עדי בעולם

שמונה וקצת בבוקר. זריחה בשטוקהולם.

עשר בבוקר, עצירה לקונקשן. לבן בווינה.

שלוש בצהריים. שמיים כחולים מעל ישראל.

צעדה לילית באבן גבירול (טוב נו, הליכה לבראסרי). חולפים על פני חנות לאביזרים לחיות מחמד. בחלון המון מיטות לכלבים ולחתולים.

בהתחלה חשבתי שבעלי החנות פשוט הניחו בסלסלה הכחולה בובת חתול, הדגמה לאיך החתולים ישנים בסלסלות כאלה.

אבל היה ממש מקסים לגלות שה"בובה" נושמת. יש שם חתול אמיתי שפשוט בחר לישון בסלסלה בחלון הראווה.

לכבוד נסיעה לעפולה ערך אחינו הקטן דיסק שכולו שירים בשביל ההורים שלנו. היו שם שירי שלישיית גשר הירקון, שירי הסרט קזבלן, ולשם הגיוון שירי יהורם גאון. בהתחלה קצת רטנתי על השירים העתיקים, אבל אי שם בכביש שש כבר זמזמתי את "כולם היו יודעים אז טוב מאוד", ולקראת ואדי ערה כבר שרתי בקול עם כולם את "והוא עלה למרכבה, ודיו לסוסים אמר, ופה מתן בסתר, ושמה נדבה" וכו.

השיר "רוזה רוזה רוזה" מתנגן.

אחינו הקטן (לוחש באוזני): אני נותן לאבא דקה עד שהוא שר "רוזה רוזה רוזה שטוזה"

עשרים שניות אחרי

אבא: רוזה רוזה רוזה שטוזה!

השיר "דינה ברזילי" מתנגן

אחינו הקטן: (מפזם) סגן בר רפאלי יצא לאכול צהריים. (תוהה בקול) זה לא נשמע נכון.

האם יש שעה ביממה שבה המענה המוקלט בקו השירות של בזק לא אומר "זמן ההמתנה עלול להיות ארוך מהרגיל"? ניסיתי בארבע אחרי הצהריים, בארבע בבוקר, כמה פעמים, אותו דבר. וזמן המתנה שאכן, ארוך, אבל כנראה שלא מהרגיל.

עוז, אחי הקטן ממני בשלוש שנים, בן שלושים היום. אמאל'ה.

ולקינוח - הפתעה - המלצה על מסעדה. הידעתם שבעלי מאנטה ריי פתחו מקום של פיצה בנמל? ושמגישים שם לא רק פיצה מעולה, אלא גם מנות רבות אחרות שוות, כמו גם גלידה של אייסברג? המקום נקרא "אייסברג וולקנו", והעסקית בצהריים עולה 35 שקלים וכוללת פיצה/מרק וסלט (אבל אחד שווה, שלי כלל ירוקים יוקרתיים, גבינת עיזים, אבוקדו ופיסטוק) או גלידה.

בתמונה: עיסקית עם אפרת. אני לקחתי ביסק דגי סלע (פרט לשם הפלצני היה חביב מאוד) עם איולי ופוקצ'ה, אפרת לקחה פיצה, ובאמצע מונחת מנת ביניים, מן טוסטונים עם מיטב דברים מהים.

אחת הבעיות שצצות אחרי שמתרגלים לחורף השבדי היא איבוד הפרופורציה. אחרי חודשיים במינוס עשרים עם המעיל הארקטי שלי, הצעיף הדו שכבתי והכפפות הכפולות, ברגע שעולה מעל האפס נדמה לי שממש חם. פעם הגעתי לביקור בארץ בינואר, ישירות מסופת השלגים בשבדיה אל חמש עשרה מעלות תמימות מעל האפס בתל אביב. נהיה לי כל כך חם שהלכתי עם חולצה קצרה כל הביקור, והחברים שלי הסתכלו עליי כמי שאיבדה את שפיות דעתה.

אז הפרופורציות אובדות, וזה מה שקרה היום. שש מעלות מעל האפס נראו לי ולאורן הטמפרטורה המושלמת לפיקניק. אורן אפילו לא טרח לקחת מעיל, רק ג'קט ג'ינס. הוא הופיע עם הכלבה, הלא היא צ'י כלבת האקיטה היפנית, אני הגעתי על אופניים, שהרי כבר קיץ, ויחד יצאנו אל דיורגורדן, אי במרכז שטוקהולם ובו שטחים ירוקים רחבים, מושלמים לפיקניק ולטיול עם הכלבה.

אז זהו, שבקיץ זה שטחים ירוקים מושלמים לטיול עם הכלבה. באביב, שזה מה שהשבדים אומרים שעכשיו, עדיין קפוא שם. ובכלל לא ירוק, אלא חום ורטוב, וזה במקומות שהקרח כבר נמס בהם. אז יצא שלאורן ולי קפא הישבן, אבל התעקשנו שאנחנו נהנים, ופרשנו שמיכה והתיישבנו לאכול בשמש הלא מחממת וברוח המקפיאה. ורק כשהתחלנו לשמוט את האוכל מהיד כי האצבעות פשוט הפכו לנוקשות וכאבו, הודינו שאנחנו ממש סובלים והתחפפנו משם.

צ'י, לעומת זאת, כלבת שלג שכמוה, נהנתה במיוחד. כאן היא בפוזת כלבת הציד מול להקת ברווזים שהופיעה מולנו

וכאן היא מתנהגת כמו ילדה טובה ומטיילת יפה

אבל כאן היא כבר לא שמה עלינו, ואורן נאלץ לריב איתה כדי שתבוא כבר הביתה כי אנחנו קופאים

וכאן היא מראה לנו מה היא חושבת עלינו

ממש ברגעים אלו חוגגים פורד והבלונדה את נישואיהם - הפעם בישראל. מזל טוב שלוח מכאן!!

Hoppas att ni har bästa festen! Grattis!

כבר שלושה שבועות שיורד פה שלג והטמפרטורה לא עולה מאפס מעלות. זה כבר ממש נמאס. קר, מחליק, אפור ובוצי. איכס. שמעתי פעם שפברואר הוא החודש הכי קשה כאן: גם דצמבר קר מאוד, אבל כל התרגשות הכריסמס משכיחה את האיכס, ואז מגיע ינואר, עם חגיגות השנה החדשה, ולכן גם הוא יחסית בסדר, אבל אז נשארים עם פברואר, החודש הכי קר, ואין למה לצפות פרט לזה שיעבור כבר. אוף.

אתמול יצאנו לטיול ("יופי של מזג אוויר", שיקר הבנזוג למראה המינוס חמש בחוץ, "חייבים לטייל"), במזג אוויר טיפוסי. הכל כל כך קפוא כאן, ששלטים בחוץ נראים ככה:

זה עוד לא נורא כשנטיפי הקרח החדים האלה תלויים על שלטים, אבל לפעמים הם תלויים על קירות ועשויים ליפול על עוברי אורח תמימים. לי לפחות זה נראה קטלני.

והחל מהיום לבנזוג תהיה הצדקה עוד יותר גדולה להתלונן: הוא המריא הבוקר למונטריאול, ושם עוד יותר קר. כשדיברנו על תאריכי הביקור אמרתי לו: "אז לא תהיה כאן בוולנטיינס". "כן", הוא ענה בלי לחשוב, "איזה מזל". שנייה אחרי הוא קלט למי הוא אמר את זה, והוסיף בטון זהיר: "כלומר, חבל מאוד שאפספס את היום החשוב הזה". "מה פתאום חשוב", אמרתי לו, "זה סתם יום שחברות השוקולד המציאו בשביל מכירות". הבנזוג תקע בי מבט חשדני: "מי את ומה עשית לעדי שאני מכיר?" ועוד לפני שהספקתי לענות הוא הוסיף: "לא משנה, תשמרי אותה אצלך, אני מחבב את הגירסה הזו יותר". ררר.