עדי בעולם

הודעה לידידי צ': כשנפגשנו במקרה בבן יהודה ואמרתי שאנחנו בדרך ל"מקום של הקרואסונים", התכוונתי למקום הזה, שיש לו כמה יתרונות, כמו העובדה שהוא אופה את הקרואסונים שלו בעצמו, ומגיש אותם עם גבינות/נקניקים וביצה עלומה מעל. החסרונות לעומת זאת הם שהוא ממש, אבל ממש, יקר (כמעט 30 שקל לקרואסון ממולא כזה), ושלמרות גודלם המרשים של הקרואסונים הם, כיאה לקרואסון, ממש אווריריים, ולכן אחרי קרואסון לכל אחד מאיתנו הרגשנו, אם לצטט את עצמי, ש"עכשיו אני מוכנה לאכול ארוחת בוקר כמו שצריך". בלית ברירה חלקנו קרואסון נוסף לקינוח, הפעם עם שוקולד ומסקרפונה, שהיה מעולה, אבל כאמור, יקר. זה תענוג לפעם ב בלבד.

תהליך הפיכתי לעקרת בית משמימה הושלם: ההיילייט היומי היה הגעתו של המכתב משופרסל, עם הקופונים לחברי המועדון, מעבר על הקופונים, תלישתם של הרלוונטים לי ולקינוח המחשבה: "מצוין, בדיוק אני צריכה לקנות מרכך כביסה". אלוהים, פעם הייתי מגניבה.

שנים שמדי פעם אני נתקלת בחנויות במן כלי מוזר שלא הבנתי מה הקטע שלו. למה שתי ידיות כל כך קרובות באותו כלי?

(זה שבדרך כלל נתקלתי בו בחנויות הכל בדולר למיניהן גם עשוי מפלסטיק מכוער)

דמיוני עבד שעות נוספות עם הכלי הזה. ספל זוגי לשתיית שוקו בימים רומנטים? תלייה על ווים מעוצבים מיוחדים? כלי מיוחד לספונג'ה?

הכל, חוץ מהאמת הפשוטה, ותודה לסדרה "סרוגים" שמלמדת אותי הלכות חשובות: זה ספל לנטילת ידיים, מתברר. זו מצווה שעושים עם כלי מיוחד. סדרה מעולה, אין מה לומר.

סידורים חייבו אותי להגיע לבנק באזור שכבר שנה וחצי לפחות לא הגעתי אליו באמצע היום ובאמצע השבוע: אלנבי/רוטשילד. הייתי צריכה להיות שם עד שלוש. הבעיה היא שהחלפתי את הכרטיסיה באוטו, ולכן בלי לחשוב יותר מדי נסעתי לשם עם האוטו, והגעתי לשם בסביבות שתיים. פשוט כי אני רגילה שבצפון העיר יש המון חניה בצהריים. מתברר שזה לא ככה בלב העיר. חצי שעה עשיתי סיבובים בכל הרחובות הקטנים והמעצבנים האלה, כולל עשר דקות שפשוט נתקעתי בהן במזא"ה, בגלל איזו משאית שפרקה דברים. איך איך איך אנשים חיים באזור הזה, ועוד עם אוטו?

אניווי, הגעתי לבנק ברבע לשלוש, וסירבו לקבל אותי כי מה שביקשתי היה ארוך מדי והם לא עושים את זה רבע שעה לפני סגירה. רר.

ניסיון שני נערך שבוע אחרי. הפעם הגעתי מוכנה מנטלית לעניין החניה, ולא גיליתי בררנות - אחרי עשרים דקות של סיבוב שם מצאתי חניה במלצ'ט, שבמימדיה הייתה בול לקורקינט, מקסימום וספה עם סירה. אבל אני, נחושה להגיע בזמן, חרקתי שיניים והצלחתי לחנות את האוטו שם בטייק אחד, שקלתי לצלם את זה רק כדי להראות לאופנוען איפה החניתי, אבל החלטתי לוותר.

בבנק דרכתי, מתנשפת קמעא, באחת בצהריים, כולי מרוצה שהגעתי בזמן.

את החיוך מחקו לי עשר דקות אחרי, כשהתברר שהם דורשים תעודת זהות, ואילו אני מסתובבת רק עם רישיון נהיגה וזה לא מספיק להם. ררר.

אז עכשיו צפוי ניסיון שלישי להגיע לבנק. כיוון שאני חסה על עצביי המרוטים, אני אשאיר את האוטו בצפון העיר ואקח שירות. רר.

ולפני שאזכר כאחת שרק סידורים משמימים בחייה, אני רוצה לומר שלאחרונה ערכנו כל המשפחה יום הולדת 80 לסבתא שלי, במסעדה מאוד חביבה ומומלצת בצפון. קוראים לה אוקטגון, והיא ממוקמת ליד נהלל. יש לה נוף עמקי ומאוד שווה:

מבחינת נוף, אפשר להכתיר בתור המאנטה ריי של העמק.

ספרים: אני קצת תקועה, ואשמח לקבל המלצות על ספר טוב. זיכרו שאני לא רוחנית בעליל (אפילו "לאכול, להתפלל, לאהוב" גרם לי לפיהוקים ארוכים), ואוהבת ספרים שהעיקר בהם הוא העלילה, סיפור מרתק. ("נערה עם קעקוע דרקון" היה למשל מעולה, וגם "ילד 44").

(משום מה לא בא לי בכלל על החדש של מאיר שלו, אני חושדת שחצי מהספר כבר מופיע במילא ב"רומן רוסי", והשאר זה סתם שיחזור של השטיקים שלו, ולמרות שאני מאוד אוהבת את כל ספריו ואת טורו השבועי, עדיין לא בא לי להוציא כל כך הרבה כסף על ספר דק שממחזר סיפורים. אם יש כאלה שלא מסכימים - אימרו, פרטו ונמקו, בלי ספוילרים).

טלוויזיה: הפרק האחרון של העונה הראשונה של דולהאוס, פרק האפוקליפסה - מעולה. באמת. ואני אומרת את זה למרות טראומת האפוקליפסה מ"הדרך".

יאי, יצא שבשנייה האחרונה כתבתי גם בינואר, ולא נתתי, לראשונה זה חמש שנים, לחודש לעבור בלי פוסט.