עדי בעולם

די זוועה לטוס כשחולים. האוזניים שסתומות גם ככה נסתמות עוד יותר אם המטוס משנה את הגובה שלו במטר בודד, השימוש הבלתי פוסק בטישו כי ברור שמשהו במטוס מעורר איזו אלרגיה לא ברורה, הניסיון לצפות בסרט במסך בגודל 14 אינץ' שתלוי שמונה שורות לפניך, האוכל עוד יותר מזעזע (הדיילת טענה שקיבלתי ביף סטרוגונוף עם אטריות. אה, הצהוב זה אטריות? טוב לדעת), ומדידת חום מושכת אלייך מבטים של עשרות נוסעים מודאגים, שבטוחים שהם נתקעו בחלל סגור עם בחורה שנושאת איזה חיידק האבולה בלתי מוכר.

גם הושיבו אותנו בשורה בין שתי שורות עם ילדים (שכחנו לבקש הכי רחוק מילדים שאפשר). הילד שלפנינו התפרע עם הצעצועים שלו בלי חשבון. בהתחלה הוא הפיל למושב שלנו איזה חזיר פלסטיק. כשהראש של הילד צץ מעל המושב לחפש את החזיר שלו, הבנזוג ואני התנהגנו כאילו לא הבחנו בשום צעצוע נופל. "חזיר? לא ראינו. אולי הוא הלך לכיוון אחר". שנייה אחרי הילד הפיל עלינו חתיכת מטוס מלגו. "מצוין", אמר הבנזוג בקול, "תראי מה קיבלנו, מטוס מלגו. בדיוק מה שרציתי". הילד תקע בנו מבט תוהה, ואנחנו החזרנו לו אותו מבט. כשהוא קלט שאנחנו לא מחזירים שבויים עד שיש שקט בגבול, הוא הפסיק לזרוק צעצועים. יפה, הוא לומד, וזה עלה לו רק בשני צעצועים. בסוף הטיסה החזרנו לאמא שלו את החזיר והמטוס, בטון מופתע של "תראי מה מצאנו פה, אולי זה שלכם?" היא הודתה לנו בחום. בבקשה אחותי, רק בפעם הבאה תשגיחי יותר טוב על הילד שלא יפריע לנוסעים מאחורה.

לפחות זה כבר מאחוריי. שמתם לב כמה גדול שדה התעופה החדש? לקח לנו איזה רבע שעה להגיע למזוודות. אין רחמנות על בחורה חולה? ועוד בארבע בבוקר. נהג המונית חשב כנראה שאנחנו תיירים, וניסה לגבות מאיתנו מאה עשרים שקל על נסיעה לתל אביב, עלק (מספר הכובע אצלי אגב, אני עוד שוקלת תלונה). וזהו. בשש בבוקר נחתתי במיטה, וקמתי כמה שעות אחר כך ליום של זומביות מוחלטת. לא דיברתי עוד עם אף אחד. רק הערב קיבלתי את הסלולרי שלי שגר אצל ההורים שלי עד עכשיו, ומחר אני אפרוץ בסבב שיחות לחברים, להודיע שאני כאן. איזה כיף להיות בארץ, איזה כיף שיש שמש.

בטיימינג מושלם, בדיוק לרגל הגעת אמא שלו, חטפתי איזה וירוס, לא ברור מה, הניחושים נעים בין צינון קל לדלקת ריאות קטלנית. אתמול בלילה השתעלתי קלות, ותוך שעתיים זה כבר היה שיעול כבד, פלוס חום פלוס כאב ראש פלוס התקף אסטמה מתפתח. "אולי נצטרך לבטל את הביקור של אמא שלי", אמר הבנזוג בקול מלא תקווה והלך להביא את הוונטולין מארון התרופות. מבט קצר גילה שתאריך התרופה פג במרץ שנה שעברה. אופס. עברנו לתוכנית ב': אם הוא מתעורר לקול נשימות צפצפניות, הוא מתקשר להזמין אמבולנס.

לפנות בוקר חל טוויסט בעלילה. התעוררתי עם דימום מהאף, משהו מרשים, סטייל שיטפון בנגב. זה כבר היה ממש מוזר, כאילו, כל שאר הסימנים מצביעים על שפעת או משהו, אבל דימום מהאף? וואט דה פאק? "אולי יש לך איזה וירוס קטלני נדיר", עודד אותי הבנזוג.

לקראת הצהריים הודענו לאמא שלו שאני חולה משו משו. הוא דיבר ואני השתעלתי ברקע. היא מייד ביטלה את השינה שלה כאן (בביקור האחרון שלה בעיר היא חטפה ברונכיט ולא הבריאה ממנה חודשים, אז היא ממש לא לוקחת סיכונים).  אבל לעומת זאת הודיעה שעדיין תקפוץ לתה ועוגה. הבנזוג אישפז אותי בכורסה, הורה לי לא לצאת ממנה במשך כל הביקור, והגיש תה ועוגיות. היה מרשים.

עכשיו הם ממשיכים בלו"ז שהיה מתוכנן עוד ממקודם, רק בלעדיי. כלומר, הוא לקח אותה למוזיאון. זה די משעשע אותי, כי זה היה רעיון שלי והוא נאלץ להסכים להיגרר איתנו. מצד שני, לא היה לו מה לומר. למרות האדוויל, החום שלי ממשיך לטפס, אז ברור שאני לא יכולה לבוא איתם. אבל אם המחלה תמשיך זה יתחיל להיות בעיה, כי אנחנו אמורים לנסוע לישראל עוד שלושה ימים. אין לי שום כוונה להפסיד את הטיסה הזו. מצידי אני אעלה על המטוס עם אלונקה. הבשורה הטובה היא שאין לי תיאבון. אם זה רק יימשך עוד יומיים שלושה אני אראה מצוין בחתונה של בן דוד שלי בעוד שבוע (מזל טוב מאמי).

ביום ראשון תנחת אצלנו אמא שלו, לביקור של יומיים כולל פנסיון מלא. לכאורה זה ביקור של אם מתגעגעת, אבל כל הצדדים יודעים שבעצם מדובר בביקורת דקדקנית, פיקוח על תנאי ההיגיינה שבה אני מחזיקה את הבן האהוב שלה. באותה הזדמנות היא כבר תבחן גם את האוכל הישראלי האקזוטי עימו אני מפטמת את הבן שלה.

בכמה ימים מאז שנודע לנו על הביקור החזקתי מעמד שאננה. היום קלטתי שעוד יום וחצי היא פה ועוד לא קירצפתי כלום. סיור קצר בחדר האמבטיה גילה דברים שבד"כ אני מצליחה לא לראות, כמו את העובדה שבהחלט הגיע הזמן לשפשף את האמבט, על החלונות יש פסי רטיבות שראוי לנגב, והגיע הזמן לשאוב את אבקת הכביסה שנשפכה לי מצד למכונה ולא ניקיתי כי קשה להכניס לשם את השואב. ביקורות מהירות בשאר הדירה העלו מימצאים דומים. ההיסטריה אחזה בי ומייד צלצלתי למשרד של הבנזוג, לבשר לו שאם הוא עוד לא התבאס מהיום האפור שיש פה היום (ואפור באמת, משהו עגמומי במיוחד), הרי שיש למה לצפות - הערב מנקים. הוא מילמל משהו על זה שבעצם הוא צריך להישאר מאוחר במשרד, כאילו שתירוצים משומשים כאלה יתקבלו.

לפחות בעניין האוכל הישראלי אמא שלו כנראה לא תמצא יותר מדיי בעיות. הכי אקזוטי שאני מגיעה זה שקשוקה לארוחת בוקר בשבת. כל השאר - שניצלים ופירה ומיני פסטות במיטב מסורת הבישול האיטלקית-פולנית. אבל נראה, אולי בשבילה אני אכין איזה בורקס. אלפי קלוריות בתוך בצק עלים שמנוני, זה בטח ירשים אותה.

אם אומרים להם מספיק פעמים, (נגיד, מאה), בסוף הם קולטים את המסר.

(ועוד צבעונים, הפרח שאני הכי אוהבת).