עדי בעולם

ושוב חלף לו מלא זמן, שבמהלכו כל הזמן אמרתי לעצמי "זה לבלוג" על כל מיני דברים, ועכשיו אני יושבת מול המסך, סוף סוף, ולא זוכרת אפילו דבר אחד מזה. מהמם. אין שכל - אין דאגות, אבל גם לא פוסטים.

אז מה היה בינתיים? קודם כל חברתי חגית הייתה פה. והמסכנה שוב סחבה מזוודה מלאה בשבילי, וקצת תהתה איך זה ששלוש חברות שלי באות ביחד ואני עושה להן סיור בכל העיר, ואילו היא באה אליי בפעם השלישית כבר, ולא ראתה אפילו את בית הכנסת הגדול. תשובה: ילדים. היא הייתה פה עם הבת שלה, שבגיל של גומבוץ, וככה יצא שהיא ראתה הרבה משחקיות...

דברים שקורים רק עם ילדים: אתם צועדים לתומכם ברובע היהודי, מעודדים את הילדים להריח את הפרחים שמוצבים בכניסה לאיזו מסעדה, ואז הם מפילים את האגרטל. פאדיחה.

ואני זוכרת שהיה משהו מצחיק עם חגית, ואמרתי לה "זה לבלוג!", והיא אמרה "שלא תעזי!", והיא ממש לא הייתה צריכה לדאוג, האלצהיימר שלי עשה את העבודה שלה בשבילה - הייתי מעיזה, אבל אני פשוט לא זוכרת מה זה היה.

(אז חגית, אם בא לך להזכיר לי וכו).

ובינתיים סתיו. ניסיתי לצלם משהו מרשים. יצא קצת פחח.

אבל במקור זה ממש יפה, בניין אדום מכוסה בעלים אדומים.

לפני כמה ימים גילינו האופנוען ואני שבמוזיאון הצילום יש תערוכה של ויויאן מאייר. זו צלמת שאנחנו מאוד אוהבים (צילמה בניו יורק בשנות ה-50 וכל התמונות שלה נראות כמו מד מן, רק באמת. וגם הסיפור האישי שלה עם הפורטרטים העצמיים מעניינים), וגילינו שהתערוכה נסגרת באותו סופ"ש, אז החלטנו ללכת, על אף מחסור בבייביסיטר. ויש לי דבר אחד לומר לכם על ללכת לתערוכת צילום עם שני ילדים קטנים - ביג מיסטייק. huge.

כי הם היו זעפניים מהרגע שנכנסנו לאוטו, וכשהגענו למוזיאון גילינו שיש שם שתי קומות של מדרגות צרות, ואנחנו כמובן עם עגלה, וברור שאין גישה לעגלות, אז סחבנו את העגלה והכל למעלה. ואז דובוש קצת פיתח מצב רוח טוב יותר ושמח להסתובב שם, ואנחנו שמחנו לתת לו להסתובב שם כי זה מקום קטן ואין לו איך ללכת לאיבוד שם, ובינתיים לפחות אחד מאיתנו יוכל לראות תמונות בשקט, אלא שאחרי שהוא התרחק מטר מאיתנו, גומבוץ, שעדיין היה רטנוני, צרח בטון של גוועלד "איפה דובוש", ובעוד אני מראה לו באצבע תוהה שדובוש ממש פה לידינו, הוא לקח שוונג, זינק באוויר ושיטח את דובוש ההמום על הרצפה. נו, זה כבר גמר את מצב הרוח הטוב של דובוש.

מילא, אוששנו קצת את דובוש, שיחררנו אותו שוב להסתובב שם, וגומבוץ שוב פרץ בצווחות וקפץ עליו. ובאמת, אם היה שם סקאוט של ליגת הפוטבול האמריקאי הוא היה מחתים אותו כבר במקום לקו הגנה של איזו קבוצה, עם ה-tackle שהוא עשה לו.

טוב, נאלצנו להוציא את שני הילדים החוצה ולהתחיל לשחד אותם עם חטיף החירום שהבאתי שיהיו בשקט. לא אלאה אתכם בפרטים אבל נסכם את זה בזה שהחטיף נגמר ממש מהר יותר ממה שתיכננתי, זכיתי לראות רק חצי מהתערוכה ובכל פעם שהתרכזתי קצת בתמונה אחד הילדים הרגיש שאמא נהנית ממשהו אינטלקטואלי וצריך לעשות משהו לגבי זה לפני שהיא תיזכר איך היה פעם כשהיה לה זמן לתרבות, ואילו האופנוען הצליח לראות כמעט את כל התערוכה אבל הקדיש שלוש שניות לתמונה, כך שפיספס את רוב הפואנטה של התמונות.

הבטחנו לעצמנו שיום אחד וכו.

ואה כן, בקרוב כבר לא אוכל לטעון שיש לי אלצהיימר של צעירים, אלא סתם אלצהיימר.

זה מצחיק האבולוציה של הבלון. בזה הראשון שלי הייתי בת 31. אמרתי - "מגניב!". ב-34 אמרתי "סבבה!". השנה אמרתי - ג'יזס!!! לא יכול להיות!! זה לא אני!!

טוב, נהיה מאוחר בשביל קשישים בגילי. בפוסט הבא: על אירועי יום ההולדת. ובינתיים, תמונות ממישהו שמצלם סתיו יותר טוב ממני.

(צילומים: האופנוען)

כששירה חזרה מביקורה בישראל היא הביאה לדובוש את מרים והים (גומבוץ קיבל את דובון לאלא). ראיתי הרבה פעמים את הספר על המדפים בחנויות בארץ ואף פעם לא התפתיתי, משהו בשם נשמע לי כבד מדי, או פואטי מדי. אבל קריאה אחת הראתה לי שטעיתי - מדובר בספר חינני להפליא! שני הילדים התאהבו בו מייד. ולראייה:

~הקטע הבא יהיה מובן רק למי שמכיר בעל פה את מרים והים~

אנחנו מטיילים באי על הדנובה. גומבוץ נעמד על שפת המים וקורא "אה, זה ים!"

אז האלווין היה וחלף, ובין חוויותיו אני יכולה למנות מסיבה אמריקאית עם אוכל אמריקאי למהדרין, כלומר שלל דברים מקושטים עם כל מיני סוכרים, כמו זה:

בייגלה מצופה שוקולד לבן. מרשמלו מצופה משהו ירוק (בטעם של שוקולד לבן. לא רוצה לחשוב איך זה נהיה ירוק). עוגיות עם ציפוי סוכר כתום. הייתי שמחה לומר שלא אכלתי כלום מזה, אבל בונ'ה, המרשמלו הזה היה ממש טעים...

בגן התבקשו הילדים לבוא מחופשים למסיבת האלווין. לא רציתי לרכוש עוד תחפושת לאסוף התחפושות שגומבוץ מסרב ללבוש, ולכן החלטתי למחזר את תחפושת החיפושית שכבר יש לנו.

שבוע לפני המסיבה דיבר הגומבוץ בהתלהבות על רוח הרפאים של האלווין כמו שלימדו אותם בגן. ברגע של טמטום מוחלט, עשיתי את הדבר הכי מטופש שיכולתי לעשות ושאלתי אותו: "למה אתה רוצה להתחפש, לחיפושית או לרוח רפאים?", שוכחת שאני מציעה לו משהו שאין לנו. ברור שהוא בחר ברוח רפאים.

בתור עונש לעצמי על טמטומי החלטתי שאני לא קונה תחפושת של רוח רפאים אלא עושה אותה בעצמי. יש לי שתי ידיים שמאליות בטירוף אבל כמה קשה זה כבר יכול להיות? לוקחים חולצה לבנה של האופנוען, שכבר תיראה כמו שמלה/רוח רפאים על הגומבוץ, מדביקים עליה עיניים, ו-בבקשה, תחפושת רוח רפאים.

אפילו הגדלתי ראש ותפרתי (!) לה גדילים מבד שקוף של רוח רפאים בשרוולים, שהגומבוץ יוכל לנפנף בהם:

כל יום לפני המסיבה הראיתי לגומבוץ את התחפושת והוא אמר בהתלהבות: רוח רפאים!

בבוקר המסיבה הוא קם והודיע: אני חיפושית!

כל ניסיון לשכנע אותו לכיוון רוח הרפאים כשל. "חיפושית", התעקש, "חיפושית".

וכך בתמונות מסיבת ההאלווין מהגן יש חבורת ילדים שמחופשים למכשפות, דלעת מפחידה, ערפד, וחיפושית חביבה. מהמם.

הסתיו כבר כאן. זה הזמן לטיולים ביער עם השלכת וכו.

(צילום: האופנוען)