עדי בעולם

בבוקר המחרת סבלתי קלות מהנג אובר.

לא נורא, כולם סבלו מזה קצת.

אבל הדרך הביתה היתה עוד ארוכה. מהמלון נסענו שתי המשפחות, של החתן ושל הכלה, למסעדה. בראנץ' משותף לסיכום האירוע המוצלח. אכלנו ב"הלנה", שזה מסעדה חביבה מאוד בנמל של קיסריה. כולם היו עייפים אך מאושרים. עוז וקרן זהרו, ממש, ובארוחה הם עוד קיבלו עוד ברכות מאנשים שלא הספיקו לתת להם (למשל, דודה של קרן, שכתבה להם ברכה מקסימה, באמת. את רוב הברכות תירגמתי לבנזוג סימולטונית, אבל בשלה, מרוב שהיתה בשפה עשירה ומלאת יופי, לא הצלחתי להעביר את ההרגשה).

ואחרי הארוחה, נסענו סוף סוף הביתה. איתנו היו גם שקיות צ'קים, וגם כמה מתנות. אמנם, צ'קים זה כידוע המתנה המועדפת על זוגות שמתחתנים, אבל ממני ומאחי הקטן ביקש עוז לא צ'ק, כי כמה כסף כבר נוכל לתת לו שיעביר את ההרגשה? אז הוא ביקש מתנה במקום, אבל מתנה עם מחשבה, לא סתם משהו.

אז חשבנו. ועלינו על רעיון. לקחתי תמונה של עוז וקרן, זו שידעתי שהם אוהבים (טוב, לפחות קרן אוהבת אותה). זו היתה התמונה המקורית.

ואז מצאתי אתר (בסיועה האדיב של גילה, ותודה לאל על חלטורות במוספי מחשבים), שעושה עבודות על תמונות, לפי הבקשה של הלקוח, ואז מדפיס אותן על קנווס. אז זה מה שעשינו עם התמונה. המשפטים, אגב, בעלי משמעות, כמובן. הראשון הוא מתוך השיר "ברית עולם", שצוטט בהזמנה לחתונה, והשני הוא מתוך השיר "ממעמקים", שהיה שיר החופה שלהם. זה מה שיצא. (והתמונה השלישית היא כדי לתת פרופורציה של גודל).

האמת, היינו מרוצים מאוד מהתוצאות. גם עוז וקרן אהבו, גם אנשים שראו. כבר החלטתי לעשות משהו דומה גם לסלון בדירה החדשה שלנו. וגם דודה של קרן החליטה להזמין משהו דומה. נו, הצלחה.

וזו היתה סאגת החתונה. עוד היו כמה אפטר שוקים - ברוגן, בת הדודה האוסטרלית, למשל, חלתה בשפעת עם חום 40 מעלות יום אחרי החתונה, ושלושה ימים אחריה נפלו למשכב גם סבתא שלי, הדוד מלוס אנג'לס, בת הדוד ובן הדוד מלוס אנג'לס, וגם אחינו הקטן. כולם היו בחבורה הקרובה שהקיפה את ברוגן, וכולם שכבו חמישה ימים עם חום גבוה. הווירוס האוסטרלי היכה במשפחה טוב טוב.

שבוע אחרי כבר כולם התאוששו. המשפחה מחו"ל חזרה לאט לאט הביתה, גם הבנזוג נסע, ואני שבוע אחריו. התמונות, אגב, מקסימות. כולן מתעדות רגעים חשובים (כולל תיעוד מדוייק של גדי מושיט לי כוס וודקה. אהה! עכשיו אנחנו יודעים מי אשם במה). וראיתם כבר איזה דוגמנים יצאו עוז וקרן. נו, יהיה מה להראות לנכדים.

מייד אחרי ריקוד הזוגות החלה המוסיקה לריקודים. הנה משהו שאף פעם לא הבנתי לגבי חתונות: כל הזוגות שהכרתי סיפרו לי את אותו סיפור, אבל ממש באותן מילים. שהם ביקשו מהדי ג'יי בלי מזרחית, כי אצלם לא אוהבים מזרחית, אבל הדי ג'יי אמר שחייבים, אחרת לא שמח, ולכן התפשרו על כמה שירים בודדים. אתם יודעים כמה פעמים שמעתי את המשפט המדוייק הזה? בכל חתונה שחברים שלי עשו הם סיפרו לי את זה. אני לא מבינה את זה, אם אומרים לך שהמשפחה הספציפית הזו לא אוהבת מזרחית, למה להתעקש שבלי מזרחית הם לא יהיו שמחים? אבל הם לא אוהבים מוסיקה מזרחית!!

אז אותו כנ"ל עם עוז וקרן. הם ביקשו מהדי ג'ייאית בלי מזרחית, והסבירו שבמילא חצי מהמשפחה מגיעה מחו"ל ולא מבינה בכלל עברית, ובאמת, מה לעשות, אנחנו לא אוהבים מוסיקה מזרחית. הדי ג'ייאית, כצפוי, טענה שבלי מוסיקה מזרחית לא יהיה שמח. קרן, שתודה לאל היא בחורה שיודעת מה היא רוצה, וגם לא שמעה כנראה על התירוץ הקבוע הזה, תהתה מה זו התשובה הדבילית הזו. "אבל אם אנחנו לא אוהבים מזרחית, למה יהיה שמח רק עם זה?" תהתה. הדי ג'ייאית התעקשה, והן התפשרו: רק שיר אחד מזרחי, וההמשך לפי תגובת הקהל.

עכשיו, אני לא יודעת איך אתם, אבל אני מסוגלת לרקוד רק לשירים שאני אוהבת. אז כשהדי ג'ייאית, על תחילת הערב, שמה איזה משהו מזרחי, קיפלתי זנב וחזרתי לשולחן. יחד איתי חזרו לשולחן חצי מהרוקדים. הדי ג'ייאית כנראה קלטה את הרמז, כי אחרי זה שום שיר מזרחי לא נשמע.

בשולחן, אגב, מצאתי את הבנזוג, אוכל סופלה שוקולד. נאמן לתוכניתו, טעם הבנזוג מכל מנה שהוגשה חוץ מהדגים. כולל כל הקינוחים. "אתה בא לרקוד?" אמרתי לו. הוא תקע בי מבט של "השתגעת?" ואמר: "איך אפשר אחרי כל האוכל הזה?" ררר. טוב, חזרתי לרקוד לבד.

כאן היה השלב שהתחלתי לשתות. תראו, זה הרי חתונה של אח, חייבים להיות שמחים וחייבים לרקוד את אור הבוקר. עכשיו, לט'ס פייס איט, יש לי כושר של נעל בית, לא היה סיכוי שאני אוכל להמשיך לרקוד אחרי שני ריקודים. חייבים איזה אלכוהול להשכיח ממני את החולשה. אז התחלתי לשתות. ולאט לאט, כל החיים נראו טוב יותר.

רק שהתחילו להיות פאדיחות. למשל, באחת הפעמים הלכתי להקפיץ טקילה. איתי היה חבר של עוז, גדי, באמת אחד הבחורים היותר מקסימים בחבורה של אחי. כמו שאנחנו עומדים עם כוסיות הטקילה ביד, מלח על הזרוע ולימון בין השיניים, אני מרגישה טפיחה על הכתף.

"עדיקל'ה, הכל בסדר?"

סבתא שלי עומדת מאחוריי, כולה שברירית ועדינה, תוהה מה אני עושה ליד הבר. בזווית העין אני רואה את גדי צוחק. "הכל בסדר סבתא", אני ממלמלת בקול חלוש. גדי לידי כמעט שואף את הלימון לריאות מרוב צחוק.

על רחבת הריקודים בשלב הזה כולם רוקדים. בת הדוד מלוס אנג'לס מפגינה יכולת ריקודים מעולה, מסוג הבנות שמספיק שתשימי להן כל מוזיקה, והן כבר מתנועעות טבעי וכל הרחבה סביבן. מאיפה לעזאזל היא לקחה את זה? בטח לא מהצד שלנו. איתה גם ברוגן, בת הדודה מאוסטרליה, שותה אלכוהול כאילו היא לא בת 16 אלא נהג משאית גרמני. אין מה לומר, האוסטרליות האלה, גזע חזק.

על רחבת הריקודים בולט צעיר אחד, ממש שווה. גבוה וחסון, בלורית שחורה לצד עיניים ירוקות, במראה האיטלקי הדוגמני. כבר שתי בנות שאלו אותי עליו, ולשתיהן הסברתי שהוא כנראה מהצד של הכלה. כך שלא היתה מופתעת ממני כשהוא ניגש אליי ואמר: "עדי, את זוכרת אותי?" עושה מהר בדיקה בתאי הזיכרון, אולי איזה דייט עתיק? יה רייט, כאילו שלא הייתי זוכרת אותו. כשאני מראה סימני מצוקה הצעיר השווה מחייך (הו, גומות!) ואומר: "את זוכרת את הילדים של השכנה של סבתא שלך בעפולה?" אוקיי, זה כבר דורש מאמץ, אבל אני איכשהו מגיעה לתמונה עמומה של תחילת שנות התשעים, אחינו הקטן בן עשר, משחק עם זוג תאומים חמודים, בן ובת, ילדים קטנים. באורח טבעי לא מאוד התעניינתי, ילדים זה לא ממש אני. "כן", אני אומרת לו, "התאומים. למה, מה הקשר אליך?" "אני אריאל", אומר לי הבחור השרמנט, "התאום". הלם! מה פתאום? רק אתמול הוא היה בגנון! מתחשק לי לאסוף אותו בין זרועותיי ולהגיד "כל חבר של אחי הוא חבר קרוב שלי", אבל אני מתאפקת. נשאיר את זה לברוגן, או לבת הדוד מלוס אנג'לס, הם יותר קרובים בגיל.

באמצע רחבת הריקודים עוז וקרן רוקדים כאילו אין מחר. החברים שלהם, חבורה גדולה של חברים טובים, סביבם, בני הדודים שלנו גם, האושר, פשוט אושר, וגם הוודקה/טקילה (בכל אשם גדי!) ששתיתי, מורגשים. אני לא מצליחה להפסיק לחייך. זה השלב שהבנזוג מופיע, עם כוס וודקה אשכוליות ביד. האמת, אני כבר יודעת שאני במצב שרצוי לא לשתות עוד, כי אמנם עכשיו אני ממש מאושרת, אבל עוד כוס וודקה אחת ואני מאבדת את שיקול הדעת ההגיוני. אבל הבנזוג, כולו גאווה, מספר לי איך הוא עמד בתור בבר בשביל הכוס הזו וניסה לבקש אותה בעברית, ואני דווקא רוצה לעודד פעולות כאלה אצלו. אז אני שותה.

זה כבר לקראת סוף המסיבה. השעה אחרי שלוש בבוקר. הכל כבר קצת מסוחרר. אני משמיעה קולות שמחה מוזרים, לא משהו שהיכרתי לפני מעצמי. המשפחה שלי משועשעת ממני מאוד. הבנזוג מוציא את המצלמה, ודופק לי בוק של תמונות שיכרות (שמור אצלנו פה, הבנזוג צוחק כל פעם שהוא מסתכל בהן). אנחנו מתקפלים הביתה, אני ממש לא יעילה, אז כבר לא נותנים לי לסחוב כלום.

בשלב הזה אני כבר די עושה פאדיחות. כשמגיעים למלון, יוצא שהבנזוג ואני חולקים מעלית עם אבא של קרן, טיפוס מכובד, רציני מאוד, פגשתי אותו לראשונה בחתונה. מתברר שההורים של קרן ישנים חדר ליד הבנזוג ואני. "אל תדאג", אני אומרת לאבא שלה, כולי חיוך, "אם נעשה סקס נעשה את זה בשקט, כדי לא להעיר אתכם". הבנזוג מנסה לחסום את הפה שלי, אבא של קרן נראה מתפלץ קמעה, וכנראה תוהה עם איזה משפחה חיתן את הבת שלו. המעלית נפתחת, שני גברים סמוקים ובחורה אחת מחייכת בטיפשות יוצאים ממנה.

אחח, איזה יופי של חתונה.

ובפרק הבא: אפטר פארטי.

אחרי שכולם התאוששו מהשיר של סבא, המשיכה התוכנית. ראשית, נטלו את המיקרופון החברה הכי טובה של קרן, גל, והחבר הכי טוב של עוז, תומר. "עשינו לכם הפתעה", הם בישרו לנשואים הטריים. האורות כובו, מסך וידאו ענק הופיע פתאום, ועליו - סרט. מתברר שבמשך כמה שבועות טובים אספו גל ותומר תמונות של עוז וקרן. תמונות שלהם בתקופת הסינגליות, תמונות מהצבא, תמונות מהתיכון, והכי הרבה, תמונות מתקופת הביחד, ועם מעגל החברים הטובים שמקיף אותם. את כל זה הם סידרו לפי הסדר, הוסיפו מוסיקה, בעיקר ישראלית, הוסיפו כתוביות עם הסברים, והופה, מצגת. הקהל ישב וצפה בריכוז, מחיאות כפיים מדי פעם. השולחן שלנו גם צחק מדי פעם, בייחוד כשהופיעה תמונה שלי עם עיניים עצומות (אני עוד צריכה לדבר על זה עם גל, באמת...).

כשנגמר הסרט מחאו כולם כפיים בהתלהבות. עוז וקרן, מחייכים, הודו לגל ולתומר. המיקרופון עבר לאמא של קרן. עוז וקרן התיישבו שוב, והפעם קיבלנו נאום של אמא. "קרן, ילדה שלי", פתחה האמא, ותיארה כמה היא אוהבת את קרן, איזה ילדה מוצלחת היא (אני מעידה שנכון), ואיך כבר בפעם הראשונה שקרן הפגישה אותה עם עוז, עדיין על תקן "ידיד", היה ברור לה שזו אהבה. קרן הנרגשת מחתה שוב דמעה, כולם מחאו כפיים.

המיקרופון עובר לאבא שלי, שנתן נאום, אני חייבת לומר, מפתיע. כי אבא, בסופו של דבר, הוא הציוני הגאה של המשפחה, כלומר, הימני. אז לשמוע ממנו מספר על הלילות חסרי השינה שהוא עבר כשעוז היה בלבנון, ואז שואל ברגש: "באיזה מדינה אחרת מגדלים ילדים ומשקיעים בהם אהבה, מחנכים אותם לערכים של שוויון ואנושיות, ואז מוסרים אותם לצבא בעיניים פקוחות ובידיים מושטות?" אבא שאל, וכל הקהל הנהן, לגמרי מזדהה. אבא סיים את הנאום מאחל לכולם שייזכו להגיע לרגעים מאושרים כמו חתונת הצאצאים שלהם, וזכה מייד לחיבוק נרגש מהחתן והכלה.

ואז, במפתיע, המיקרופון עבר לעוז. גם הוא, מתברר, הכין נאום. כדי להבין את גודל ההפתעה שיצר הנאום, צריך לתאר כמה עובדות יבשות על עוז: הוא גבר ישראלי, צאצא להונגרים-יקים שלא נוהגים להראות רגשות, הוא היה חי"רניק ארבע שנים וחצי, הוא שיחק בקבוצת נוער של כדורגל כל הילדות, הוא עד היום משחק כדורסל כל שבוע. כלומר, הוא לא מי שהייתם מגדירים בהכרח איש של מילים (להבדיל מאחותו הגרפומנית). אז כשהוא פצח בנאום, לא היו מופתעים מאיתנו.

בקול מלא כנות, פתוח מול כולם, תיאר עוז כמה הוא אוהב את קרן. במילים כל כך יפות, שהקהל נמס ממש, והשמיע אנחות קהל אמריקאי אחת לשלוש שניות בערך. הוא סיים את הנאום ב: "אני לא יודע אם נהיה עשירים או עניים, אם בריאים או חולים, אני יודע רק שכל עוד אני אהיה עם קרן, אני אהיה מאושר".

אלוהים איזה נאום מקסים. בדיוק כזה נאום אני רוצה מבעלי. וגם הבהרתי את זה לבנזוג, שזכה לתירגום סימולטני. קרן התנפלה על עוז בחיבוק עז, הקהל מחה דמעת התרגשות, ובני הדודים שלי, שכולם מכירים את עוז בגירסתו החי"רניקית, בהו בו בפה פעור. "זו את כתבת לו את הנאום?" שאלה בת הדוד מהגליל, מתקשה להאמין שעוז, הילד שאוכל רק שניצל עם קטשופ, הצליח להוציא משהו כל כך בוגר ומתקדם תחת ידיו. "לא היה לי מושג מהנאום הזה", נשבעתי לה, עדיין פעורת פה בעצמי.

מייד אחרי הנאום פרץ השיר של בריאן אדמס, זה שהפזמון שלו הוא

 Baby you’re all that I want

When you’re lyin’ here in my arms

 I’m findin’ it hard to believe

 We’re in heaven

עוז וקרן פצחו בריקוד, ואליהם הצטרפו מייד ההורים שלי, ההורים שלה, וטוב, גם הבנזוג ואני. משם כבר המשיכו הריקודים כל הלילה. אז התמונה של הפוסט הזה: הבנזוג ואני, רוקדים.

ובפרק הבא: מי מסרב לרקוד? מי שותה יותר מדיי? את מי תופסת סבתא עם הטקילה ביד?

מייד אחרי החופה עברו כולם אל בית הזכוכית הממוזג. החלוקה לישיבה היתה כזו, שהבנזוג ואני נועדנו לשבת בשולחן עם כל בני הדודים שלי מצד אמא, שהם רובם באיזור הגיל שלי. אחינו הקטן לעומת זאת שובץ עם בני הדודים מצד אבא, שהם רובם בגילו. עוז וקרן לא ממש היו אמורים לשבת, שכן איזה חתן וכלה אוכלים בחתונתם? האמת, גם המשפחות שלהם בד"כ לא זוכות לאכול, אבל אצלנו, כזכור, הבנזוג נשבע לטעום מהכל חוץ מהדגים ולא התכוון לוותר.

ואז, בעוד אנחנו אוכלים, התנגן ברקע שיר מוכר.

רינה - אני אוהב את השמיים

רינה - אני אוהב את הספסל

רינה - אני אוהב את סנדלייך

את אור עינייך - את ארנקך אשר נפל.

לכם, אולי, השיר הזה לא אומר כלום. אבל לי, ולעוז, ולאחינו הקטן, ולכל השולחן שישבתי בו, השיר הזה עוצר את הלב. זה השיר של סבא דב, אבא של אמא. סבא היה האיש הכי שמח במשפחה, האיש שבעוד כל המבוגרים ישבו עם קפה ועוגה של סבתא בסלון, הוא שיחק עם הנכדים במחבואים. ואחת לכמה זמן, לפחות כמה פעמים ביום, הוא היה פוצח בשיר בקול רם: "רינה, אני אוהב את סנדלייך", לפי לחן רוסי עממי. זה שיר ישן נושן, לא שמעתי אותו ברדיו מעולם, רק בביצועו של סבא. אבל סבא דב מת לפני כמעט חמש שנים, ואני חושבת שאף אחד מהנכדים לא ממש הצליח לקלוט את המוות הזה. דמעות עולות לי בעיניים גם עכשיו, כשאני כותבת עליו.

מה עשה השיר הזה בחתונה? כמה חודשים לפני החתונה עלה עוז אל הקבר של סבא דב, לספר לו שהוא מתחתן. ישב שם קצת זמן, אמר לו שהוא עצוב שהוא לא יהיה בחתונה, הזיל, אני מניחה, כמה דמעות.

כשקם מהקבר, הלך עוז אל האוטו. התיישב, התניע, הרדיו התחיל לפעול. ומה היה ברדיו? "רינה, אני אוהב את סנדלייך". צירוף מקרים שכזה, או בלשון צהובונים, צירוף מקרים מצמרר. לשמוע את השיר ברדיו היכה את עוז בהלם. זה לא קרה מעולם, אז ישר אחרי ביקור אצל קבר סבא? אז גמלה בו ההחלטה. בפגישה עם הדי. ג'ייאית הוא ביקש ממנה את השיר הזה, קצת אחרי החופה. לי הוא אמר שמצפה לי הפתעה.

ואכן, הפתעה אינדיד. כשהחל השיר, קפא כל השולחן. "זה השיר של סבא", לחש אחד הבני דודים. אני בכלל לא יכולתי לדבר, רק להקשיב. בת הדוד מהגליל אמרה "עכשיו זה מכה בי ממש, שסבא לא כאן", ודמעות זלגו. מייד אחריה זלגו גם שני בני הדודים מתל אביב, "הוא לימד אותי לשיר את זה", ו"כל יום, כל יום הוא היה שר לנו את זה". ואני, זוכרת את הררי המסקרה עליי ואת מאות השקלים שהלכו למאפרת, מנסה לחשוק שיניים, אבל לא מסוגלת, גם השיר, גם בני הדודים סביבי בוכים.

הבנזוג, שלא מכיר את השיר ולא מבין על מה לעזאזל כולם מדברים (שכחנו את האנגלית ועברנו לעברית בשנייה שהשיר התחיל), לא מבין מה קורה סביבו. באיבחת צליל הפך השולחן משיחה צוחקת לערימת מבוגרים דומעים. "מה קורה?" לחש לי באוזן, "משהו לא בסדר?" ואני מסבירה לו מה זה השיר הזה, וכל אחד מבני הדודים מוסיף משפט, וכולנו חצי צוחקים חצי בוכים.

עוז הופיע בשולחן קצת אחרי, חצי מחייך חצי נרגש. "זה כאילו סבא פה", הוא אמר. ערימה של בני דודים לחי עיניים מהנהנת. לקח לנו קצת זמן להתאושש אחרי זה. גם סבתא, שישבה בשולחן אחר, הופתעה מהשיר, וגם היא התרגשה.

אז לסיום הפוסט הזה, הנה תמונה של סבא וסבתא. תמונה ישנה, בת אולי שלושים וחמש, ארבעים שנה? הוא כבר היה בן שישים כאן, אבל כמו צעיר בן עשרים, ותמיד, אבל תמיד, מחייך.