שעתיים להגיע להשכרת האופנועים. לקחנו רכבת לשם. כשירדנו מהרכבת התברר שהמקום של ההשכרה ממש לא קרוב. לקחנו מטרו לשם. כשירדנו מהמטרו התברר שהמקום לא קרוב. פצחנו בצעדה, הלכנו כשני קילומטר. התברר שהמקום עדיין לא קרוב. אז לקחנו מונית. היה קצת תלאות. לפחות השתפר מזג האוויר.

בסוף הגענו.

(כן כן, האופנוע שלנו גדול ואדום. בתמונה: האופנוען בודק את האופנוע, אני מעולפת במשרד של ההשכרה אחרי מה שעברנו כדי להגיע לשם).

שעתיים אחרי כבר צפינו בשקיעה מעל אגם קומו.

ואחרי שהתאוששנו מהיופי הזה, הלכנו לאכול. במסעדה הזו, שיושבת על צלע ההר וצופה על כל האגם. קוראים לה Bellavista והיא יושבת בכפר ברונטה שמעל אגם קומו.

את סוף השקיעה כבר ראינו מהמסעדה.

הכנו את עצמנו למחירים אללה איסתור, כי כולם הזהירו אותנו שבאיטליה נורא יקר, אבל התברר שהמחירים הרבה יותר טובים מתל אביב. היו לנו בחשבון:

שתי בירות ופיצוחים (לפני שאכלנו ישבנו במרפסת וצפינו בשקיעה)

שלוש מנות ראשונות (לא הצלחנו לבחור רק שתיים)

שתי מנות עיקריות

שני קינוחים

שתי כוסות יין

הכל היה מצוין, ויצאנו ב-45 יורו לאדם. והנוף - פרייסלס.

משם, מאוששים ומאוד שבעים, חזרנו למילאנו.

ביום השני על האופנוע התכוונו להגיע למקום שכל מי שדיברנו איתו על איטליה המליץ לנו - הצ'ינקה טרה. מדובר בחמישה כפרים היושבים על רכס הרים, משהו כה יפהפה שפשוט כולם לחצו עלינו להגיע לשם.

אלא שבמקום לסמוך על המפה החלטנו לסמוך על השלטים בדרך.

שעתיים אחרי שיצאנו מהמלון היינו בפאביה, עיירה שמרוחקת עשר דקות נסיעה ממילאנו.

רצינו למות מכעס. אני לא אגיד לכם אילו קללות שפכנו על ראשו של האחראי לשילוט במילאנו, אבל כנראה שאחיו שופט כדורגל.

כבר לא התחשק לנו לנסוע לצ'ינקה טרה, במקום זה נסענו לגנואה (Genova), עירו של מרקו.

לא מצאנו שם שום דבר מעניין.

דווקא היה לי ספר בתיק, שבדיעבד דיבר על כל נפלאות גנואה, אבל מרוב תסכול על הטעויות בדרך שעשינו ועל כמות הפקקים שנתקענו בהם בתוך מילאנו, לא התחשק לי לעיין בו.

יצאנו מגנואה ונסענו לאיזה כפר קטן ליד. האופנוען שתה קפה, אני הרבה מים. החלטנו לעלות על ההר שממול, שלפחות נראה נוף.

זו אני, אגב, מסרבת להוריד את הקסדה בגלל הגשם שפתאום התחיל, כדי להפוך את היום למושלם.

הפוסט מתארך, ועל כן אשאיר את ההמשך לפוסט האחרון והמסכם של הטיול לאיטליה.

נקסט פוסט, און עדי בעולם: האם נצליח להנות ביום המתסכל של גנואה, למרות הטעות בדרך?

ומה חשבה עלינו הסלקטורית של אל על בשדה התעופה במילאנו?