עדי בעולם

נכנסת למונית. הנהג מדברת בדיבורית עם מישהי. מתעלמת מהשיחה ושוקעת במחשבותיי.

הנהג מסיים השיחה, מסתובב אליי: נחשי מי זו היתה?

אני ~משדרת גלי מוח "אני לא בעניין של שיחה עכשיו"~: אין לי מושג

הנהג: הבת שלי. נחשי איפה היא גרה?

אני ~משדרת גלי מוח "שתוק ועכשיו"~: אין לי מושג

הנהג: בקונטיקט, ליד האוניברסיטה שם

אני ~נכנעת~: היא לומדת שם?

הנהג: מה פתאום לומדת, היא נשואה.

נוסעת במונית אחרת. הנהג פותח מוסיקה יוונית.

הנהג: זה רק טבעי שאם את נוסעת עם מוניות של "בלפור" תשמעי מוסיקה יוונית.

אני (בקול של חננה מתלהבת): למה, ללורד בלפור היה קשר מיוחד ליוון?

הנהג (שולח בי מבט של "מאיפה נפלה עליי האהבלה הזו"): זה ידוע שבתחנת בלפור יש הרבה נהגים ממוצא יווני.

~צלילי בוזוקי~

יישרתי את השטיח החדש ושאלתי את אבא שלי: "נו, מה אתה אומר על העיצוב"?

אבא: הממ, ובכן, זה מאוד שבדי.

כל דירותיי בתל אביב התאפיינו בקירות צבעוניים (בעיקר צהוב-לימון ואפרסק) ובססגוניות, הרבה כריות ומנורות צבעוניות.

כשעברתי לשבדיה התחננתי בפני השבדי לצבוע איזה קיר במשהו שהוא לא לבן. השבדי נחרד מהרעיון. בלית ברירה נותרתי עם דירה לבנה.

עכשיו, כשיש לי דירה משלי, לא רק שכל הקירות הלבנים, אז גם כל הרהיטים הם עץ/ריפוד בהיר. והשטיחים לבנים. בקיצור, עיצבתי דירה שבדית מושלמת. תהליך הפיכתי לדג קר שאינו מסתדר בארץ האזייאתית הושלם.

למדתי משהו חשוב: אין כמו יום בעבודה עם חברות טובות בשביל לעודד מצב רוח (כן גילה ואיריס, השורה הזו מיועדת אליכן).

קצת פירגון לאחי:

האחיין המתוק בעולם.

לו היו לי חמישים מיליון דולר הייתי:

קונה בית יחסית מבודד.

בבית הייתי מגדלת את ילדיי, שכן אם ביטחוני הכלכלי היה מובטח לא הייתי מהססת לעשות ילדים לבד.

נותנת כסף לקרוביי, כזה שיבטיח להם חיים ברווחה לשארית חייהם.

תורמת ל: ילדים במצוקה ולנשים במצוקה. ולמעוטי יכולת שרוצים ללמוד. ולעידוד הקריאה אצל ילדים. ולעוד המון דברים.

מרשה לעצמי לעסוק רק בכתיבה, בלי לחשוב על הפרנסה המיידית.

אכלתי ארוחת ערב אצל איריס חברתי ובעלה. המנה העיקרית היתה דג דניס אפוי עם שיני שום בתוכו ופטוצ'יני. היה מצוין. לשולחן ישבו גם שני הילדים. אבל רק הילדה בת ה-32 ביקשה מאיריס שתחתוך לה את הראש של הדג כי הוא מסתכל עליה.

גם השבוע עוד לא חוברתי לאינטרנט, הפעם באשמתי. הדירה כבר מחוברת, אבל הלפ טופ שלקחתי מההורים עתיק מדיי בשביל להתחבר לADSL. נו, בשבוע הבא אמור להגיע המשלוח שלי משבדיה ועימו גם לפטופי שאמנם בקושי עובד (מעולם לא התאושש מתקרית התה הירוק. בריא, אבל לא למחשב) אבל לפחות יכול להתחבר לADSL. ועד אז, שוב, מי שלא עניתי למיילו/הגבתי בבלוגו - עימכם הסליחה.

אכלתי ארוחת צהריים אצל חגית. בעלה בישל (פרס הגבר המצטיין וכו) בעוד אנחנו ישבנו בגינה. "תריחי", היא הגישה לי גבעול נענע עם עלים שקטפה. כמו שאני מרחרחת את העלים נפל מהם משהו ירוק ישר על הרגל שלי. זחל. התגובות: אני צווחת בהיסטריה, חגית צוחקת, הילדים של חגית מתאספים כדי לצפות בשיעור טבע: הרווקה העירונית כשהיא נתקלת בזוחלים. ואם במקום ליפול על הרגל שלי הזחל המעפן הזה היה נשאף אל האף שלי? הה?

בשלב הקינוח הביאה חגית עוגה ובה נעוץ זיקוק. אחרי שירת "היום יום הולדת" התעקש הילד הקטן לתת לי מתנה. וכך זכיתי בפרס המגניב הזה של מן חומר פלסטי שנועצים בו קשית ומנפחים בלונים מגניבים כאלה. שנים לא שיחקתי בכזה. גם חגית התוודתה שהיא קנתה את זה "בשביל הילדים" ומאוד אוהבת לשחק איתם בזה.

ביום שישי יצאתי לסיבוב שכונתי. יצא שהתגלגלתי אל שוק הכרמל. שוב הוכחתי לעצמי מה שכבר מזמן ידעתי: אני חננה והשוק בעיקר מפחיד אותי. כמו תמיד יצא שהמקום היחיד שקניתי בו משהו היה החנות האסייאנית. עשיתי השוואה ומתברר ש"מזרח מערב" גם יותר מרווח, גם בעל מבחר גדול יותר וגם זול יותר מ"המכולת הסינית". הבחירה שלי ברורה.

בדרך חזרה גיליתי מקום בשם "המטבחון". כלומר, לפי התור הארוך של אנשים לבושים היטב עם הבעת "אנחנו תל אביבים מעודכנים" מרוחה על הפנים כנראה גיליתי את אמריקה, אבל לפחות בשבילי זה היה חדש. אכלתי קציצות פראסה לא רעות בכלל.

בעקבות ביקור נוסף באיקאה, רשימת הקניות שלי נראית עכשיו ככה:

מיטה

ארון

כורסה

שולחן אוכל

שולחן לסלון

כיסאות למטבח

מדפים

שלל אביזרים אחרים

הקניות נערכו עם אבא שלי, הגבר הראשון שראיתי שלא מתחרפן אחרי יותר משעה באיקאה (אורן, שלא תעיז למחות, אתה חופשי התבכיינת, ועוד הקניות היו בשבילך!).

הייתי בארוחת בוקר של בנות, אצל אחת מחברותיי לעבודה. היא בשלנית מעולה (פרט לעבודה שלנו היא גם מבשלת לזוגות שמזמינים ממנה ארוחות יוקרתיות). ארוחת בוקר כזו לא אכלתי שנים: פאי גבינות עיזים ורוזמרין, פאי גרוייר ובצל, טארט טאטן בצל סגול, גבינות, מוס מקרל, סלט, לחמים, מיזלי תוצרת בית, בריוש, ריבות שוות ועוגות. תוסיפו לזה את שיחת הבנות השווה סביב השולחן, והופה, הנה בדיוק אחד הדברים שהיו חסרים לי בשבדיה.

לפני שנפרדנו נתנה לי דיאנה המקסיקנית מתנה קטנה ארוזה ואמרה: תפתחי ביום ההולדת. פתחתי, וצמיד כסף מקסים השתלשל מהאריזה. איזה כיף.

"גם הבת שלי, בגילך, התגרשה. אבל לה יש שני ילדים. עדיף לך ככה, בלי ילדים. למרות שבמקרה שלי, היא הבת היחידה שלי, לפחות ככה יש לי נכדים. אבל זה בסדר, אני לא דואגת לאמא שלך. הרי יש לה עוד שני בנים".

(העוזרת של ההורים שלי, באה לחזק ויוצאת מחוזקת).

ממראות היומולדת:

נרשמו גם:

ארוחת צהריים עם עדי השנייה באורנה ואלה.

סיבוב קניות שוות.

מיני בר של "מי עדן", מתנה מאבא ואמא ("אבא שלך אמר שאת גרה לבד אבל שותה המון", הודיעה לי המוקדנית).

טלפונים (סליחה למי שלא עניתי), משלוש יבשות שונות.

מגניב לראות את הבלון הקטן ליד שמי.

אבל קצת מוזר לראות 32.

שיחה מהמוביל של איקאה.

המוביל: עדי? אני יודע שהיינו אמורים להגיע היום, אבל לא נגיע

אני: ??

המוביל: אני תקוע עם האוטו. במקום זה נגיע מחר

אני: טוב, אם אין ברירה...

המוביל: נהיה אצלך בשבע בבוקר

אני: לא, זה בלתי אפשרי, אני לא אהיה שם בשבע בבוקר, אני עוד לא גרה בדירה כיוון שהמזרון שלי אצלך במשאית, ואין לי איך להגיע לתל אביב בשבע בבוקר

המוביל: חמודה [רר,  שונאת את הגישה הישראלית לפיה נותני שירות קוראים ללקוחות חמודה/מאמי], אני מגיע אלייך בשבע בבוקר, זה מה יש

אני: בהחלט לא. אני לא אהיה שם. תגיע מאוחר יותר

המוביל: חמודה, אני גר באשדוד, אני נוסע לשם אחרי המשלוח אלייך, לא רוצה להתעכב בתל אביב. בשבע בבוקר אני אצלך

אני (מתקשה להאמין למה שאני שומעת, הרי שילמתי על המשלוח הזה): אני אומרת לך שאני לא אהיה שם!

~ויכוח ארוך מתמשך, בסוף אנחנו מתפשרים על תשע בבוקר, שזה גם די סיוטי מבחינתי בשביל להגיע לתל אביב, אבל זה מה יש~

שיחה לבזק.

אני: שלום, אני רוצה להזמין קו טלפון

המוקדנית בבזק: אין בעיה, יש מבצע בלה בלה בלה

~שיחה ארוכה בה אני מוסרת פרטים וכבר עומדת לשלם~

המוקדנית: רגע, יש בעיה, אני לא יכולה להזמין לך קו, אני רואה שיש לך חוב לבזק

אני:  זה לא יכול להיות

המוקדנית: זה מה שכתוב לי. תתקשרי למחלקת הגבייה.

~שלוש שיחות טלפון עם מחלקת הגבייה, עוברת שעה ומובטח לי שיחזירו לי תשובה~

הטלפון מצלצל

מוקדנית: מתברר שהיתה לנו טעות, אין לך חוב לבזק. את יכולה להזמין קו.

אני: באמת תודה

כיכר רבין, צהריים. אני מחכה לאוטובוס. אאוט אוף דה בלו מופיעה מכונית, הנהגת עוצרת בדיוק ליד התחנה, ומורידה נוסעת. אחרי זה היא מרימה ארמברקס, שולפת את התינוק מהסלקל, מוציאה בקבוק ומתחילה להאכיל אותו.

אני: הממ, את באמצע תחנת אוטובוס, לא כדאי שתתקדמי טיפה הלאה? (יש עשרים מטר פנויים ליד המדרכה)

הנהגת מסובבת את ראשה כאילו לא שמעה אותי וממשיכה להאכיל את התינוק.

אוטובוסים מגיעים, עוצרים בנתיב ליד המכונית, הנוסעים, בהם שלל קשישים, נאלץ לרדת אל הכביש ולחצות נתיב כדי להגיע אל האוטובוס.

האישה ברכב לא מנידה עפעף, כבר עשר דקות

אני שולפת המצלמה. (זה סלולרי, נא סילחו על האיכות).