עדי בעולם

בשבוע שעבר התקיימו בהונגריה הבחירות לרשויות המקומיות. בודפשט כוסתה כולה בפוסטרים של מועמדים. העיר מחולקת ליותר מעשרים רובעים, ולכל רובע יש מועצה וראש מועצה משלו, פלוס עירייה כללית מעל הכל, אז אתם יכולים להבין כמה פוסטרים של כמה מועמדים כיסו את העיר.

על כל הפנים, הפוסטרים חשפו הרבה אנשים עם הרבה דברים מצחיקים עליהם.

הכירו את המועמד אדון שמוק:

בהונגרית כותבים קודם כל את שם המשפחה ואחרי זה את השם הפרטי. כך ששמו הוא למעשה אנדור (שם פרטי) שמוק (שם משפחה). למרבה הצער מר שמוק גם בחר תמונה שבה הוא נראה כאילו הוא מניף אצבע משולשת. אתם יכולים רק לדמיין כמה תמונות של זה רצו בפייס.

הכירו את המועמד שאין לו מה לעבור מדינה לעולם, כי בשום מקום בעולם לא יצליחו לבטא את שם המשפחה שלו:

כן, יש לו 17 אותיות בשם המשפחה שלו. למקרה שאתם תוהים איך מבטאים את השם הזה אז: סנטג'יורג'יוולג'יי (שזה בתכל'ס - סנט-ג'ורג'-וולג'י, רק שבהונגרית זה פחות קליט). ובהצלחה עם אי פעם להזמין בטלפון שולחן במסעדה בלונדון.

הכירו את המועמד שאנחנו חייבים לשנוא, כי הוא מהמפלגה הידועה לשמצה יוביק, הלא היא המפלגה המאוד גזענית, שלא לומר ניאו-נאצית.

יש כמה דברים מוזרים בתמונה של המועמד הזה. ראשית, באחד הימים שוטטנו ונתקלנו בו, כלומר במועמד עצמו, מטייל עם כלבו ברחוב, והתברר שהאופנוען מכיר אותו אישית. לפני הרבה שנים היה לאופנוען קולגה שהיה חבר של המועמד הזה. הקטע המוזר הוא שהאופנוען ניסה להיזכר בימים שהם סוג של הסתובבו ביחד, ונזכר בפרט טריוויה ביזארי - בתקופה ההיא המועמד הזה יצא עם בחורה מישראל. כן, למועמד של מפלגה ניאו נאצית הייתה בת זוג ישראלית. כך שאי שם בישראל מסתובבת בחורה שבעברה אקס ניאו נאצי...

עוד קטע מוזר במודעה למעלה היא שאף אחד לא השחית אותה. יוביק היא מפלגה שנואה בבודפשט, והתוצאה היא שכמעט כל המודעות שלהם מושחתות. זו הייתה המודעה הראשונה של יוביק שנתקלתי בה שלא הושחתה. מאוחר יותר כבר נתקלתי במודעות שהשיבו את הסדר על כנן:

מעבר לשפם ההיטלר צויר לו גם צלב קרס על המצח.

המודעה על פניו אומרת: "שכונה זו היא איזור נקי מנאצים".

הכירו את המועמד שמנסה לרקוד על שתי חתונות:

מודעה בשכונת יוקרה, בה הוא מציג את משפחתו הבלונדינית למשעי



אותו מועמד, מודעה בשכונה עם ריכוז יהודי גדול: האישה השיקסע נעלמה מהמודעה (יש מצב שהוא עצמו יהודי)

ולקינוח, הכירו את המועמד של מפלגת השלטון פידס, שנראה כמו כל ראשיה - גברים לבנים שבעים:

שלא לומר פלאטו שרון ההונגרי.

הבהרה: היו גם נשים מועמדות, די הרבה, צעירות ומבוגרות כאחד, כולל אחת שהיא ודולי פרטון הופרדו בלידתן (לא בגלל הציצי אלא בגלל הבלונד הנפוח, האיפור המוגזם ומראה זמרת הקאנטרי באופן כללי), אבל כמו מפגרת שכחתי לצלם אותן ועכשיו לכו תחפשו.

בחודש האחרון יצא לי לארח ולהתארח בכל מיני בראנצ'ים. אחד מהם היה אצל האמא האירית, שעשתה בראנץ' בסימן

afternoon tea

וערכה שולחן מהמם:

כריכי מלפפונים מצד אחד, סקונז מצד שני. "אלה סקונז אירים, לא אנגלים", הבהירה המארחת, אלא שאני לא חשתי בהבדל. בכל מקרה היה טעים מאוד, וההבדל היחיד שאני יכולה לשים עליו את האצבע הוא שאלה האירים מוגשים בלי clotted cream. אה וול.

קינוח. אלא שלא אכלתי ממנו כלום, אפילו לא מהמקרונים. בצלחת שלא צולמה היו מיליונר שורט ברדס, אכלתי אחד, התעלפתי מעונג - וגם נותרתי מלאה לשאר היום, ברמת הבחילה הקלה מלהסתכל שוב על משהו מתוק. מדובר בדבר מאוד, מאוד מושחת. שעה אחרי, כשסוף סוף הצלחתי לחשוב על לבלוס עוד משהו, במקום לטעום סוף סוף מהמקרונים הלכתי כמו מפגרת על עוד שורט ברד מיליונרי. שוב - עונג, ואז תחושת מלאות שאי אפשר להסתכל על אוכל יותר. אולי בעצם אעשה ואביא לכאן את המתכון. הממ, המשך יבוא בעניין הזה.

באותו שבוע שבו נחשפתי לשיר הסלפי (שאין לי מספיק מילים לתאר אותו. נסכם ב"זה נורא") נחשפתי גם לשיר הזה, כנראה היפוכו המוחלט:

עכשיו, אני יודעת שאין מה להשוות, זה שיר למבוגרים ואילו שיר הסלפי נועד לילדים (?). אבל איזה מהילדים שייחשפו לשיר הסלפי יגדלו למבוגרים שיכולים לכתוב כמו אלתרמן? ואיך שיר כזה, לקהל שאינו ילדים, היה מתקבל היום?

השיר הזה מתאר ליל יציאה לקרב במלחמת השחרור, אבל למרבה הצער הוא יכול היה להיכתב גם היום, כלומר, אם היו אנשים שעוד מדברים עברית כזו היום.

עת מלחמה גם צלם הדברים האלה 
היה צלמה לקול זמרת פזמון תועה 
עוד ימשכו המה כמו נימה מחלב 
נפשו של דור, גם בשדה זרועה 
לזכור, לא רק לרע, ימי רעה. 

ההסבר בוויקי אומר שאלתרמן מתכוון בשורות האלה לכך שבעת מלחמה נחשפים גם דברים חיוביים כמו רוח הרעות בין האנשים וגדלות נפש. אני רוצה לחשוב שהוא מתכוון לכך שנפשו של הדור תיוותר מצולקת, כי זה מה שמלחמה עושה לאנשים, ושבדברים החיוביים שהוא רוצה שיזכרו יש גם שמירה על צלם אנוש גם בנוגע ליחס על האויב דווקא בימי מלחמה.

שמעתי את השיר הזה המון בשבוע האחרון. הוא פורט לי על נימי הנוסטלגיה, אף על פי שכשצולם הווידיאו הזה עוד לא נולדתי. אומנם נכמר ליבי לראות את התאריך - יום העצמאות 1973, לפני המלחמה והשבר הגדול שיבוא בעקבותיה, אבל הוא בכל זאת מסמל לי תקופה אחרת. כשעברית כזו הייתה לגיטימית וכשלהיות נחמד היה חלק מלהיות ישראלי, לא פחות מלהיות חוצפן (וגם כשחנן יובל היה כזה הוביט חמוד). בסופו של דבר זו הישראל שאני מתגעגעת אליה, ושאני מתאכזבת לגלות בכל ביקור שהיא כבר לא שם.