עדי בעולם

קצת הפסקה מסיפורי הלידה לצורך ענייני יום יום (הזיכרון שלי אזל עם שעות השינה. אם לא אכתוב עכשיו - לא יהיה).

סתיו בבודפשט. מבט מחלון המכונית.

הטמפרטורה בבוקר נעה בין 0 ל-2 מעלות. מתבקש להסתובב לצד השני ולהתחפר בפוך.

(פנטזיה).

טרם חלפה הטמטמת:

האופנוען שב הביתה ובאמתחתו ספר בהונגרית לגומבוץ. הציורים מראים עורב על ענף אוחז במקורו גבינה צהובה ושועל מתחת לעץ.

אני: הה, העורב והשועל

האופנוען: אז את מכירה את הסיפור?

אני: ברור, זה קלאסי, משלי צ'כוב

האופנוען (תוקע בי מבט של "או מיי גוד את אהבלה"): לה פונטיין, כן

(צ'כוב?? צ'כוב?? אני אהבלה)

(למרות שבמקור זה בכלל של איזופוס, לה פונטיין רק עיבד את זה. הה!)

סתיו בבודפשט. כבר שבועיים שאני מסתובבת ומצלמת עצים. אני יודעת שנהוג להלל את האביב, אבל הסתיו הרבה יותר יפה בעיני. הצבעים האלה הרבה יותר יפים מסתם ירוק.

אפשר גם ברוסיה #1:

ביקור בשכונה שאינה שכונתי הובילה אותי לירקן עם שני מצרכים שלא ראיתי הרבה זמן: חבושים ובטטות. מייד רכשתי קילו מכל אחד. כמה זמן לא אכלתי בטטות, איזה כיף שמצאתי. וחבושים.. ריח ריבה בבית.

ריח של חבושים, והצבע האדום שהם מקבלים אחרי בישול. ממ.


כאן בתמונה הם מוצגים על טחינה גולמית. כן, ככה אני אוכלת ריבה. או על פטה כבד. ותהרגו אותי, אבל לא הצלחתי לסדר את הפוקוס בתמונה הזו.

ועכשיו, אחרי שכולם התפעלו מאיך שאני מתקתקת גם פעוט, גם תינוק שרק נולד וגם עושה ריבה, אפשר לעצור את המכולה עם המדליות לפני שהיא עולה על המטוס ולהודות באילוצי המציאות:

בשל חוסר יכולת לחשוב על משהו כמו שצריך נזכרתי רק בבית, אחרי שכבר חתכתי חצי מהחבושים, שאין לי מספיק סוכר לריבה. איחסנתי את אלה שכבר חתכתי בקערת מים (עזר כמו כוסות רוח למת, הם כמובן שינו צבע, ולא לאדום המקסים. בפעם הבאה להוסיף לימון). דחיתי את ההכנה למחרת.

למחרת בבוקר קמתי אחרי מעט מאוד שעות שינה והרבה מאוד שעות הנקה, לא היה לי כוח להגיע לחנות לקנות סוכר. דחיתי את ההכנה למחרת.

למחרת גיליתי שזה יום חג ברוסיה, יום הניצחון על הקומוניזם או משהו כזה. כל החנויות סגורות. ("טכנית זה לא חג של רוסיה", תיקן אותי האופנוען, "זה חג אנטי רוסיה". ווטאבר, בלונדון זה לא היה קורה).

אז רק אחרי שלושה ימים הגעתי לעשות את ריבת החבושים שלי. כמובן שחצי מהם כבר הרקיבו. שיכנעתי את עצמי שלא נורא ששילמתי כל כך הרבה על חבושים ועכשיו יש לי רק חצי מהכמות, ושמתי את הסיר על האש. דובוש בדיוק התעורר לינוק ושיבחתי אותו על הטיימינג המשובח ואיך הוא היה שקט במשך כל זמן ההכנה.

מתברר שממש כמו נשות פונטנלה, כשאני מגירה נוזל כלשהו אני מאבדת את זכרוני. התיישבתי להיניק ומייד שכחתי מהסיר שעל האש עם הריבה שלי.

זה היה סשן הנקה ארוך במיוחד. אחרי שעה ורבע קמתי. כשנכנסתי למטבח נזכרתי בריבה (טוב, זה לא היה קשה, ראיתי את הסיר מול העיניים). קצת קשה לקרוא לזה ריבה. יותר כמו פחמי חבושים.

גירדתי את רובו ישירות לפח. אבל הצלחתי לחלוב קצת חבושים שטרם נשרפו.

צנצנת אחת קטנה מקילו חבושים, וגם יותר מרקחת מריבה אבל זה לא זמן להתלונן.

אולי בשבועות הראשונים של אחרי הלידה אני צריכה לדבוק בבישול הישרדותי - כזה שמכסה לנו ארוחות חיוניות ולא נכנס להרפתקות כמו ריבה.

או שגם ארוחות לא? מתברר שהחבושים היו רק סיפתח לשרשרת כשלונות במטבח. את הבטטות לקחתי לתבשיל עוף וירקות כתומים מהספר טעמים ראשונים. זו הייתה הפעם הראשונה שקילפתי דלעת, כלומר יש לי וואחד חתך עכשיו באצבע (בדיוק בזו שמורחת קרם חיתולים). התבשיל עצמו יצא סתמי. גומבוץ לקח שני ביסים וסירב להמשיך, האופנוען אכל מנה ולא רצה מנה שנייה (=כישלון חרוץ), והסביר שזה "מתוק ומוזר". ולחשוב כמה עלו לי הבטטות האלה..

יום אחרי זה הכנתי פשטידת בצל. כמו תמיד אצלי החלפתי את הקמח בקמח מלא. אלא שבמקום לעשות כמו תמיד, חצי חצי עם קמח לבן, הרגשתי חופשייה לעשות הכל בקמח מלא. יצאה חתיכת יציקה ולקינוח עוד שכחתי את זה בתנור (כן, שוב הינקתי..) אז עוד שרפתי את זה קצת. גומבוץ אכל קצת, האופנוען לקח ביס ואמר שבעצם הוא לא רעב ויסתפק בסלט (=מאורע נדיר המסמן כישלון עוד יותר חרוץ).

אז הערב, כדי להוכיח לעצמי שלא איבדתי את זה לגמרי ואני עוד מסוגלת לבשל, הכנתי ספגטי בולונז, שזה מתכון שעשיתי כבר עשרות פעמים וגברי הבית לא אומרים לו לא לעולם. "זה לא הבולונז הכי טוב שלך", התחיל האופנוען בהבעת פנים לא מרוצה, ומייד תיקן את עצמו לנוכח מבטי הרושף: "אבל זה מאוד טעים!"

סתיו בבודפשט, מבט מחלון המכונית.

כמו אחרי לידתו של גומבוץ, גם עם שני ילדים אנחנו נחושים שלא להיתקע בבית עם פעילויות ילדים בלבד. אז ביום שבת ארזנו את שני הילדים, תיק חיתולים עצום, שתי עגלות ואת עצמנו, ונסענו למוזיאון האתנוגרפי, שם הוצגה באותה עת תערוכת צילומי העיתונות של 2010 (זהירות, הלינק מוביל ישירות לצילום הזוכה, האישה שחתכו לה את האף באפגניסטן. לא לנפשות רכות). אנחנו מתים על התערוכה הזו ורואים אותה כל שנה. בשנים הקודמות ראינו אותה בארץ ובלונדון, ועכשיו החלטנו לא לוותר עליה גם פה.

והמסקנה: הממ. אם בפעמים קודמות קראנו בעיון כל הסבר ואז בחנו את הצילומים ארוכות, עכשיו קראנו ברפרוף, נתנו מבט בתמונה, הארכנו קצת אם מדובר בתמונה שווה, ויאללה, לתמונה הבאה, לפני שהילד שאנחנו אחראים עליו יתחיל לבכות. האופנוען סיים את התערוכה כשהוא אוחז בשקית ביסקוויטים לפעוט ומשגיח בעין אחת שגומבוץ לא יעשה משהו מסוכן, אני סיימתי את התערוכה עם תינוק על הכתף תוך ניענוע מונוטני, אבל נו, היינו שם.

משם החלטנו לא להיכנע והלכנו לבית קפה. זה היה אמור להיות בית קפה מבטיח - גם שייקים של פירות טריים, גם אוכל לא הונגרי, גם מגזינים באנגלית. נכנסנו וראינו שנכון, כל זה שם, ויש גם סלסלת צעצועים לפעוטות, שזה כבר בונוס רציני. אלא ששני צעדים פנימה היכה בנו משהו נוסף שיש שם: ריח של סיגריות. כי החוק המתבקש שלא לעשן במקומות סגורים ייכנס כאן לתוקף רק בינואר, ועד אז - רוסיה.

התבאסנו קשות, התלוננו קצת, ובסוף סידרו לנו מקום בחלק של הלא מעשנים, שממוקם בדיוק בין החדר של המעשנים לבין החצר, שכן, גם בה מעשנים. ודווקא בית קפה נחמד. החלטנו לחזור שוב. בינואר.

סתיו בבודפשט. יפים העלים האלה.

אחרי שבועות של תלונות על העובדה שחסרים פה מצרכי בסיס למטבח הישראלי/בינלאומי שאני מנהלת, ושנמאס לי להיכנס לסופר ולגלות שיש קיר שלם שמוקדש למרגרינה אבל רק שני סוגי חמאה וגם עליהם אין סימון של איפה זה 50 גרם, ואחרי שאמא שלי וחגית סחבו לכאן חצי טיב טעם במזוודה, לקח אותי האופנוען לחנות שהוא שמע שיש לה מצרכים לזרים.

רק נכנסנו ואורו עיניי. כל מה שחלמתי עליו, כלומר מצרכים לאוכל אסייאני והרבה דברים ים תיכוניים ואמריקאיים. יאי! זמננו היה קצר אבל הספקתי לאסוף שוקולד צ'יפס (אמא, את לא צריכה להביא בפעם הבאה!), מחית קארי (אמא, את לא צריכה להביא בפעם הבאה!) ועלי כוסברה בשמן זית ("אולי עכשיו מרק העדשים שלך יחזור להיות כמו פעם", הוסיף האופנוען עלבון ולכן הוא לא יאכל את המרק הזה בקרוב).

קצת קריאה וטלוויזיה:

שעות ההנקה המרובות מפנות לי שעות לקריאה וצפייה ללא ייסורי מצפון על זה שאני לא עושה שום דבר אחר בינתיים. אז כבר בבית החולים קראתי את כל הבלוג של מקופלת מהסוף עד ההתחלה, ונהניתי תועפות. מה עוד שכבונוס מצאתי שם סיפור לידה, שזה בדיוק מה שעניין אותי מאז הלידה.

הבעיה עם הבלוג של מקופלת הוא שהיא לא התחשבה ולא כתבה מספיק. מה זה זה, איפה ההתחשבות בבחורות ברוסיה שצריכות להיניק? אז חיפשתי עוד בלוגים של אימהות והגעתי לבלוג של oobi ושם נהניתי משני סיפורי לידה.

ומשם עברתי לבלוג של נעמה, המסע ליפן והלאה, שהמליצו לי מיכליקה והקוראת תמר. וזה כבר סיפור בפני עצמו. כי נעמה היא גם כותבת מצוינת וגם מביאה סיפור ממש מעניין: כמשתמע משמו יש שם גם חלק על יפן, ועכשיו הם בכלל גרים בקנדה, והיא גם מקפידה על אוכל בריא (שלוש ליגות מעליי, כולל לגדל את הירקות האורגנים של עצמה, לטחון את הקמח המלא של עצמה, לעשות את שמן הזית של עצמה וכו) אבל עדיין מספקת מתכונים עם שוקולד, גם כותבת על אימהות טוטאלית (הום סקולינג למשל) וגם שמירה על איכות הסביבה הארד קור (שירותי קומפוסט!). בקיצור, מרתק. כמו סטוקרית אני יושבת לה על הבלוג כבר שבועיים ונהנית. ולקינוח מצאתי שם סיפורי שלוש לידות ובקרוב הרביעית.

אשר לטלוויזיה, אז יש את הבעיה הקטנה הזו שמתוך מאה הערוצים שלנו רק שניים וחצי דוברי אנגלית, מה שדי מגביל את הצפייה שלי. יש משהו מאוד מדכא בלגלות סדרות שאת אוהבת (העונה החדשה של דקסטר למשל) ואז השנייה הראשונה של השמחה מתחלפת במפח נפש כשאת מגלה שגם חוקר נתזי הדם החביב עלייך מדבר כאן בהונגרית. על כל פנים, הקלטתי את מיני הסדרה מילדרד פירס, שזכתה בכל מיני אמי בטקס האחרון, מתוך כוונה לצפות בה עם האופנוען. אבל אחרי חמש דקות קלטתי שמדובר בסדרה על אישה בשנות ה-30 בארה"ב ועל מערכת היחסים שלה עם בתה המתבגרת. בקיצור, האופנוען לא יצלח ער את כותרות הפתיחה, אז ויתרתי ואני רואה את זה לבד.

וגם, חברתי חן (היי חן! מתגעגעת) שלחה לי לינק לפרק הראשון של העונה השלישית של סרוגים. איזה כיף! היה מפתיע לגלות שלמרות שזו סדרה על צעירים דתיים, כלומר לא בדיוק אני, ועוד מתרחשת בירושלים, סוג של חו"ל מבחינתי, עדיין זו סדרה שעושה לי להתגעגע לארץ, הרבה יותר מסדרות על "החיים שלי" בארץ, כלומר כל מיני סדרות בועה תל אביביות. אולי בגלל שאני מחבבת את הדמויות, הייתי שמחה להיות חברה של הודיה, רעות ויפעת, וגם הייתי שמחה להגיד לנתי מה דעתי על השריטות שלו. ואה כן, אוהד קנולר ממש חתיך..

הודעה לכל חברותיי שחושבות שזה בסדר להזניח אותי דווקא עכשיו ולא לכתוב (אתן יודעות מי אתן! אובייסלי לא את חן, את בסדר): זה לא בסדר, אני לא אסלח וכן, אתן צריכות לשבת ולכתוב! מיילים ארוכים!

בפעם האחרונה גמרתי את הפוסט רגע לפני שנכנסתי לניתוח. הייתי מרוצה של החיים. מרוצה ותמימה.

מרוצה, כי זה מה שתמיד רציתי, ניתוח קיסרי במקום לידה. כבר בלידה של גומבוץ ניסיתי למצוא סיבות לניתוח, ואף אחד לא הסכים איתי, בטענה שההחלמה מהניתוח הרבה יותר ארוכה וכואבת. בסוף הוא נולד בלידה רגילה, וכולם היו מרוצים חוץ ממני, שלא התחברה בכלל לחוויה. גם השבועות הארוכים של ההחלמה מהלידה שימשו אותי כהוכחה שבמקרה שלי זה לא היה עדיף מקיסרי.

וכיוון שממש לא התחברתי לכל חוויית המוניטור-ספירת צירים-עוד אין פתיחה-יש פתיחה-תדחפי, חוויית ניתוח קיסרי נראתה לי מאוד מבטיחה: אני אשכב לי בניחותא בעוד הרופא שולף מבטני תינוק ונותן לי אותו, מוזיקה קלאסית ברקע, ציפורים מצייצות. הכל שלו ונעים, התינוק לא מעוך, אני לא מותשת אחרי שעות של צירים, הכל נקי ויפה ולוקח רבע שעה. הרבה יותר מדבר אליי. אין מה לעשות, אני לא טיפוס של לידה טבעית. אם אפשר לתקתק את זה יותר מהר, אז יאללה. ככה בחרתי עבודה, ככה רציתי גם לידה.

תמימה, כי במציאות זה ממש לא ככה.

אחרי שגמרתי לבשר לכולם שאוטוטו אני נכנסת לניתוח לקחו אותי להכנה לניתוח. במהלכה הגיע האופנוען, והחליף לבגדי חדר ניתוח. העברנו עשר דקות בצילום תמונות משעשעות (מאוחר יותר נגלה שבכולן אני נראית כמו גופה והוא נראה כמו סניטר). ואז נלקחתי לחדר ניתוח.

והנה תגלית חדשה על עצמי: אני עמידה לאפידורל, או לפחות פחות מושפעת ממנו. בלידה של גומבוץ הוזעק הרופא המרדים שלוש פעמים לתקן לי את המינון, ורק אחרי מנה משולשת זכיתי סוף סוף למנוחה מהצירים. אז חשבנו שזה בגלל שהצירים היו מאוד חזקים. אבל הפעם גילינו שזה לא הם, זה אני.

כי הרופאה המרדימה הזריקה לי אפידורל, חיברה אותי למיני מוניטורים, ואחרי כמה דקות פצחה בבדיקות לוודא שהחומר השפיע. היא התיזה עליי חומר שאם האזור היה רדום הייתי מרגישה כחמים.

"זה קר או חם?" שאלה.

"קר", אמרתי.

היא קימטה מצחה. "נחכה עוד כמה דקות".

חיכינו, עשינו עוד בדיקות חם-קר. בכולן הרגשתי את החומר קר.

הרופאים המנתחים הגיעו בינתיים, וכולם עמדו מעליי, עם מסיכות על הפנים וידיים בכפפות, מחכים לאוקיי. ואני, אני מרגישה את החומר כאילו האזור לא רדום. כבר נהיה לי לא נעים, כולם מחכים לי. לרגע שקלתי להיות פולניה ולהגיד שבסדר, תתחילו, אבל אז נזכרתי שזה ניתוח ומה אני מפגרת, להרגיש איך חותכים אותי? מה עוד שהרופאה המרדימה עשתה ניסיון אחר, וסימנה לרופא אחר לדקור אותי קצת עם משהו. הרגשתי את זה טוב טוב. "זו דקירה חדה", אמרתי בכעס.

הרופאה המרדימה נראתה אובדת עצות. "אולי נעשה לך הרדמה מלאה?" הציעה.

"לא", אמרתי, "אני רוצה להישאר ערה כדי לראות את התינוק כשהוא יוצא, ואני רוצה גם להניק אותו ישר אחרי".

תמימה שכמוני.

חיכינו עוד כמה דקות. הרופאה הגבירה את המינון עוד יותר. כבר חיכינו שם איזה רבע שעה שההרדמה תשפיע. בשלב הזה עוד הרגשתי הכל, אבל לא בכאב, פשוט הרגשתי מה עושים לי. החלטנו ללכת על זה ככה. "זה יהיה לא נעים", הגדירה את זה הרופאה, "אבל זה לא אמור לכאוב".

אז כן, למרות מסך הבד שמפריד בין המנותחת לרופאים, הייתי מאוד מעודכנת בניתוח הזה. פשוט הרגשתי מה הם עושים. לא כיף. האמת שכמה חברות שלי שעברו קיסרי דיווחו על חוויה דומה, של הרגשה שמחטטים לך בקישקע. אז הייתי קצת מוכנה, רק לא הייתי מודעת לזה שזה כה לא נעים, וגם שבמקרה שלי זה יכאב קצת.

הרופאים המנתחים דיברו ביניהם בהונגרית. הרופאה המרדימה, שתפקידה במהלך הניתוח להשגיח על מצבי, והאופנוען, שישבו ליד ראשי, דיברו איתי באנגלית ובעברית (הוא).

ואז הניתוח הסתבך.

כזכור, נכנסתי לניתוח כי חבל הטבור היה כרוך סביב צווארו של התינוק. התברר שהוא כרוך בצורה כזו שבקושי נותר חבל טבור חופשי בין ראשו של העובר לביני. זה אומר שאי אפשר היה להוציא אותו כי לא היה מספיק חבל. הרופאים התחילו בעדינות, אבל אז עברו למשיכות וטלטולים כדי לנסות לשלוף אותו. לא יצא.

אז טלטלו אותי יותר. מאוחר יותר אגלה על עצמי סימנים כחולים, תוצאה של החבטות שספגתי. לא יצא.

אחד הרופאים עבר ללחוץ על צלעותיי, בתקווה שזה ידחוף את התינוק החוצה. למרבה הצער הוא לחץ לי גם על הריאות, לא הצלחתי לנשום. בשלב הזה הרופאה המרדימה והאופנוען נטשו מזמן את השיחה איתי ועברו לבהות במה שקורה. אף אחד לא שם לב שאני לא נושמת. את נשימתי האחרונה הקדשתי לחרחר לרופאה המרדימה "הצילו". היא הסתכלה על המוניטור וכמעט התעלפה. היא קמה וצרחה משהו בהונגרית. מייד הפסיקו ללחוץ לי על הריאות. באמת תודה.

אחרי מה שנראה כמו נצח, זה עבד. "התינוק בחוץ", דיווח לי האופנוען.

ואז השתררה שתיקה. ואחריה כל הרופאים דיברו בבת אחת, בהונגרית. וגם האופנוען עבר להונגרית. והרופאה המרדימה גם, בטון שנשמע כמו תדהמה. הבנתי רק מילה אחת שהיא אמרה. "קטו". קטו זה שניים בהונגרית. שני מה? תינוק עם שני ראשים? שני תינוקות? מה יש לי שם? "שניים מה?" צווחתי באנגלית. "שניים מה?"

האופנוען נזכר בתפקידו. "לא רק שחבל הטבור היה כרוך סביב הצוואר", אמר לי, "גם היו שני קשרים בחבל הטבור". מאוחר יותר אני אגלה באדיבות גוגל שקשרים בחבל הטבור הם מצב יחסית נדיר שקשה מאוד לגלות באולטראסאונד, אבל עשויים לגרום בלידה רגילה לפגיעה בעובר. מצב שבו יש יותר מקשר אחד הוא נדיר עוד יותר. אצלנו כאמור היו שניים.

האופנוען דווקא לא שכח לצלם, וככה יצא שאחרי הלידה יצא לי לראות את הקשרים האלה. זה מפחיד, אין מה לומר.

בשלב הזה הייתי חבולה, כואבת ומטושטשת. "אני מרדימה אותך לגמרי", אמרה לי הרופאה בהחלטיות. הסכמתי. יצא שמכל תוכניותי האופטימיות, שלפיהן שכבתי בניחותא עת הרופאים הוציאו בכיף את התינוק, הציגו לי אותו והגישו לי אותו להניק, לא היה דבר ריאלי. אפילו לא ראיתי את התינוק. כלומר, מאוחר יותר יציג לי האופנוען תמונה של ראשו של התינוק לצד ראשי שלי, בחדר הניתוח. אלא שאני לא זוכרת שהתמונה הזו צולמה ואני לא ממש בהכרה בתמונה הזו. אפרופו תמונה שבה אני ממש נראית כמו גופה.

אקיצר, התעוררתי בחדר ההתאוששות. אני אפילו לא זוכרת כמה זמן עבר עד שהאופנוען הופיע לידי. הוא נאלץ לדווח לי על קורות היום ותוצאות הניתוח, כי לא זכרתי בדיוק איך נגמר. "ילדת", חידש לי קצת. "הוא בחוץ".

וכך בא לעולם אחיו של גומבוץ. וייקרא שמו בישראבלוג: דובוש*.

דובוש: עוגה הונגרית קלאסית. שכבות של שוקולד ובצק. מה רע?

כשעלתה שאלת המעבר לבודפשט אחד הדברים שהטרידו את מחשבתי היה הלידה. "אם אנחנו עוברים", אמרתי לאופנוען, "אני לא רוצה ללדת בבית חולים של רוסיה". אם לא שרדתי את 20 השעות שביליתי במחלקה באיכילוב עד שעברתי למלונית, מה הסיכוי שאני אשרוד את בית החולים של רוסיה?

"צודקת", אמר האופנוען, "לא שיש רע בבית החולים של רוסיה, אבל פרינססה כמוך לא תעמוד בזה".

יפה. בסתר ליבי דווקא חשתי הקלה שלא אלד בלונדון. מעקב ההריון העלוב הדאיג אותי, הקמצנות באפידורל הדאיגה אותי, והכי חמור, שתי חברותיי מלונדון, האמריקאית וההולנדית, ששתיהן היו בהריון גם כן, חטפו חום מבית החולים שכולנו היינו אמורות ללדת בו ועברו לבית חולים פרטי (ובלונדון זה עניין של 90 אלף שקל, לא משהו למובטלים כמונו). ואם הולנדית, שהמיתוס אומר שהן יולדות בבית ומייד חוזרות לחבוץ גבינה, מחליטה שבית החולים הזה לא מספיק טוב בשבילה, מה תעשה מפונקת מהבועה כמוני?

אז כשעברנו לבודפשט, ואני בשלהי חודש שביעי, התחלנו לחפש בית חולים לא של רוסיה. מצאנו אחד מהמם, וילה ענקית צופה אל מרחבים ירוקים, כל חדר נראה כמו בית מלון שווה, הכל שקט ומקסים. הבעיה: לקח לנו חצי שעה להגיע לשם בסוף שבוע, בלי פקקים. אם יתקפו אותי הצירים בשעת פקקי תנועה, ייקח לנו יותר משעה. בלידה הקודמת ירדו לי המים, ושעה אחרי זה כבר התפתלתי מכאבי צירים כל שתי דקות. ממש לא התחשק לי לבלות שעה באוטו עם צירים.

"את צודקת", אמר האופנוען, מעביר מבט על מושבי הרכב ובבירור חושב יותר על המים שיירדו עליהם במשך השעה הזו מאשר על הצירים שלי. "נמצא משהו אחר".

אז החלטנו לבדוק בית חולים של רוסיה. כלומר, לא סתם, אלא אחד שיש לנו בו פרוטקציה ממש שווה, פלוס בדיוק שיפצו בו את חדרי הלידה. נסענו. והתברר שבאמת, חדרי הלידה משופצים לעילא ולעילא. גדולים, עם פרקט, ג'קוזי זוגי בכל חדר, פלזמה. יותר טוב מאיכילוב. פלוס הפרוטקציה הבטיח לי שבשנייה שאני מבקשת אני מקבלת כמה אפידורל שאני רוצה. כמוזיקה לאוזניי.

אבל אז יצאנו מחדרי הלידה לבדוק את חדרי האשפוז. מסדרון חשוך עם שני ספסלי עץ וכמה דלתות. פתחנו דלת ראשונה וגילינו שלוש מיטות יולדות עומדות בחדר, ללא שום וילונות ביניהן. פרטיות היא לא ערך חשוב ברוסיה. שלוש יולדות ישבו עליהן ושלחו אלינו מבט עגום. זה נורא הזכיר לי משהו. "בית חולים בארץ?" אמר האופנוען. "פחח", אמרתי, "אפילו יוספטל בסבנטיז לא נראה ככה". לקח לי קצת זמן לקלוט מה זה הזכיר לי. ואז נזכרתי: ראיתי פעם דוקומנטרי על נווה תרצה. בדיוק ככה זה נראה.

"את תקבלי חדר פרטי", הבטיח לי הפרוטקציה. ביקשתי לראות חדר פרטי. דלת נוספת נפתחה אל קטקומבה קטנה. האופנוען נאנח בצער, היה ברור לו שהלך עליו ולא נחסוך את הכסף של בית חולים פרטי (לפחות בהונגריה זה בערך עשירית מבלונדון!).

ואז מצאנו מרפאה קטנה, קומה בתוך בית חולים רגיל, שעוסקת רק בלידות. המקום אולי פחות מפואר מהווילה הראשונה שראינו, אבל נראה נחמד מאוד, בטח יותר טוב מרוסיה. חדרים פרטיים, הכל נקי ומודרני. ובונוס: כשהמיילדת שהראתה לנו את המקום גילתה שאנחנו מישראל אורו עיניה והיא אמרה שיש להם שני רופאים דוברי עברית. מה הסיכוי?? הלכנו על זה.

ובאמת, קיבלתי רופא ישראלי לגמרי, שאפילו למד רפואה בארץ ועבד בארץ עד שהתחתן עם אשתו ההונגריה. הוא הודיע לי מראש שהוא עובד בשיטה הישראלית, שזה היה מאוד משמח מבחינתי, עשה לי בדיקות בעברית והכל היה סבבה.

ואז, שבוע לפני התאריך המשוער, כשאני גם ככה עצבנית במיוחד על ששוב הגעתי לשבוע 39 כשהבטיחו לי שהריון שני זה קצר יותר, גיליתי שהוא נוסע לכנס בארה"ב על כל השבוע של התל"מ. וואלה יופי.

"לא נורא", ניחם אותי האופנוען, "אני אתרגם לך אם הם לא ידברו אנגלית".

ברגע האמת אגב הוא יעבור לשפת אמו ברגעי ההתרגשות בעוד אני זועקת "מה? מה קורה?", אבל אז זה עוד הרגיע אותי.

וכך הגעתי לסופו של שבוע 39, ללא שום תחושה שאני עומדת ללדת. זעמי חילחל אל כל תא בגופי. האופנוען שמר על מרחק זהיר ממני ופתח כל שיחה בקול רועד ובחיוך חושש, גומבוץ תקע בי מבטים תוהים על כל צעד רועש שעשיתי, לילותיי הפכו למסעות כומתה אל השירותים ובחזרה. כולל פעם אחת שנתקעתי בחושך בקיר והאשמתי את האופנוען (שמצידו ישן כל אותה עת בלי עוול בכפו).

יום לפני התאריך המשוער ללידה, כלומר יום לפני שבוע 40 (רררררררררר!) קמתי בבוקר עם אותה תחושה שכלום לא קורה. עד כדי כך שלפני שנסעתי לבית החולים למוניטור הקבוע, הוצאתי חמאה מהמקרר, מתוך כוונה לעשות עוגיות אחרי הצהריים.

ובמוניטור ראו צירים לא סדירים. לא התרגשתי. עם גומבוץ נהניתי (נוט) מצירים לא סדירים כל החודש התשיעי ובסוף הוא נולד לקראת שבוע 41. כך שאף על פי שחשתי את הצירים האלה בכיף (נוט) לא פיתחתי ציפיות.

"יש לך צירים לא סדירים", גילתה לי המיילדת את אמריקה. זה כלום, אמרתי לה, בהריון הקודם הסתובבתי איתם חודש. "לא", היא התעקשה, "בלידה שנייה הכל קורה מהר יותר. את תלדי היום".

"כן כן, בסדר", אמרתי לה. "אז את יודעת מה, אני אסע להביא את הילד מהגן, אעשה עוגיות ואחזור לכאן בערב לבדוק". "פחח", היא ענתה, "את לא הולכת לשום מקום".

הובלתי אחר כבוד לחדר אשפוז. הפעלתי את נוהל לידה (האופנוען והבייביסיטר הוקפצו). ישבתי וחיכיתי.

דבר לא קרה. שום ציר סדיר לא הופיע.

"את תלדי בלילה", הבטיחו לי.

נשארתי בלילה בבית החולים. האופנוען נסע הביתה לגומבוץ, מחכה לטלפון שיקפיץ אותו בחזרה.

דבר לא קרה. שום ציר לא הופיע.

בבוקר פתחה המיילדת את דלת החדר שלי ומצאה שם דרקונית יורקת אש. לא מספיק שהגעתי לשבוע 40, שוב, אז גם ביליתי סתם לילה בבית חולים והאופנוען ביזבז יום משבוע החופש שמקבלים כשיולדים. "אמרתי לך ששום דבר לא יקרה", חשפתי עליה ניבים משוננים. "סתם ישנתי לילה בבית החולים. שלא תחשבי על לגעת בי לעוד בדיקה עדינה-נוט לראות אם יש איזה צוואר שנפתח. לא נפתח, לא יולדת, הולכת הביתה!!"

המיילדת נסוגה אחורה והודיעה שהולכת להתייעץ עם הרופאה. היא חזרה עם התשובה שהם שולחים אותי לאולטראסאונד ומוניטור. אם אכן אין שינוי - אני הולכת הביתה. סבבה. כבר הודעתי לאופנוען שיחכה עם לבוא אליי, אני בדרך הביתה.

באולטראסאונד קיבלה את פניי טכנאית שתקנית. עשתה לי בדיקה שלמה בלי להוציא הגה. כשסיימה התקשרה לרופאה שלי לדווח לה על מימצאיה. למרבה הצער זה היה בהונגרית, לא הבנתי כלום. לא משנה. אני יודעת שאין לי צירים - אני הולכת הביתה. בצעדים חינניים ובדילוגים עליזים בגירסת שבוע 40, כלומר מקרטעת ובקושי זזה, חזרתי אל הרופאה. מצאתי אותה עם המיילדת. שתיהן היו לבושות בבגדי חדר ניתוח.

"התלבשתן בשבילי?" עוד חשבתי שאני מתבדחת איתן.

"כן", הן ענו.

אופס.

בקיצור, התברר שחבל הטבור כרוך סביב צוואר העובר. פעמיים. אין סיכוי שהוא יצליח לצאת בלידה רגילה. נתנו לי שעה וחצי להתכונן לניתוח. ביליתי אותן בלשלוח מיילים וסמסים לאמא שלי ולחברות שלי: נכנסת לניתוח! יאי!

טיפשה שכמוני.

הפוסט הזה כבר מתארך יתר על המידה, ועל כן אשאיר את ההמשך לפוסט הבא.

ספוילר: בסוף יוצא תינוק, טפו טפו טפו.