אז למרות הלחץ, בשבע וחצי, כשהאורחים הגיעו, הכל היה מוכן. סלט הפסטה, סלט הטבולה המשודרג (הוספתי חצילים וקישואים מטוגנים), סלט התרד והמישמישים (ותודה לחגיגית על המתכון), פשטידת הבצל, מאפה הגבינות, מקלות הירקות ושני המטבלים, והלחם שהבנזוג טרח לנסוע ולהביא מהחנות המיוחדת (לחם גבינה וזיתים, ולחם אגוזים ומשמשים. שניהם באמת מוצלחים). מדהים איך טורחים יום שלם, ואז האורחים מחסלים את הכל בחצי שעה. איזה מן פרופורציות אלה?
היו גם משחקים. אחד מהמשחקים היו מאלה שעשיתי גם במסיבה הקודמת, של הבנזוג. על גב כל מי שנכנס לדירה הודבקה תוית עם שם של דמות מפורסמת, ושאר האורחים אמרו לו דברים שהם היו אומרים לאותה דמות. על פורד, למשל, הדבקתי את "ג'ורג' וו. בוש", והוא ניחש אחרי שהבלונדה אמרה לו שאין לה אפילו משהו אחד טוב לומר עליו. אגנה היתה מוניקה מ"חברים", וניחשה אחרי שאמרנו לה שהיא מטורפת על ניקיון וחולה על בישולים, ושזה מפליא שהיא לא מתחרפנת מזה שתמיד שורצים אצלה בבית המון חברים. החבר של אגנה היה פיטר פן, וניחש אחרי שאמרנו לו שהוא חייב להתבגר, למרות שמתאים לו ירוק. שני (ישראלית חדשה בחבורה!) היתה בילבי, ולה אמרנו שזה יפה שהיא שינתה תסרוקת ולבשה גרביים תואמים. ואילו אני, עליי הדביק הבנזוג את "דמי מור". ובאמת, היה יכול להשקיע קצת יותר מחשבה. הדבר האחרון שרציתי היה שאנשים יאמרו לי במסיבת יום ההולדת שלי "שיחסית לגילך את נראית טוב", ו"לא נורא, צעירים עדיין אוהבים אותך".
משחק אחר היה משחק הזיכרון. יושבים במעגל. הראשון שמתחיל במשחק אומר משהו (על עצמו, על המקום, ווטאבר), כמו למשל "קוראים לי ירון". הבא אחריו בתור אומר מה הראשון אמר "לו קוראים ירון" ומשהו חדש כמו: "אני עייף". הבא אחריו אומר את מה שאמרו השניים לפניו ומוסיף משהו חדש: "לו קוראים ירון, הוא עייף ואני רעב". ככה כל אחד צריך לחזור על כל מה שאמרו לפניו ולומר משהו חדש, מה שאומר שהאחרון במעגל כבר ממש צריך לזכור הרבה. היו כמה דברים מפתיעים. למשל, הלא ישראלים מתקשים ברמה מפחידה ממש לזכור שמות ישראלים. הראשון שפתח את המשחק היה אורן, והוא אמר "קוראים לי אורן". למרות שהוא אמר את זה ברור ומובן, ולמרות שכולם לפניהם חזרו על זה, הצליחו כמה וכמה אנשים לעוות את השם שלו חבל על הזמן ("לו קוראים אוריון/ארין/ארן"). אבל זה עוד כלום. כי בסיבוב השני, אורן אמר "אני לא אוהב את העוגה של שני". ושני התגלה כשם עוד יותר קשה בשבילם לזכור. ככה יצא שבעוד אורן אמר
I don't like Shani's cake
חצי מהאורחים חזרו על המשפט שלו ככה:
He doesn't like chinese cake
כמה שהסברנו להם שהוא אמר את השם שלה ולא דיבר בכלל על קינוחים מאסיה, לא עזר. הם לא הצליחו פשוט לבטא שני. שני ישבה שם ודי רתחה מזעם.
והכי מצחיק היה שכשהגיע תור שרה האיטלקייה לומר משהו על עצמה, היא אמרה: "אני בהריון". כל המעגל השתתק בהלם, היא פרצה בצחוק, חיבקה אותי ואמרה: "סתם, אני לא". רוב האנשים נותרו חשדנים. (אגנה אפילו לחשה לי שהיא בטח כן בהריון, ושזה שובר את ההסכם שלנו).
משחק אחר ששיחקנו היה משחק השאלות. שלושה זוגות התחרו (אגנה והחבר שלה, שני והחבר שלה והבנזוג ואני). הגברים נשלחו לחדר אחר, והנשים נשאלו כמה שאלות על זוגיות. (וזה הזמן להודות להורים שלי, שהציעו את המשחק ואף טרחו לשלוח לי רשימת שאלות אפשריות באימייל). לאחר מכן, הגברים נקראו בחזרה לחדר ונשאלו אותן שאלות. המנצח היה הזוג שהתשובות שלו תאמו הכי הרבה.
אבל הגברים עשו פאדיחות רציניות. למשל, השאלה הראשונה היתה: "מי הציע למי לעבור לגור ביחד". גם שני וגם אגנה אמרו ש"אף אחד לא הציע, זו היתה החלטה משותפת". לעומת זאת, החברים של שתיהן הצהירו בגאווה שהם הציעו, מה שמראה לנו שמה שהחברים שלהן חשבו למחווה גברית של הצעה רומנטית, הנשים ראו כהחלטה שהן עשו לא פחות מהם. אני אגב אמרתי "הוא הציע", והבנזוג אמר שאכן, הוא הציע.
שאלה אחרת היתה "מה האוכל האהוב עליה". אגנה אמרה שאין כזה דבר, היא אוהבת הכל, ולכן לא היתה מופתעת ממנה כשהחבר שלה הצהיר בביטחון מוחלט שהיא חובבת המנה הליטאית המסורתית בלה בלה בלה (אין סיכוי שאני אזכור את השם). אני אמרתי את התשובה הצפויה (שוקולד), והבנזוג נשף בבוז ואמר מייד "ברור ששוקולד". הכי שיחקו אותה שני והחבר שלה, כי שני אמרה "סלט החצילים של אמא שלי, אבל אין סיכוי שהוא יאמר את זה", ואילו החבר שלה גירד במצחו ואמר בהיסוס: "סלט החצילים של אמא שלה?" זה זכה למחיאות כפיים.
שאלה אחרת היתה "מה הצבע האהוב עלייך". "כחול", קבעה אגנה בנחרצות. "אדום", קבע החבר שלה בנחרצות לא פחות. על מצחה של אגנה הופיע קמט כעס, והחבר שלה אמר בכעס לא פחות: "אה, אז השבוע זה כחול"? פניה של אגנה הפכו לאדומים מכעס, והחבר שלה הוסיף בחוצפה: "או שאדום זה רק צבע העור המועדף עלייך"? כל הגברים הביטו בחבר של אגנה ברחמים, והבנות בכעס. מיותר לומר שהם לא זכו.
והיתה גם עוגה. ששני התנדבה לעשות בשבילי, לשמחת הבנזוג. ואף קישטה בסגנון וינטייג', כלומר חזרה לילדות, כלומר בעדשים. הנה:
אפשר לסכם ולומר שהיתה מסיבה מוצלחת.
עידכון מתנות: יום אחרי שהגיעה החבילה של חגית, הגיעה החבילה של אפרת, חברתי הגרה בנווה אקליפטוסים, או מה שלא היה השם של הכפר הקטן שלה. בחבילה של אפרת: שתי קופסאות אבקת שוקו של מקס ברנר, האחת שוקולד תפוז והשנייה שוקולד סחלב. וואו. יום אחרי הגיעה החבילה של עוז וקרן, שממש שיחקו אותה: מכשיר/כלי לפונדו. איזה ערבי פונדו שאני מתכננת כאן...
וחוץ מזה היו מתנות גם במסיבה. אגנה והחבר שלה העניקו לי צמיד בסגנון עתיק, עם אבנים ירוקות. דיאנה המקסיקנית והחבר שלה נתנו לי סט של מוג'י, מלח לאמבט וכאלה. פורד והבלונדה: אוסף של אר אי אם (אני מנחשת פה ייעוץ של הבנזוג, לא?). ושרה, שבאה בגפה (החבר שלה בסן פרנסיסקו), נתנה לי קופסת שוקולדים מחנות ממש יוקרתית פה, וצמיד שעשתה לבדה, בעקבות קורס צורפות הכסף שעשתה.
אוי, הכותרת בוויינט בישרה שהבחירות בסוף מרץ. אני אמורה לבוא לארץ בסוף מרץ., לחתונה של ידיד (מה שמזכיר לי, יניב, תרגיש חופשי לענות לי כבר למייל ולומר לי מה התאריך המדוייק). האם זה אומר שיהיה קשה להשיג מקום במטוס והמחירים יקפצו? בניתי על כרטיס זול יחסית שלא דחוף להזמין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
