עדי בעולם

שוברת חרם של שנתיים ונכנסת לרנואר. מגלה בתדהמה את זוג המגפיים שחיפשתי כל החורף. מבקשת לראות ב-39. המוכרת מודיעה שאין. לוקחת דקת דומייה להיפרד מהמגפיים בצער, רואה בזווית העין את המוכרת מתקרבת אליי.

המוכרת - דוחפת לי לפרצוף זוג מגפי שפיץ מלאי ניטים, סרטים, פרווה ועוד קישוטים, לא דומים בשום פרט לאלה שרציתי - "מה עם אלה מאמי? זה מגף מאמם חמודה".

יוצאת מהחנות, נשבעת להחרים את רנואר לעוד שנתיים.

(הכנה לוויכוח הצפוי עם מ': זה לא התנשאות רק בגלל השפה! זה בגלל שהיא הציעה לי את המגפיים הערסים האלה! לא היה קשר בינם לבין מה שאני רציתי! היא לא מקצועית!).

אחרי שבגלל הבאסה לעבור לדירה קטנה עם מטבח קטן ובטח לא מצויד כמו שהיה לי בשבדיה פשוט הפסקתי לבשל, הגיע אליי ידידי עופר הבשלן לביקור החלפת מתכונים. כיוון שכבר שלושה חודשים אני מחליפה איתו סיפורי בישול, קצת פאדיחה להגיש לו, כמו לשאר אורחיי, משהו קנוי. אז שברתי את מחסום הבישול ואפיתי לחמניות גבינה. הוו, התגעגעתי!

בתמונה: מארחת, כולל תה בקנקן הבודום האהוב עליי.

סרט ביס דוקו על קטינות בהריון בבריטניה. בין היתר אישה שילדה שתי בנות כשהייתה נערה בעצמה, ועכשיו גם השתיים, אחת בת 14 ואחת בת 16, בהריון. שתיהן אגב מעשנות תוך כדי ההריון. ובת ה-14 אומרת משהו כמו "מה איכפת לי שיהיה לי תינוק? במילא לפעמים משעמם לי בבית". החשק הראשון שלי היה להעיף סטירה לכל השלוש. הרגש השני היה רחמים עליהן ועל הילדים שייוולדו. איזה באסה.

ועכשיו יש את הסידרה של ציפי ברנד, על הרווקות והרווקים בתל אביב. שיט של פנויים פנויות, כל מיני מכריסים לא מצחיקים מודיעים לבחורות שיש להן עיניים יפות. אחד מהם מתלונן שהבטיחו לו 65% אחוז בחורות בשיט ו"יש רק חמש אחוז בחורות". בחורה אומרת למישהו שהיא מתייחדת  בתאה עם דויד גרוסמן והבחור שואל אם זה מישהו מהשיט. השם ירחם.

אני נכנסת לבית של ההורים, אמא יושבת עם פרצוף תשעה באב ויד בתוך קערת מי קרח.

אני: מה קרה?

אמא: הוצאתי את העוף מהתנור, התבנית החד פעמית התקפלה והרוטב הלוהט נשפך עליי. יש לי כווית ענק ביד עם שלפוחית שמתחרה בכינרת.

אני ניגשת לקחת פולקע מהתבנית.

אני: מה זה? נו באמת, לא נשאר רוטב בכלל.

אם יש דבר שמעצבן אותי זה טעויות בעברית או שפה זולה כמו של המוכרות ברנואר ("המכנס מאאמם עלייך מאמי!!"). אבל פרחות בנות 20 זה דבר אחד, ושלטים עם טעויות זה כבר משהו אחר, מתכון בטוח להתקף עצבים ממשמש ובא. הנה מה שמצאתי בקפה בנתב"ג, זה שיש בו גם בר מיצים ונמצא בקומת הטיסות היוצאות, ממש ליד השער שבו רק אנשים עם כרטיס עלייה למטוס יכולים לעבור.

דווקא תיכננתי לנשנש שם משהו, אבל חטפתי חום מזה. אני לא מבינה, אתם כבר פותחים בית קפה, משקיעים בתפריט ובכלל, למה שלא תשקיעו עוד קצת במישהו עם טיפה השכלה שיעשה לכם הגהה?

אפרת ואני אכלנו צהריים ב Human Nature, המסעדה האורגנית בבן יהודה. ראשית - אני שמחה שבכלל הקימו אותה, בתקווה שזו סנונית ראשונה בטרנד שעוד יסחוף את הארץ כאילו אנחנו קליפורניה.

שנית - האוכל. הכל אורגני, כמובן. חוץ מזה יש מנות טבעוניות (עוז וקרן - לכאן לוקחים את ארז בפעם הבאה שהוא בארץ), יש מנות בלי גלוטן (פארה, זה בשביל הביקור שלך) וכל המנות הן אורז מלא, פסטה מקמח מלא, פיצה מקמח מלא, אפשר למות מאושר.

אז לקחנו את הצעות העסקית. בתור ראשונות אפרת זכתה בקציצות עדשים מעולות, אני במרק עדשים חביב. בעיקריות - אני זכיתי בטופו במרינדת צ'ילי וליים על אבוקדו, פלפל קלוי וקינואה. זה היה פשוט מעולה. אפרת לקחה מנת פסטה שהייתה גם היא חביבה מאוד.

חוץ מזה, בשתייה יש שייקים שסוחטים במקום עם תוספות בריאות, כמו אכינציאה, ג'ינג'ר או שום. לבחורה עם שריטת אוכל בריא כמו שלי זה היה גן עדן. תוסיפו לזה את העיצוב הנעים, האווירה הנעימה והלא דחוסה מדיי (להבדיל מהתור באורנה ואלה, למשל) והעובדה שלא דוחפים לכם גלגלצ בפול ווליום, וקיבלתם מקום מעולה לארוחה עם חברים. גם אפרת וגם אני סיכמנו ב"אנחנו עוד נחזור. בטוח".

ובתור מתנת יום הולדת מאוחרת אפרת הביאה לי, בין היתר, חמאת גוף של נרות שינקין, בריח וניל, פאצ'ולי ולבנדר. מתה על חמאת גוף, מתברר.

אני חייבת להפסיק לבכות מהסוף של "אקסטרים מייק אובר - גירסת הבית". אנשים מקבלים בתים משופצים ומעוצבים, ואני מתייפחת כאילו צפיתי הרגע באסון שנוגע לי אישית. היום האיש שקיבל בית מעוצב, סוג של ווייט טראש, הציע נישואים לאם התינוקת שלו על המדשאה המעוצבת מחדש שלו. הכי קיטשי בעולם, ואני בוכה כאילו אני היא זו שמתחתנת עם ההילי בילי הזה. גו פיגר.

אחת מסדרות הטלוויזיה שאך לאחרונה גיליתי היא "היחידה". בונ'ה, שווה. קודם כל יש את הנשיא פאלמר בתור מפקד צוות, פלוס קצת מבצעיות, פלוס קצת עורף, פלוס תככים ובגידות. אופרת סבון מעורבת בסידרת פעולה, סוף סוף עלו על הסדרה שתרתק גם גברים וגם נשים.

אני לא מאמינה, מישהו נכנס היום לכאן אחרי שחיפש "הכריחה של אמיל והבלשים". הכריחה. אררר.

גם אצלכם ה"מילון" בסלולרי, שאמור לתת אוטומטית את המילים שאתם מקלידים, ממש עילג? מעבר לזה שהסלולרי שלי מסרב לדבר עברית נכונה (אין, לדוגמה, "הביאי", יש רק "תביאי"), אז גם אין מילים הכי טריוואליות בעולם. מי זה חיבר את האינדקס הזה?

הרבה פעמים נכנסים לבלוג הזה אחרי שחיפשו שמות ספרים בגוגל. היום נכנס מישהו שחיפש "ארבע בתים וגעגוע"  

הידעתם שהפירוש המקורי של "סבבה", בערבית, הוא בעצם "להתאהב"? זה מוצא חן בעיני, כי אם אני זוכרת נכון להתאהב זה באמת סבבה.

ולעומת זאת, הידעתם ש"באסה", במקור בערבית, זה גירסה של להזדיין? מסתבר שהביטוי התמים "איזה באסה", השגור בפי פולניה מדוכאת שכמוני אחת לשתי דקות, זה ביטוי ממש מכוער בערבית.

אחרי חודש שדיוידי היוגה שקניתי שכב בעטיפתו המקורית בלי שעשיתי איתו כלום, אתמול ממש קרעתי את הניילון ושמתי אותו בנגן הדיוידי. ואז התיישבתי מול הטלוויזיה ואכלתי צהריים, תוך צפייה בנשים האחרות מתעמלות. אוטוטו אני גם מתחילה, אני בטוחה.

השבדי מבקר בארץ, ולאות היחסים הטובים ששמרנו בינינו, הוא הביא לי מתנות כריסמס. זה היה באמת מקסים מצידו. הוא הביא לי קופסת שוקולד מחנות השוקולד האהובה עליי בשטוקהולם. זו קופסת הכריסמס שלהם, וזה אומר שיש שם שוקולדים ממולאים בקרם זעפרן, בבצק ג'ינג'ר, ובתבליני גלוג. במילים אחרות, הוא הביא לי את טעמי הכריסמס לכאן. יכולתי ממש להרגיש את אווירת הכריסמס. היה באמת מקסים.

פרט לזה הוא הביא לי את קופסת איחסון הגבינה של בודום. אני צריכה לציין שהקופסה הזו היא להיט, ראיתי אותה באחד ממיליון סיוריי בכלבו האלמותי NK, וביקשתי אותה לכריסמס הקודם. ואכן קיבלתי אותה. וכשעברתי לארץ, הצלחתי לשכוח אותה בשבדיה (כי היא הייתה במקרר, כמובן). רציתי לבעוט בעצמי בכל פעם שהנחתי את הגבינה הצהובה שלי במקרר פה, בחפיסת הניילון שלא ממש נסגרת טוב. אז אמרתי לשבדי, והופה, קיבלתי את הקופסה לכריסמס, שוב. אין כמו לקבל מתנה שממש רצית, פעמיים.

ליום הולדתי קנו לי קרן ועוז את הקופסה הזו של פילוסופי. אם עוד לא שמעתם על זה, זה קוסמטיקה עם קונספט. ואכן, ערכת הטיפוח בקופסה מוכיחה את עצמה. כשהייתי בארה"ב מייד בדקתי את שאר מוצריהם, ויש המון. התקמצנתי לקנות ברונזר בשלושים דולר, או שמפו ב-16 דולר, למרות שעד עכשיו אני זוכרת את הריחות המקסימים שהוא מגיע בהם.

והתאהבתי גם בקרם הידיים של ל'וקסיטן. איזה קרם ידיים שווה, חמאתי קצת, נספג ישר, וריח מצוין. שלושים דולר לטיובה בינונית. נזכרתי ישר בקרם הידיים ששוכב לי בתיק, תשעה שקלים במבצע בסופר פארם, ולא העזתי להוציא כזה סכום על קרם ידיים. במקום זה נכנסתי לספורה בכל פעם שהיה וניסיתי מהשפורפרת לניסיון שעומדת שם. עכשיו אני כמובן מתחרטת נורא שלא קניתי את השפורפרת הקטנה, שהם מציעים "לנסיעות", בתשעה דולר. הייתי יכולה לשמור אותה לרגעים קשים בהם הייתי זקוקה לעידוד דחוף.

במהלך שיטוטיי בממיר נתקלתי בליאור אשכנזי. שברון הלב לגלות שהוא ירד לזנות ומשחק ב"השיר שלנו". התלבטתי בין "אויש, הזוועה", לבין "אויש, הוא שווה".

המון המון סרטים (ליטל מיס סאנשיין, הבונד החדש, סוריאנה, לקום אתמול בבוקר הם רק מה שאני זוכרת עכשיו), ספרים (הבושם, המוות והפינגווין, טרילוגיית ניו יורק) וסדרות טלוויזיה. צפוי פוסט תרבותי.