עדי בעולם

עומדים במטבח, אני ליד הכיור, האופנוען מפשפש במקרר בחיפוש אחרי חטיף. מוציא גזר, נותן ביס.

אני: אוף, מה אתה, חמור? תן לי לקלף לך אותו

האופנוען: לא צריך, אני חמור. מההה, מהההה

אובייסלי הוא לא גדל בחווה.

(כמעט נחנקתי מצחוק. האופנוען בעצבים בתגובה: אפשר לחשוב שאת קיבוצניקית).

כבר כמה ימים שמשפצים דירה בבניין שלנו וסוגרים את המים בבניין חדשות לבקרים (הדרך הכי טובה לוודא שיסגרו את המים בדקות הקרובות אגב היא להפעיל מכונת כביסה ) וכתוצאה מזה, כשפותחים את המים בחזרה יוצאים מהברזים מים עכורים במשך דקות ארוכות. יצא שלפני שלושה יומיים הצלתי את האופנוען רגע לפני שלגם להנאתו כוס מים חומים. (ואז שאלתי בחרדה מאיפה הוא מזג את המים שהוא נתן לפני דקה לילדים בחדר החשוך. שתיקתו הנבוכה הבהירה לי את הבאסה).

אז האופנוען הלך והתלונן לשוערת של הבניין לגבי זה, רק שהוא לא סיפר לי שהוא התלונן אצלה. אז אם לא הספיקה לי הפאדיחה מלפני שנתיים, שאז סחבתי את השוערת בהיסטריה לעזור לי עם דליפת גז שהתבררה כצעצוע של הילד שעשה רעש מאחורי המיטה, היום חידשתי את הפאדיחות.

באמצע הבוקר נשמעה דפיקה בדלת, ופתחתי אותה למצוא מולי את השוערת עם גבר לבוש בסרבל. השוערת כזכור לא מדברת מילה אנגלית, ומצטערת על הסטריאוטיפ אבל כאן גם אנשים שלבושים בסרבל כחול ומשומן לא מדברים אנגלית. איכשהו מהנאום שהיא דפקה לי בהונגרית הצלחתי להבין "בעלך" ו"מים". מייד הנחתי שהאופנוען סיפר לה שיש לנו טפטוף מהברז בכיור של האמבטיה והיא טרחה למצוא לנו שרברב, ולפני שהיא הצליחה להוציא עוד מילה אמרתי "אה כן, הכיור!" ומייד דחפתי את שניהם לחדר האמבטיה שלנו, מצביעה על הכיור ומסבירה בהונגרית צולעת שמכאן הטפטוף. הם החליפו ביניהם מבטים לא מבינים, אבל אני הנחתי שזה בגלל ההונגרית שלי, אז עוד הוספתי הדגמה של "טיף טיף טיף" והצבעתי מאיפה, תוך שאני מוסיפה מילות עידוד ל"שרברב" שיבדוק את זה ואז גם תנועות אסרטיביות שכמעט נגעו בו, עד שהוא נאלץ להתכופף מתחת לכיור ולראות מה קורה שם.

בשלב הזה שאלה השוערת אם אני יכולה להתקשר לבעלי, ואני התקשרתי ואמרתי לו שיש כאן שרברב, ובאמת כל הכבוד לו שהוא אירגן לנו שרברב אחרי שאני מנדנדת לו פחות מחצי שנה, ועכשיו שיסביר לו לגבי הטפטוף. העברתי את האופנוען המבולבל (כי הוא הרי לא הזמין אף שרברב) לאיש בסרבל ובזמן שהוא דיבר איתו עוד סחבתי את השוערת לחדר השירותים של האורחים וסיפרתי לה שבדיוק הניאגרה עושה רעש, אולי גם זו בעיה וכדאי שהוא יבדוק גם את זה. בשלב הזה היא תקעה בי מבט של "כמה מפגרת יכולה אישה אחת להיות", יצאה מהשירותים, לקחה את השרברב, שבינתיים סיים את השיחה, והם יצאו מהבית שלי.

"אני לא מבינה", אמרתי לאופנוען בטלפון, "הם פשוט עזבו, בלי לתקן את כל מה שאמרתי להם". "זה לא שרברב", נאנק האופנוען בטלפון, "זה היה נציג חברת הניהול של הבניין, הוא בא בגלל שהתלוננו על השיפוצים, לא הייתה לו שום כוונה להסתכל על הטפטופים השונים בבית שלנו, הוא רק בא לשמוע את טענותינו ולהתנצל על אי הנוחות. לא היית אמורה לדחוף אותם לאמבטיה ולשירותים. הוא עוד נזף בי שחברת הניהול לא אחראית לטפטופים בברזים של הדיירים".

אופס.

ידידי הבשלן ההונגרי עופר הגיע לבודפשט וכשרצינו לבחור מקום להיפגש הוא נתן לי לבחור מקום מומלץ, ויצא שבחרתי את בית הקפה שנמצא מול הבית שלי. אבל באמת שבחרתי אותו כי הוא בית קפה מוצלח ולא כי הוא לא דורש ממני להזיז את האוטו בשביל להגיע.

בכל מקרה, מדובר בעצם במן אספרסו בר קטנטן ואני בכלל לא שותה קפה, אבל למקומות האלה יש בד"כ צ'אי לאטה משובח ולכן זה מה שהזמנתי. רק שלא היה להם צ'אי, ובעודי מתבאסת האיש בקפה מייד הציע לי לנסות את המשקה המיוחד שלהם, שנקרא "דרדס כחול".

הם לא צחקו לגבי הכחול:

טעים. אם הבנתי נכון הם עושים את זה מחלב קוקוס, חלב אורז ואצה כחולה. האבקה האדומה מלמעלה, שעופר ואני התבדחנו שהיא פפריקה, היא אבקת סלק. כאילו, ברור.

עופר גם זוכה בתואר החבר הכי משתלם למדף ספרי הבישול שלי, כי בכל פעם שהוא בא הוא מביא לי ספר מההוצאה הפרטית שלו. אז הפעם זכיתי בספר הזה:

שכמו כל הספרים בהוצאה שלו, הוא ספר מושקע ויפהפה, ומה שמיוחד בו שהוא שמלא גם בקטעים מחייה של הכותבת, שהיא ישראלית שחיה בהודו, וזה קצת כמו לקרוא בלוג של ישראלית שחיה בהודו. שזה מצוין.

וגם בקרוב אני מתכננת להכין בעצמי טאלי צמחוני, שזה משהו שלא אכלתי מאז המסעדה ההודית החביבה עליי בשטוקהולם. יש.

ומייד אחרי זה הגיעו לכאן ליאת ושלומי, שאני בכלל לא מכירה אבל הם חברים של חברתי ויק. ויק התנדבה לשלוח לי טחינה משומשום מלא, והלכתי לאסוף את זה מהמלון שלהם. יצא שישבתי שעה לשיחה עם אישה שאני לא מכירה והתבררה כמקסימה.

ואז פתחתי את השקית, שהייתה כבדה באורח מחשיד בשביל טחינה, והתברר שפרט לטחינה יש שם גם במבה אדומה (הילדים היו מרוצים שחבל), ספרים (יש!!!!!), ומגזינים. מהממת הוויק הזו.

ובין המגזינים היה גם את מגזין בלייזר. אומר זאת עכשיו ולתמיד: אני אוהבת בלייזר. הוא מצחיק אותי ויש בו הרבה מה לקרוא, כולל מדורים מצחיקים, וכל הקטע השוביניסטי שנוהגים לטעון נגדו לא מפריע לי בכלל, בעיני זה הומור. וגם האופנוען שמח לקבל את זה

ולקינוח, תרבות.

קראתי ספר פנטזיה, הראשון בסדרה של רובין הוב, שבתרגום לעברית בטח ייקראו לו שוליית המתנקש או משהו כזה. ספר סוחף ויש לי תובנות ואני הולכת לחפור על זה בפוסט בקבוצת הספרים של יעל ואלה.

ונעבור לדברים פחות (?) גיקיים: נטפליקס!! התמכרנו. אחרי שראינו את סטריינג'ר ת'ינגז המעולה והמומלצת, ראינו גם את מרסיי, סדרה צרפתית על שחיתות וכל מיני דברים צרפתיים (היש מישהו נשוי שאין לו מאהב/ת בצרפת?), ואחרי זה ראינו את The OA המעולה מעולה מעולה, באמת, סיפור מרתק ואנחנו עדיין מושפעים ממנו קצת. ואז ראינו הכתר על תחילת מלכותה של אליזבת' השנייה, ועכשיו אנחנו משוכנעים שאנחנו אצולה בריטית שעושים טובה לפשוטי העם שאנחנו חיים כמוהם. יש משהו משעשע בלהיות במתח מסדרה שכל ספר היסטוריה על התקופה יכול לספר לנו מה יהיה בפרק הבא (העונה הראשונה נגמרת בין היתר במתיחות בין אנגליה למצרים. ב-1956. בואו נחשוב מה קרה במצרים ב-1956. זה היה אחד המור"קים הכי פופולריים בקורס קצינות).

ועכשיו, בהמלצת הקוראת יעלה, אנחנו רואים את סדרת המשטרה לות'ר, שזה על בלש מבריק וזה של הביביסי, שזה לגמרי הטעם שלנו.

ולקינוח, התמכרתי קצת לצפייה בזמן שאני מבשלת, אבל אני רואה בעיקר דברים שכבר ראיתי. וכך אני רואה עכשיו מחדש את האנטומיה של גריי, שראיתי אותה באופן חלקי ולא לפי הסדר, ועכשיו אני רואה לפי הסדר. ואני לא יודעת, זו כנראה אני והעשור שחלף מאז שראיתי אותה בפעם הקודמת, אבל למה בעצם מקדרימי נחשב לכזה דרימי? אוקיי, הוא חתיך, אוקיי, הוא מנתח, אבל הוא גם שחצן וכל העניין עם הנשוי/לא נשוי הוא קטע מסריח בטירוף. אני עכשיו בעונה שלישית (זהירות, ספוילר לעונה שלישית בעוד חצי שנייה), כשמרדית' זוכה לבחור בינו לבין הווטרינר החמוד, ולגמרי ברור לי שהייתי בוחרת בווטרינר שמאוהב בה ולא בו.

ואה, כמו כן אני מתחברת יותר לאדיסון שפרד מלמרדית' גריי. אדיסון ואיזי הן בעיני הדמויות הכי פחות שבלוניות בסדרה.

אבל אולי צריך להגיע לגיל 40 בשביל לראות את זה. ~שיעול של זקנות~

ולקינוח שני, לכל חברותיי שחושבות לפתוח את המייל שלהן ב"כמה קר בארץ", ביץ' פליז:

ככה, שלושה שבועות. התחזית לעוד כמה ימים היא פלוס עשר, ומה זה בא לי, נשמע כמו חום אביבי נעים.

בברכת גשמי ברכה ואביב קרוב, עד הפוסט הבא.

כשעברנו לדירה שאנחנו גרים בה עכשיו עשינו בה שיפוץ. בין היתר, סגרנו צינור גז שעבר בחדר של הילדים. זה צינור חיצוני וזה לא מצא חן בעיני, אבל נרגעתי קצת כשחברת הגז הגיעה לכאן ועשתה נעילה רשמית לצינור. אפשר היה להירגע.

או כך חשבתי. באחד הבקרים נכנסתי לחדר של הילדים ונחרדתי לשמוע מן שריקה, משהו בין הרעש "פססס" ל"בזזז" מגיע ישירות מהכיוון של צינור הגז "המנותק". הצינור הזה מכוסה במן ארונית כך שלא יכולתי ממש לבחון מקרוב, וגם לא התכוונתי. הספיק לי הרעש, ממש לא התכוונתי להתקרב להסתכל על הצינור. תפסתי את דובוש, שבדיוק שיחק בחדר הילדים, ולקול מחאתו גררתי אותו החוצה מחדר הילדים, מתלבטת אם צריך לזחול לפני שכל הבית מתמוטט עלינו בפיצוץ או לרוץ בהיסטריה.

לא היה ברור לי למי אני אמורה להתקשר במצב כזה. אז התקשרתי לאופנוען. האופנוען ממש לא שמח לקבל ממני טלפון באמצע היום שכולו התנשפויות היסטריות: "יש. דליפה. מצינור. הגז" צווחתי/לחשתי לטלפון. "את בטוחה?" שאל האופנוען בחוסר אמון, "חברת הגז הרי אטמה את הצינור". "יש לחישה של אוויר יוצא מצינור", צרחתי באימה אל השפורפרת, "כל שנייה שאנחנו עוד בבניין זה סיכון".

האופנוען תהה בקול למי הוא אמור להתקשר ומה בדיוק הוא אמור לומר, ובסוף אמר: לפני שאני מקפיץ אלינו הביתה את כל כוחות החירום, תגשי אל השוערת של הבניין ותבקשי ממנה להציץ.

עכשיו, לפני שאתם רואים מול עיניכם בניין פריזאי ואישה חובבת ספרים שמציצה אל מי שנכנס לבניין כאילו זה אלגנטיות של קיפוד, אני צריכה לציין שמי שאנחנו קוראים לה השוערת של הבניין היא צוענייה גדולה שהציעו לה חדר בכניסה לבניין בתמורה לזה שהיא משגיחה על החימום המרכזי של הבניין ועל הפינוי של הזבל. בקיצור, משהו קצת פחות אלגנטי. למותר לציין שהיא לא מבינה מילה אנגלית, אז קבעתי עם האופנוען שאתקשר אליו כשאני מגיעה אליה והוא יסביר לה את המצב. בדרך אל השוערת ניסיתי להרגיע את דובוש וכמו מפגרת הגשתי לו את הטלפון שלי. בעשרים השניות שלקח עד שהגעתי אל השוערת דובוש כבר הספיק לעשות משהו שנעל את הטלפון ודרש חמש דקות עד שניתן יהיה לפתוח אותו שוב. ררר.

אז כמו מפגרת עמדתי מול השוערת, מנסה לסמן לה בפנטומימה שמדובר במצב חירום, מחכה שהטלפון שלי יהיה שמיש שוב, ובינתיים מקווה שלא כל הבניין יתמוטט עלינו. כשהטלפון שוב חזר לעצמו התקשרתי לאופנוען והגשתי לה את השפורפרת. הוא הסביר לה את המצב והיא מייד אמרה שתעלה איתי לבדוק אם זו באמת דליפה מהצינור.

וככה עלינו שוב, השוערת, דובוש ואני אל הדירה, הצבעתי לה על הכיוון של הצינור ונסוגתי אחורה למקום יחסית מוגן עם דובוש. היא סימנה לי שהיא שומעת את הרעש מהכיוון של הצינור, ואז, בלי פחד, התקרבה אל צינור הגז והביטה. שנייה אחרי זה היא פרצה בצחוק. שנייה אחרי זה היא התכופפה אל הרצפה, הרימה משהו ונתנה לי. מכונית צעצוע, מהסוג שמותחים ואז נוסעת עד שנגמר, נמתחה (כנראה על ידי הדובוש, שמצידו העמיד פני תם במשך כל הדרמה), ואז נתקלה בארונית שמכסה את צינור הגז והמשיכה בעקשנות לזמזם בניסיון להמשיך לנסוע. אז הזמזום של מכונית הצעצוע? זו "הדליפה" מצינור הגז.

השוערת עזבה את הדירה שלנו כשהיא עדיין פורצת בצחוק מדי פעם, ואני נאלצתי להתקשר לאופנוען ולהודות שמזל שהוא סירב להקפיץ את כל כוחות החירום. רק המחשבה שהיינו מזעיקים ניידת מכבי אש או משהו רק כדי שאיזה כבאי יגלה את מכונית הצעצוע הזו...

בשנה שעברה נסענו עם חברים לסופ"ש שכלל ביקור בגן חיות גדול, שינה בטירה ואז נסיעה אל עיר שיש בה עיר עתיקה ומסעדה טובה ממש לידה. היה כל כך מוצלח שהחלטנו שנעשה את זה שוב גם השנה. וכך השנה נסענו שוב, בדיוק לאותו דבר.

את היום הראשון פתחנו בביקור בגן החיות. מדובר בגן חיות לא רחוק מהגבול עם אוקראינה, כך שעכשיו ממש אפשר לומר שהיינו בגן חיות ברוסיה. למרות מה שזה נשמע, ולמרות רתיעתי מרעיון הגן החיות בכלל, מדובר במקום לא רע - הוא מתפרש על שטח עצום, לחיות יש שטח גדול וכולו בתוך היער, כך שמרגיש בטבע ופחות נורא. הנה למשל הדוב של המקום:

כן, כולנו קיוונו שהוא לא יכול לקפוץ משם החוצה.

על כל פנים, באחד העיקולים הדובוש והגומבוץ בחרו ללכת אחרי האבא האנגלי והבת שלו, ואנחנו נשארנו לשוחח עם האמא האנגליה בלי ממש לראות אותם. שנייה אחרי זה שמענו את האבא האנגלי צועק "דובוש, אל תדחוף את האצבע לשם" ואז את הדובוש בוכה.

יש הרבה מקום לדמיון עם השורה הזו אבל התברר שדובוש בחר לדחוף את האצבע שלו ישירות אל הכלוב של הקקדו, והקקדו מצידו הניח שמדובר בחטיף ומייד ניסה לנגוס באצבע של דובוש, די בהצלחה יש לציין.

כך שהדובוש שב אלינו כולו בוכה ומלא טענות אל הקקדו שהוא "פויה" ונשך לו את האצבע. מאוחר יותר גילינו את השלט הזה:

שזה לגמרי ציור אילוסטרציה אחד לאחד של מה שקרה לדובוש.

על כל פנים הייתה שם באמת נשיכה באצבע של הדובוש אבל קצת ג'ל מחטא ושוקולד עשו קסמים. עוד השתעשענו קצת אחר כך עם לומר לדובוש כל מיני דברים "אז אתה רוצה קקדו בתור חיית מחמד?" וכאלה, שעליהם הדובוש ענה בזעף שלא, ומשם יצאנו למלון.

המלון זה משהו אחר. זו טירה שנבנתה לפני משהו כמו מאה שנה ומאז עברה כל מיני שיפוצים אבל נותרה עם התקרות הגבוהות והחלונות הגדולים והצבעוניים והשטיח על המדרגות וציורי ענק של אבירים.

הטירה.

 הנוף מהחדר.

למחרת יצאנו אל העיר אגר Eger. מדובר בעיר שמפורסמת בתעשיית היין שלה ומלאה ביקבים שמציעים טעימות, אבל אנחנו נסענו ישירות אל מסעדה שקיבלנו עליה המלצות. ובאמת היה מהמם.

היה ממש טעים ומשם יצאנו לסיבוב בעיר העתיקה של העיר והיה חביב.

כך שאם מישהו מגיע לבקר בבודפשט ויש לו יותר מכמה ימים ורוצים לנסוע לטיול מחוץ לעיר (משהו כמו שעתיים נסיעה מחוץ לבודפשט), אז אגר מומלצת.

כשחזרתי לארץ הוזמנתי לארוחת ערב אצל איריס ובעלה. קצת לפני שהגעתי הודיע בעלה של איריס לילדיהם שאני מגיעה במילים האלו:

 "עדי באה לארוחת ערב חגיגית".

 משהו השתבש בתקשורת, הילד בן הארבע שמע גיגית במקום חגיגית ושאל כדי לוודא:

 "גיגית באה לאכול?"

בעלה של איריס ענה בציניות:

"כן, גיגית באה לאכול".

ציניות היא תכונה מבוזבזת על ילדים בני ארבע. כשהגעתי אליהם קידמו את פניי שני הילדים צווחים באושר "גיגית! גיגית!".

מטבע הדברים שם החיבה החדש לא מצא חן בעיני מי יודע מה. מילא אם הוא היה "חיננית" או "שנונית", אבל "גיגית"?!

את ביקורי הבאים בביתם הקדשתי לעקירת השם גיגית ושתילת השם עדי. חשבתי שהצליח לי.

לפני יומיים התקשרתי לאיריס. בן הארבע ענה לי.

"מי רוצה את אמא?" הוא שאל.

"עדי", אמרתי.

הוא הרחיק את השפורפרת וצרח:

"אמא, גיגית בטלפון!"

ררר.

ביום שישי הלכנו אורן ואני לטי מרקט. אני חייבת לציין שלא מצאתי הרבה דברים שאהבתי, חוץ משני דוכנים (האחד מהם של הסניף המקומי). אניווי, בעודי בוחנת חולצה שמצאה חן בעיני שאלתי את אורן:

"מה אתה אומר?"

לא הייתה תשובה, וכיוון שכך הנחתי שלמרות שהוא עומד לידי הוא לא שומע אותי, כי יש רעש. אז בלי להסיט את עיני מהחולצה הושטתי את היד הצידה כדי לגעת לו בזרוע ולמשוך את תשומת לבו.

אלא שבמקום בזרועו החסונה של אורן נגעתי במשהו רך.

הרמתי את העיניים כדי לגלות שאני אוחזת בחזה של נערה בת 15 סמוקה.

תוך דקה הייתי סמוקה כמוה.

את חמש הדקות הבאות ביליתי בהתנצלויות בלתי פוסקות כשאורן בצד נאבק לנשום מרוב צחוק.

ררר.

ג'וש בן דודי מניו יורק בארץ והיום הלכנו כל המשפחה לאכול צהריים ב"דוריס קצבים". כיאה לבחורה מעודכנת הקפדתי לאכול רק את הסטייק ולא לגעת בתפוחי האדמה הפחמימתיים או בלחם של המאזטים.

יכולתי להתגאות במשמעת הרבה ובגיזרתי הנשמרת אילולא בקינוח שיכנע אותי אבא לחלוק איתו מנת תותים במסקרפונה וקצפת ע-נ-ק-ית.

היה טעים.

ררר.

פגישה ראשונה עם אמא של הבנזוג. אנחנו לוחצות ידיים.

אמא של הבנזוג: זה כל כך מעניין, לפגוש יהודייה. קראתי פעם ספר עליכם.

אני: הממ, יופי.

אמא של הבנזוג: קראתי שאתם לא אוכלים חזיר.

אני: זה נכון, יהודים שומרי מצוות לא אוכלים חזיר.

אמא של הבנזוג: אז במיוחד בשבילך הכנתי לארוחת ערב עוף ברוטב שמנת!

"אוי אוי אוי, שיכר איז א גוי". אחינו הקטן פוצח בהיסח הדעת בשיר הגנאי לגויים שהיה חביב על סבא עליו השלום, בדיוק מול פניו ההמומות של הבנזוג.

כיתת השבדית הראשונה שלי, אני משוחחת לראשונה עם מישלין, מהגרת מאפריקה.

אני: מאיפה את?

מישלין: מבורקינה פאסו.

אני (בטון מעודד): לא חמודה, אני מתכוונת מאיזו מדינה, לא מאיזו עיר.

(אני מצליחה להפגין בורות והתנשאות באותו משפט!)

דקה אחרי, מישלין מוכיחה לי שהיא בורה לא פחות ממני:

מישלין: מאיפה את?

אני: ישראל

מישלין: אהה. אז את... קתולית, כן?

יום למחרת, מישלין ניגשת אליי כדי לתקן את הרושם.

מישלין: רציתי להתנצל על אתמול. קראתי אתמול על ישראל, איזו שטות זה היה מצידי לחשוב שאת קתולית.

אני: זה בסדר, אין בעיה

מישלין: ברור שאת מוסלמית. ורציתי לומר לך כל הכבוד שאת הולכת כאן בלי רעלה, למרות החוקים הנוקשים אצלכם.

כיתת השבדית השנייה שלי. פטריק האיטלקי מרצה בקולי קולות על עירו נאפולי, בהשוואה לעירה של שרה, מילאנו.

פטריק: מילאנו זה כמו אירופה. אבל נאפולי... אוהו, אצלנו הולכים עם חולצות פתוחות, ולגברים יש שיער על החזה, נראים יותר גרוע מערבים.

~אמין (אלג'יראי) ועימאד (ירדני) נועצים מבטי משטמה בפטריק~

פטריק (בטון ידידותי): שלא תיעלבו, כן? ערבים, אלה פוגעים להם בכבוד, ישר מוציאים סכין.

~אמין נראה כאילו עוד שנייה הוא מוציא את הסכין~

קיאנה (חברתי האמריקאית-שחורה) לוקחת מונית בגטבורג.

נהג המונית: מאיפה את?

קיאנה: מיאמי.

נהג המונית: גם החברה שלי מאפריקה.

קיאנה: אני לא מאפריקה. אני אמריקאית.

נהג המונית: יש לנו הרבה מהגרים מאפריקה עכשיו. עדיף לכם פה מאשר באפריקה, אה?

"אני לא כל כך אוהב את המאכלים האקזוטים האלה מהמזרח התיכון". (החבר של אחות של הבנזוג אומר לא לעוגיות שוקולד צ'יפס שעשיתי, בלי לשים לב אפילו מה יש בצלחת. מי אמר התנשאות ולא קיבל?)

"את חוגגת את הכריסמס עם החבר שלך אפילו שאתם רצחתם את ישו??!"

(חוליו מקולומביה חושב שאני דו פרצופית)

"מה זה ישו?"

(ג'או-ג'ין הסינית מראה לנו שתמיד יש גבולות בורות שאפשר לרדת אליהם. המורה מסבירה לה בעוד שאר הכיתה נחנקת מצחוק)