עדי בעולם

לפני תשע שנים, ביום הולדתי ה-31, קיבלתי במתנה את הצמיד הזה:

זו הייתה תקופת הירוק שלי, ובאופן כללי אני חובבת וינטייג', אז ממש התעלפתי מהצמיד הזה. הוא מייד הועלה לדרגת הצמיד הכי יפה שלי, וכיוון שכך שמרתי אותו לאירוע מיוחד. לא הייתה לי הגדרה ספציפית לאירוע המיוחד, זה נע בין חתונה ממש חשובה למסיבת תחפושות יוקרתית של אופנת שנות העשרים או משהו, ובכל פעם שחיפשתי בקופסת הצמידים שלי העברתי על הצמיד הזה יד מלטפת ואמרתי "כשיגיע אירוע חשוב".

לפני שבועיים, עם אירועי יום ההולדת, פתחתי את קופסת הצמידים שלי וקלטתי שלא לבשתי אותו מעולם. מרוב שהוא נחשב לצמיד הכי יפה שלי, הוא לא זכה לצאת מהקופסה. עם הזמן גם חלפה תקופת הירוק והגיעה תקופת האפור, ואחרי זה האדום והכחול, ויצא שגם כשכבר היה איזה אירוע שהתאים לו, אז לבשתי צבעים שלא התאימו לו. עכשיו, כשהוצאתי אותו מהקופסה, גיליתי שהחוט שמחזיק אותו קצת התרופף, וכנראה שהוא יצטרך תיקון בקרוב.

יש כאן לקח, האמת. עכשיו, כשאני ממש יכולה לומר "ממרום שנותיי" ואף אחד לא יגחך בקהל, אז אני יכולה לומר ממרום שנותיי שהחיים זה עכשיו. אני לא אומרת שכדאי לכם לצאת עכשיו ולבזבז את כל מה שיש לכם, אבל אל תשמרו דברים ליום יפה/מיוחד/חשוב, אלא אם כן אתם מתכוונים לאירוע ספציפי שאכן אמורים לציין בתקופה הקרובה. אם אתם שומרים משהו לאיזה אירוע ארטילאי, ובכן, זה בסדר, רק אל תתעלמו בינתיים ממה שקורה בחייכם. לפעמים האירועים הטובים והחשובים קורים בזמן שאתם לא שמים לב, וכדאי לתת להם את ההערכה הראויה.

הו כן, בימי זיקנתי הפכתי להוגת דעות/קלישאות.

אקיצר, לפני שבועיים חגגתי ארבעים. בד"כ אני מפרסמת כאן פוסט ימים ספורים לאחר היום עצמו, כולל תמונה של הבלון שישראבלוג מעניק זה יום הולדת עשירי (כן, הבלוג הזה כאן כבר עשר שנים), אלא שהפעם הייתי כה עסוקה ביום עצמו שלא זכיתי לראות ולתעד את הבלון. ורק עכשיו, כשהחגיגות שככו והתגברתי על הררי הכביסה שהצטברו כי דילגתי על הכביסה היומית, אני כאן לספר על זה.

התכנון המקורי שלי ליום ההולדת היה לא לספר עליו לאף אחד, לנסות להתנהג כרגיל ואם זה לא עובד אז להתחבא לבד בחושך כמחווה לשורשיי. למרבה המזל, לא כך חשבו האנשים שמכירים אותי. האופנוען, שהיה צריך להתמודד עם זה שלפני חצי שנה הפתעתי אותו ליום הולדתו בסופ"ש בלונדון, הודיע מראש שהוא עושה "משהו". במקביל נדנדה לי האמא הגרמניה כמה פעמים שאני צריכה לארגן מסיבה לכל חברותינו, ואני עניתי בתשובות דחייניות ומעורפלות אופייניות כמו "כן, אני אארגן משהו... מתישהו... אולי בדצמבר אחרי שהאבק ישקע..." וכו, משוכנעת שאני באמת אארגן משהו לא ברור, מסיבה או ארוחה או יציאת בנות או אלוהים יודע מה, מתישהו כשיהיה לי זמן. אבל כאמור, הייתי צריכה להפנים שהחיים זה עכשיו ואין סיבה לדחות דברים למען איזו מטרה לא ברורה.

אז כולם לקחו דברים לידיים והחליטו לארגן דברים בעצמם בשבילי. הדבר היחיד שהקפדתי לעשות היה ללבוש ביום ההולדת שלי את כל הדברים שאני הכי אוהבת.

הנעליים שאני הכי אוהבת. הן אולי קצת מרוטות אבל זה בגלל שאני צועדת איתן מרגע שלא חם מדי לנעול נעליים.

הגופייה שאני הכי אוהבת. אומנם היה שמונה מעלות והיא הוסתרה מתחת לסווטשירט פלוס מעיל, אבל קצוותיה בצבצו מתחת לסווטשירט והעניקו מראה מגניב.

הצמיד שאני גם משתמשת בו שאני הכי אוהבת. התמונה לא משהו, במקור הוא בצבע בורדו והוא נקנה בארץ! זו הייתה מתנה ליום הולדת 37 מאיריס, גילה ושני.

בערב לפני יום ההולדת עצמו, עוד היה 23:00 בלילה אצלי אבל כבר אחרי חצות בישראל, וכך קיבלתי גם תמונה קבוצתית ממקום העבודה שלי בישראל עם שני, גילה ואיריס שעשתה לי טוב על הלב, וגם מייל מחגית עם וידיאו מיוחד ליום ההולדת שלי. הלכתי לישון בלב שמח.

בבוקר יום ההולדת לקחנו את הילדים לגן ויצאנו לאוסטריה. מדובר במשהו שעשינו גם בשנה שעברה וזה היה כל כך מוצלח שהחלטנו לשחזר. נסענו למרכז אאוטלטים ענק שיושב לא רחוק מווינה, משהו כמו שעתיים נסיעה מבודפשט. עצם הנסיעה רק שנינו בלי ילדים הייתה תענוג, כולל האזנה למוזיקה רק שלנו והפסקה רק לקראת הסוף כשעברנו ליד סופרמרקט ונזכרנו שלא אכלנו ארוחת בוקר.

בסוף הגענו למרכז הקניות, הידוע בכינויו פארנדורף:

שערי גן עדן. והגענו בשעה שעוד יש המון חניה!

נכנסנו לכמה חנויות ביחד עד שהחלטנו ללכת כל אחד למה שמעניין אותו. מבחינתי זה אומר להגיע קודם כל לכאן:

החנות של ג'י סטאר. הסיבה שלשמה נתכנסנו.

שני ג'ינסים וסווטשירט מאוחר יותר יצאתי משם כולי מרוצה.

בשלב הזה נזכרתי שהאמא הגרמניה ביקשה ממני טובה להביא לה משהו מהחנות של לינדט. כן, גרמנים ואוסטרים לוקחים את השוקולד שלהם ברצינות ויש בפארנדורף חנות גדולה רק של לינדט, והתור בה הוא אחד הארוכים ביותר.

למקרה שלא מוצאים את החנות, דאגו שם לסמן לאנשים איפה זה:

בדובי הגדול תקחו ימינה.

מכירים את הכדורים של לינדט? האלה שהם בד"כ שוקולד חלב/מריר/אגוזים/לבן? אז יש עוד כמה טעמים, ואפשר לבחור מה שבא לכם ולקחת במשקל:

הקוקוס ממש טעים, האייריש קרים גם לא רע.

קופסאות הכריסמס כבר לגמרי פה. החגים של הגויים הכי שווים וכו.

קופסת כדורי לינדט עם מילוי שמפניה, מה שהתבקשתי לקנות.

אחרי החנות של לינדט מצאתי את עצמי מול החנות הזו ואשכרה התלבטתי:

כן, הם אומנם סירים יוקרתיים אבל הם עדיין סירים, ואני התלבטתי אם להיכנס לשם על חשבון זמן קניות של בגדים. לעדי בת ה-39 זה לא היה קורה.

בסוף אגב לא נכנסתי. כנראה שאני עדיין בגיל שג'ינס או סיר - ג'ינס לוקח. אחרי התלבטות.

אחר הצהריים נפגשנו האופנוען ואני עמוסי שקיות ומרוצים עד הגג. לפני שיצאנו חזרה לבודפשט עברנו בסופרמרקט ענק, וכמו תמיד במקומות האלה, קנינו מלא דברים שמרגישים לנו חו"ל, כלומר אין אותם בבודפשט. עם הזמן מתרגלים לבודפשט, אבל מדי פעם לראות בסופרמרקט מבחר ראוי של גבינות זה משמח.

השלל.

בערב עוד ציפו לי בבית שלל הודעות מייל/ווטס אפ/פייס לכבוד יום ההולדת, והיה מרומם לב.

למחרת בבוקר היה יום שבת. האופנוען אמר שהוא הזמין לנו שולחן למסעדה לארוחת צהריים, מה שהיה קצת מפתיע כי בד"כ אני א. לו"ז, אבל לא מתווכחים עם דברים טובים. לקחנו את הילדים לגינת שעשועים ומשם הלכנו למסעדה.

במסעדה מצאתי ליד השולחן את ההורים שלי.

כן, ההורים שלי שגרים בישראל.

הם הגיעו לבודפשט בלי לומר לי ופשוט הפתיעו אותי במסעדה.

היה מעולה, הפתעה טובה פלוס הילדים שמחו פלוס הייתה ארוחת יום הולדת טובה.

תוך כדי ארוחת הצהריים אמא שלי אמרה לי שהיא עושה לי משהו ליום ההולדת, ולצורך כך היא גייסה קולגה שלה שגרה בבודפשט וזו המליצה לה על מקום מעולה לערב אם-בת והיא לוקחת אותי לשם היום בערב. נזכרתי שהזמנתי את האמא הגרמנייה לארוחת ערב עם הילדים, אבל כמובן שזה דוחה את העניין ועל כן סימסתי לה שמתברר שההורים שלי כאן והופתעתי ואני נלקחת לערב מיוחד אז אני נאלצת לבטל וכולי התנצלות וכו. היא שלחה לי בחזרה סמס בפולנית ש"כבר אמרתי לילדים והם יתאכזבו אבל אני מבינה, תהני בערב עם אמא שלך".

אז בערב לקחתי מונית ביחד עם אמא שלי לכתובת ברובע היהודי של העיר, מקום שהיכרתי כבר יין.

נכנסתי לבפנים ומצאתי שם את כל החברות שלי מכאן פלוס בקבוק שמפניה ענק.

כן, האמא הגרמניה אירגנה לי ערב הפתעה.

(האמת שכבר ביציאה מהמונית קלטתי בחלון של הבר את האמא הגרמניה ואת האמא הרומנייה בפנים ואמרתי לאמא שלי "יש פה חברות שלי! מה קורה כאן?" ליטל דיד איי נואו).

התברר שיש תוכנית ארוכה. אחרי התכנסות בבר היין וחיסול של בקבוק שמפניה עצום, עברנו למסעדה. אכלנו שם ארוחת ערב. אחרי ארוחת הערב אמא שלי חזרה לזרועות אבא שלי ואילו קבוצת הבנות הובילה אותי אל המקום הבא: בית חידונים. אני לא יודעת אם אתם מכירים את זה, זה נקרא באנגלית

puzzle house

או

Escape room

שזה מן מקום שיש בו כל מיני חדרים עם נושאים, ומתחלקים לקבוצות וכל קבוצה ננעלת בחדר וצריכה לפתור חידות כדי לפלס את דרכה החוצה. קצת כמו תוכנית הטלוויזיה שרק זקנים כמוני זוכרים שנקראה "מבוך הקריסטל". הוצעו לנו חדר בנושא ימי הביניים וחדר בנושא מצריים העתיקה. רק אחרי שהקבוצה של ימי הביניים נכנסה לחדר שלה ואילו אני הלכתי אחרי קבוצת מצרים העתיקה, תהיתי למה כל כך הרבה הלכו לימי הביניים ואילו אנחנו רק ארבע והתברר לי שהן הוזהרו שחדר מצריים העתיקה לא מיועד לבעלות קלסטורפוביה. מהמם. זה לא שיש לי קלסטורפוביה רצינית אבל כעיקרון אני לא מתה על חללים קטנים מאוד.

נו טוב, היה מאוחר מדי להתלונן ובכל מקרה החדר הראשון שהוכנסנו אליו - צוות שכלל את אחת האימהות האנגליות, האמא הרומניה ואחת האימהות הגרמניות - היה יחסית גדול. מצאנו בו כל מיני כלים ומבנים שונים וכן דלת שהיינו צריכות לאסוף רמזים כדי ללחוץ על הקוד הנכון שיפתח אותה.

המומייה בעצם ממוקמת על הדלת, והפאנל מימין הוא איפה שלוחצים על הקוד שיזיז אותה.

הייתי שמחה לומר ששיחקתי אותה אבל האמת שהאמא האנגליה והאמא הרומנייה התרוצצו בחדר ובנו כל מיני מבנים ופתרו חידות ומצאו רמזים בעוד האמא הגרמניה ואני בהינו בכל מיני ציורים על הקיר ותהינו אם הם רמז. מזל ששתי האימהות האחרות פתחו את הדלת. והובילו אותנו לחדר אחר, שבו לפחות התאוששתי קצת מההלם ופתרתי את אחת החידות (הקלה מביניהן...) לאחד הרמזים. ואז נפתחה דלת נוספת, והתברר שמדובר במנהרה קטנה וחשוכה שצריך לזחול בה כשלא רואים לאן הולכים (קיבלנו פנס קטן שלא האיר המון). כולנו היינו על עקבים גבוהים ובגדי ערב והשתופפנו שם כאחרונת לוחמות הקרקל במדי ב' כדי לזחול במנהרה. ושם היינו צריכות לפתור חידה שכללה משאבה של "דם" מכל מיני גופות חייזרים (? מצרים העתיקה כאילו? מה הקשר?) עד שנפתחה דלת נוספת וזחלנו על ארבע לצאת משם, ישירות אל הלובי, שם גילינו את הקבוצה של ימי הביניים, שפתחה את החדר שלה הרבה לפנינו וכולן ישבו וצפו בנו במסך וידיאו זוחלות במנהרה החשוכה מזווית לא מחמיאה. לקח להן הרבה זמן להפסיק לצחוק עלינו. הה הה.

טוב, חשבתי שנגמר, בכל זאת כבר היה חצות ואני כבר מבוגרת וגם יש לי מחסור שינה של כמה שנים, אבל התברר שהערב רק התחיל והפרגיות הצעירות בנות השלושים ו אמרו שהגיע הזמן לצאת לשתות ולרקוד. אז נגררתי אחריהן ושתיתי יפה ואז כולן ריחמו עליי וויתרנו על הריקודים.

אבל היה מאוד מקסים ומרשים ואני ממש שמחה שהאמא הגרמניה אירגנה את זה, כי לי היה לוקח שנים לארגן משהו לעצמי, ובטח לא בכזה סדר גודל. אז אני חוזרת ללקח מתחילת הפוסט - אם אתם רוצים משהו, לכו על זה. אין סיבה לדחות דברים.

חשבתי שבזה נגמר אבל האופנוען כאמור אמר שהוא מארגן משהו. והוא מסר לי רק את הפרטים הבאים: זה יהיה ביום חמישי, כלומר שישה ימים אחרי התאריך עצמו, מהסיבה שזה התאריך היחיד שבו מה שהוא לוקח אותי אליו קורה. מה זה, איפה זה, איך להתלבש - לא ידעתי כלום.

והיה משהו, אבל אני לא אספר עליו בפוסט הזה כי הוא מתארך ואני רוצה לסיים אותו ולפבלש עוד היום, כדי שפוסט יום ההולדת שלי יפורסם עוד במסגרת נובמבר.

אז בפוסט הבא - הפתעה נוספת ליום ההולדת. אני לא מתלוננת.

ואה, רק כדי להביא את הלך רוחי המקורי, הנה תמונה של כרטיס הברכה שצירפה אחת האימהות האנגליות למתנה שלה. מתה על הומור אנגלי:

בפעם הבאה - עוד הפתעה.