עדי בעולם

כשעברנו מלונדון לבודפשט שכרנו חברה שגם אורזת. וכך, ביום המעבר התייצבו על סף דלתנו שלושה שמנגוצים ג'ינג'ים רחבי כתפיים כמעט זהים. "אני טוני", הציג את עצמו הדובר שלהם, "זה ג'ינג'ר וזה שם כלשהו" (גם האופנוען ואני לא הצלחנו לתפוס את השם של השלישי).

טוני, ג'ינג'ר והשלישי החלו מייד בעבודה. אני הסתלקתי עם גומבוץ לסיבוב יוקרתי בהמפסטד (על מי אני עובדת, שוב הלכנו לג'ימבורי) האופנוען נשאר להתייבש עם האריזה. על כל פנים, הם עבדו בקצב טוב אז הוא לא עמד להם על הראש. ככה יצא שלא השגחנו מה אורזים במטבח. וכיוון שאת המטבח ארז גבר שנראה יותר כמו חוליגן כדורגל מאשר פודי חובב מטבחים (כשהגיעה העת לארוחת הצהריים אמר לי טוני "איי, מי אנד דה לדס לוקינג פור א צ'יפ שופ", ואני התנצלתי שבהמפסטד אין ושלחתי אותם לפינצ'לי רוד), הוא הצליח לפספס את המגירה הכי חשובה של המטבח.

מגירת הסכו"ם והאקססוריז. אקדים ואומר שבעל הבית ניסה לחסוך כשבנה את המטבח, ולכן מגירת הסכו"ם הייתה בנויה בתוך מגירת הסירים. גם לי לקח קצת זמן למצוא אותה כשעברנו לשם וסידרתי את המטבח. אז ג'ינג'ר המסכן, זה כבר היה ממש אתגר בשבילו. אז הוא הצליח לארוז מטבח שלם בלי לחשוד שהוא לא נתקל בסכו"ם.

כשפרקתי את הארגזים בבודפשט קלטתי לאט לאט שהסכו"ם שלי לא הגיע. זה לכשעצמו לא היווה כזו בעיה גדולה, זה במילא היה הסכו"ם הכי זול שיש באיקאה. את זה קניתי מחדש (והפעם פינקתי אותנו בשני הכי זול באיקאה, וויהי!). אבל המגירה הזו, שהייתה מגירה ממש רחבה וגדולה, הכילה יותר מהסכו"ם, היו בה גם כלים אחרים. ובכלים האלה אני נזכרת בכל פעם שאנחנו צריכים אחד ואני קולטת שגם הוא אבד באסון הטוני וג'ינג'ר.

הנה רשימה חלקית של מה שחסר ומה שכבר איכשהו השלמתי:

פומפיות אישיות לפרמזן

שני פקקים לבקבוק יין, אחד מסיליקון בעיצוב משעשע, אחד יוקרתי ממתכת מנאפה ואלי

שני קולפנים - קניתי קולפן פושטי באיקאה

כפות לסלט שהכי אהבתי, מ"סוהו" בארץ - קניתי כפות לסלט בחנות חביבה כאן

מרית סיליקון ממש שווה מחנות עיצוב בשטוקהולם

מחזיקי תה אישיים - קניתי מחדש

מחזיק תה לקנקן

הסכין הכי טובה שהייתה לי, קטנה ומדהימה, חתכה כל דבר אפשרי. נקנתה לירקות, מהר מאוד עברתי להכין איתה הכל. נקנתה בחנות שף בדיזינגוף סנטר, כך שאין לי סיכוי להחליף אותה בקרוב - קניתי כבר שתיים בחנויות נחשבות והן לא מגיעות לקרסוליה

שישה סכיני חמאה, מעץ, משבדיה. השתמשתי בהם להכל, החל ממריחת חמאה, דהה, ועד להגשת ממרחים, טיגון דברים קטנים, ערבוב בסיר קטן וכו

כותש שום ממש טוב - קניתי באיקאה והוא לא מגיע לרמת הקודם

פורס גבינה צהובה - קניתי חדש

כף גדולה להגשה - קניתי

מברשת סיליקון למריחת ביצה/שמן וכו

כמו שאתם רואים מדובר בהרבה חפצים שהם יותר מותרות, ולכן לא מיהרתי לקנות מחדש, וחלק גם לא מצאתי כאן (סכיני החמאה) אבל זה מבאס.

אחרי זה גיליתי שג'ינג'ר פיספס גם את מגירת התבניות (הייתה חבויה מתחת לתנור) ולכן נעלמו לי גם כל התבניות (כולל תבנית זכוכית שווה לפאי) וגם חותכני העוגיות שאספתי שנים (היו לי משהו כמו 20 בהמון צורות), ועד שהתקרבתי לגיל שיש לי ילד שיכול להנות מחיתוך עוגיות. יופי.

די, לא רוצה לעבור דירה בקרוב.

(אלא אם כן הדירה בניו יורק).

הטמטמת עוד כאן, ולא רק אצלי.

האופנוען תופס אותי רוקדת בצורה ממש מטופשת מול גומבוץ.

האופנוען: ולחשוב שבקרוב את בת 38

אני (בכעס): 37

האופנוען (בקול של "נו באמת, אותי את לא יכולה לרמות בקשר לגיל"): 38

אני: נולדנו באותה שנה

האופנוען: נכון

אני: ובן כמה אתה?

האופנוען: 38

אני: תחשוב שוב

האופנוען (מחשב בקול, 1974... 2011..): אה

האמת, זה ממש מוזר לראות את הגיל הזה. אני עוד מסתובבת כשמישהו קורא "חיילת"...

יום ההולדת עבר בסדר. מזל שאמא שלי הייתה כאן לארח לי לחברה. היה כיף לדבר עברית בארוחת צהריים יום הולדתית.

חברותיי המסכנות קונות לי כבר כמה חודשים מתנות ברצף. חגית למשל ביקרה אותי באוגוסט והביאה לי מתנה לבית (וגם מתנות לגומבוץ וגם רשימת מכולת ארוכה), ואז שלחה לי חודש אחרי מתנה ללידה של דובוש, ולקינוח שלחה לי עכשיו מתנה ליום ההולדת. כן, השנה יש לה סעיף בתקציב שהוא מתנות לעדי.

והנה נחתה פה גם חבילה מהדס, וחבילה מה זה שווה. החלק הספרותי שלה: שני ספרים של יו נסבו, אדום החזה ונמסיס, ספרי בלשות סקנדיביים, שזה ממש אני ומה זה בא לי לקרוא אותם. גם גומבוץ קיבל ספר - של דויד גרוסמן, מי רוצה שק קמח, וזה הגרוסמן הראשון שלו, אני כה מרוצה.

אז עכשיו ממתינים לי על המדף לקריאה שני ספרי יו נסבו וגם הספר החדש בסדרה של אקונין, הכתרה, שההורים שלי הביאו לי. יש!!

ולפכים גסטרונומיים מחיי עקרת הבית. ראשית, במסגרת מבצע "אנחנו נמצא אוכל שאנחנו אוהבים ברוסיה" גילה האופנוען מאפייה מעולה. משם הוא מביא כל סופ"ש מאפים בשם פוגצ'ה, שזה מן לחמניות קטנטנות. הוא מביא את גירסת הצ'דר, כלומר ממולאות בגבינה, והמרקם שלהם ממש מזכיר בריוש. יאמי!

כדי לאזן את כל הקמח הלבן והמושחת הזה אני משתדלת להכין משהו בריא. אז הנה מתכון לסלט סלק שקיבלתי מגילה והוא גם בריא וגם טעים:

סלק קצוץ לקוביות

תפוח גראני סמית' קצוץ לקוביות

לימון, מל"פ, שמ"ז

הוראות: לערבב.

יוצא טעים וצבעוני.

וגרו לחמניות מושחתות עם סלט סלק בריא.

והמלצת קריאה לבלוג: טול טול היא אם לפעוט, התגוררה בכמה מדינות, גם מצחיקה וגם מרגשת.

(גילוי נאות: היא חברה שלי עוד מלפני ימי הבלוג, כששתינו היינו נשות קריירה ומטיילות בעולם. אני לא מאמינה שעברו כבר יותר מעשר שנים מאז המשלחת המקצועית לגרמניה שהפגישה בינינו! ואני לא מאמינה שלא ניצלתי בסוף את הספה שלכם באמסטרדם! ושעברו כבר יותר משלוש שנים מהחתונה שלכם!).

1. שאם זה לא מכוסה - זה ישפריץ.

(נוף מהחלון הביתי. צילום: האופנוען)

 

יש לי כבר פוסטים חדשים בקנה (הו כן, משום מה אני יצירתית כשאני לא ישנה) אבל הגיע הזמן לסיים את סאגת הלידה.

אז התעוררתי בחדר ההתאוששות, ולא היה לי מושג איפה אני, מה השעה, וכו. באיזשהו שלב (ייתכן שזה היה אחרי שתי דקות, ייתכן שזה היה אחרי שעה, תפיסת הזמן מאוד לא ברורה כשמתעוררים מהרדמה כללית, מתברר) הופיע האופנוען, סיפר לי שילדתי, סיפר איך היה מסעיר (אני שמחה שהוא נהנה), וקינח בתיאור של דובוש, הילד שלי שטרם פגשתי. מזל שהביאו אותו אחרי זה ויצא לי לחזות במו עיני ופטמותיי בפלא.

ולאט לאט התחלתי לקלוט עוד דברים. כמו זה שהייתי יכולה להתחרות בהצלחה בכל טפטפת בכמות הצינורות שיוצאת ממני. מילא זה שמחובר לאינפוזיה, ומילא זה שמנקז את ה, ובכן, פיפי, אבל מצאתי במפתיע גם שקית שהייתה מחוברת אליי בנקודה עלומה בבטן (לא היה לי אומץ להסתכל איפה בדיוק) וניקזה כל מיני דם. בעעע.

וגם קלטתי שאני בקושי יכולה לזוז, כי כואב. אבל למרות שמהר מאוד ויתרתי על השאיפה לקום, הופיעה האחות לקראת הערב ואמרה שאני צריכה לקום מהמיטה. האופנוען והיא התייצבו בנקודות מפתח, כל אחד גם אוסף איזה שקית שמחוברת אליי, ונתנו הוראות מכוונות כמו "תזיזי קודם את הרגל ההיא" וכאלה. כן, מחלקת גריאטריה זה כאן.

על כל פנים, למרות הכאבים הצלחתי להגיע לפוזיציה שאפשר לקום ממנה וקמתי.

הייתה שנייה של אופוריה.

ואז, למרות שראיתי את הפה של האופנוען זז, הפסקתי לשמוע אותו, כאילו מישהו לחץ על מיוט לחדר. ושנייה אחרי זה גם כיבה את האור. והפיל אותי על האופנוען.

בקיצור, זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהתעלפתי. אם לסכם בשתי מילים: לא כיף.

את החוויה הראשונית הזו אני אשחזר שוב, פעמיים, למחרת בבוקר וכמה שעות אחרי. ואחרי שלוש התעלפויות כבר ויתרתי על הרצון לקום והתחלתי לנחם את עצמי שבעצם לא רע לי בכלל במיטה, אני אשאר כאן... זה היה השלב שהרופאים קלטו שכנראה איבדתי יותר מדי דם בניתוח. מייד חיברו אותי גם לעירוי ברזל. כי אין כמו עוד צינור בשביל לגרום לי להרגיש מושכת.

על כל פנים, באיזשהו שלב הופיעה מישהי שהציגה את עצמה כפיזיותרפיסטית, והבטיחה שהיא תקים אותי מהמיטה. היא עשתה לי סדרה של תרגילים שהרגישו ממש בולשיט, כל מיני "תסובבי את הבוהן של רגל ימין ותנשמי עמוק", "תחשבי מחשבות חיוביות", "תעשי פלייה עם כף הרגל" וכו. ואז היא הצליחה להקים אותי בלי שהתעלפתי. כמעט התעלפתי משמחה.

בספר עם הגלגל כתוב שמי שמתאוששת מניתוח קיסרי תגלה שמאוד כואב להשתעל. הם שכחו לכתוב שלא רק להשתעל, גם לצחוק. מובן שבשנייה שנכנסתי להתאוששות הפך האופנוען לבדרן צמרת, כל משפט שלו מסתיים בפאנץ' ליין מחץ, כל מילה קורעת. כמות הפעמים שהתחלתי לצחוק ומייד צרחתי הייתה בלתי נסבלת. האופנוען, שנקרע בין מצד אחד רחמים עליי ומצד שני להיות מרוצה מעצמו שהוא כל כך מצחיק, ניסה להשתדל להרגיע את חוש ההומור. לא הלך. מה הוא יעשה שניתוח קיסרי באמת מותיר את האישה במצב שמה זה קל להתבדח על חשבונה...

למשל: לפני הניתוח מורחים עלייך הרופאים חומר מחטה מהברכיים ועד הפופיק. אחרי הניתוח גיליתי שצבעו כתום בוהק. בגלל שלא יכולתי לקום מהמיטה לא יצא לי להתרחץ, כך שהמלבן הכתום הזה נשאר על הרגליים שלי כל הזמן. ביום שקמתי סוף סוף מהמיטה אמרתי לאופנוען בשמחה שסוף סוף אני יכולה להתרחץ, והוא ענה בתגובה: "כן, רציתי לומר לך, מה זה, שפכת על עצמך בולונז? צ צ צ איזה נימוסי שולחן". פרצתי בצחוק גדול. את הצרחה שבאה בעקבותיו שמעו בכל המרפאה.

כמה שעות אחרי זה הגיעה האחות להוציא את הצינור מהבטן. עד אותו רגע לא ממש הקדשתי לו מחשבה. הוא היה שם, וזהו. רק כשהיא אמרה "תנשמי עמוק, תספרי עד שלוש וזה יעבור", קלטתי שהוא מחובר איפשהו עמוק בבטן, וכנראה שזה הולך לכאוב כשיוציאו אותו. אכן, כאב. כמעט התעלפתי שוב כשגיליתי שהיא שלפה לי איזה חצי מטר צינור מהבטן. איפה לעזאזל זה היה? עזבו, לא רוצה לדעת.

אחרי שלושה ימים בבית החולים הוכרזתי כמספיק בריאה לצאת הביתה. יאי! נאסר עליי להרים דברים כבדים חודש, וזה, מכל הכאבים, היה הדבר הכי קשה בניתוח. זה אומר חודש לא להרים את גומבוץ, וזה היה קשה מאוד.

ובשורה אחת משמחת למי שבכל זאת תעבור ניתוח קיסרי: השבוע הראשון ממש קשה, זה נכון. כאבים, קשה לזוז, די בעע. אבל כשהשבוע הזה חולף, ההחלמה תופסת תאוצה. כל יום הוא שיפור עצום. שבועיים אחרי הניתוח היה מצבי יותר טוב ממה שהיה שבועיים אחרי לידה רגילה. (כן, זה הזמן לקוראיי הגברים לומר לעצמם שאיזה כיף להם שלא עשו אותם אישה).

זהו. בפעם הבאה - פוסטי אימהות, תינוקות, קיטורי רוסיה, מבזקי ספרות ושאר ירקות פולנים.