עדי בעולם

יום שישי: קודם כל סיבוב קצר ברודיאו דרייב. חייבים לראות איפה ג'וליה אמרה "ביג מיסטייק, יוג'".

אחרי זה ה-Grove, שהוא מן קניון פתוח. כל חנות שתחשבו עליה - יש. לא היה לנו כל כך הרבה זמן, למרות שהסיילים עצומים והמלאכה מרובה. הכי הרבה זמן בילינו באברקרומבי אנד פיטץ', ויצאנו עם שקיות ענק. איזה כיף. הצלחנו גם לעשות קניות בביקור בזק בבננה ריפאבליק, אחרי שהחנינו את עוז ב"בארנס אנד נובל". נפגשנו אחרי שעה, קרן ואני נושאות שקיות של בננה ואברקרומבי, עוז נושא שקית של בארנס אנד נובל. כל הצדדים היו מרוצים.

הגענו הביתה די סחוטים, וגם מלאים אחרי עוגת הגבינה בצ'יז קייק פקטורי (קרן ואני חלקנו עוגת שוקולד-חמאת בוטנים-בצק עוגיות-גבינה. עוז הלך על קלאסי - גבינה ותותים. היה כל כך מעולה וממלא, שבקושי זזנו אחרי). אבל עוד ציפתה לנו ארוחת ערב במסעדה צרפתית עם ההורים של קרן. היינו כל כך מלאים שאכלנו רק מנות ראשונות. אבל מעולות. הידעתם שניוקי, גבינת עיזים, עגבניות שרי, אפונה, בזיליקום ורוטב אפונה זה פשוט מעולה ביחד?

אחרי הארוחה כל שרציתי היה לישון, אבל הלו"ז עמוס. יצאנו אל העיר לקומדי קלאב, לערב של אילתורים (כמו "של מי השורה הזו בכלל"). קצת חששתי, כי זה ידוע שתרבויות שונות צוחקות מדברים שונים. הייתי פעם בהופעת סטנד אפ שבדי, ופשוט לא הבנתי מה מצחיק אותם. הבנתי את השפה, אבל למה זה מצחיק? אז קצת חששתי מההופעה הזו. אז אני שמחה לבשר שההומור האמריקאי יותר מובן לי. אם כי גם שם היו כמה דברים שעוז ואני לא חייכנו אפילו. אבל חלק היו בדיחות שצריך רקע אמריקאי (אין סיכוי שאני אבין בדיחות על בייסבול, למשל).

שבת: פתחנו את היום בקצת טיול רגלי. נסענו ל-Thousand Oaks, מן שמורת טבע חביבה. רציתי לעשות מסע רגלי בטבע כי זה אחד הדברים שאני מתגעגעת אליהם משטוקהולם. בעבר יצאנו השבדי ואני למסעות אופניים ורגליים בפארק הענק שהיה ליד הבית שלנו, ובו כמה אגמים וגבעות. בארץ, אני לא צריכה לספר לכם, קצת קשה למצוא טבע שלא דורש לפחות שעה נסיעה, וגם אז קצת קשה למצוא טבע בלי שקיות במבה ובקבוקים זרוקים בכל האיזור.

בקליפורניה לעומת זאת, נוסעים עשרים דקות ומגיעים למקום שנקרא "אלף אלונים", ויש בו הרים, נחלים, ואף לא שמץ ליכלוך. נסענו עם חבורת חברים. בכניסה לפארק עמד שלט עם פירוט כל החיות שניתן למצוא שם. החבורה ניגשה לראות. גם אני פניתי לעבר השלט. "לא!!!" נזעקו עוז וקרן. מאוחר מדיי, כבר ראיתי שיש שם נחשים. שקלתי להישאר באוטו, אבל שוכנעתי שהנחשים ישנים בחורף (עלק חורף, 25 מעלות ושמש).

וכך יצאנו לדרך. הרים מכל כיוון, ובאמצע נקיק עם מים. הנה חלק מהחבורה בוחנים את ערוץ המים:

אנחנו, חבורת הרפתקנים שכמונו, חיים על הקצה:

עוז ואני בוחנים את המפל:

מה היה כתוב בשלט? לא לסטות מהשביל? לכו תשכנעו את עוז, שהיה צריך להיוולד עז, ואת ואיל, גם הוא עז אנושית, לא לחצות את הנחל על העשבים ולא לטפס על המצוק.

לא האמנו, אבל ואיל הצליח לרדת מהמצוק בשלום (באיזשהו שלב הוא נתקע שם, וקצת נבוך צעק לנו "לא נורא, תמשיכו, אני כבר אדביק אותכם"... כל הקבוצה החרדה נותרה במקומה, צופה בו יורד. הוא הגיע לקרקע ואשתו צעקה לו: you're grounded!!).

ואז הגענו לנחל במסלול שהיה קצת בעייתי לחצות. הנה עוז עוזר לקרן לחצות.

אחרי ההייקינג נותרה הקבוצה קצת תשושה. אכלנו צהריים ב"בהאה פרש" (פאסט פוד מקסיקני טרי). קרן, שהייתה קצת חולה מלכתחילה נשלחה הביתה לנוח, ואילו אותי עוז הקפיץ למקום בו אני מרגישה הכי בנוח. הקניון.

אין מה לעשות, חווית הקנייה בקניון אמריקאי שונה לגמרי לקנייה בעזריאלי, למשל, והכל לזכות האמריקאי. עצם זה שהמוכרת אדיבה ומנומסת ולא אומרת לי "צריכה עזרה חמודה? הג'ינס ייראה עלייך מהמם מאמי" זה כבר סיבה טובה להיכנס לחנות (בארץ אני לא קונה בחנויות בהן המוכרת קוראת לי "חמודה" או "מאמי". מרד צרכני עד שבעלי חנויות ילמדו את העובדים שלהם נימוסים). אניווי, החנויות בהן נקנו הכי הרבה דברים: ג'יי קרו ורואהל.

התוכנית להיום: וניס ביץ' והעיר העתיקה לוס אנג'לס (כן, יש דבר כזה. בערך). בערב מסיבת סילווסטר.

זה הפוסט האחרון ל-2006. מי ייתן ו-2007 תהיה שנה טובה יותר. לכולנו.

וואו.

הטיסה הייתה קצת מייגעת. לצאת בחמש בבוקר לפרנקפורט ואז לחכות ארבע שעות למטוס לקליפורניה. הייתי קרועה, נרדמתי בשדה בפרנקפורט.  אחרי שעה התעוררתי ומצאתי את עצמי יושבת בלב חבורת גברים עוטי מלבושים וזקנים א-לה-טאליבן. אופס. מייד פיניתי את עצמי להתאוששות בחנות המגזינים (תמונות משפחתיות חדשות של בראד ואנג'לינה!!!! איזה מהממת הילדה!!).

הטיסה לקליפורניה הייתה מעייפת משהו. נרדמתי לשעתיים, רק בשביל להתעורר ולגלות בזעזוע שעוד לא עברנו חצי טיסה. אאאאה, מה עושים מכאן? צפיתי בשני סרטים ("ליטל מיס סאנשיין" - מעולה, ונראה לי שעוד ייצא לי פוסט עלק אינטלקטואלי עליו, ו-"אינוינסינבל", סרט פוטבול עם מארק וולברג, שהיה בידור חביב לכל המשפחה). התלבטתי אם להוציא את הספר בעברית, כיוון שלידי ישב טורקי צעיר. כשהוא הזמין יין הבנתי שדתי הוא לא, ושלפתי את הספר. קראתי את אחד מהספרים שנתנה לי גילה ("המוות והפינגווין", מאת אנדרי קורקוב. גם עליו עוד יגיע פוסט).

נחיתה. "שימו לב", אמר הטייס, "המזוודות שלכם ייצאו בטרמינל אחר מזה שנחתנו בו". אחרי 24 שעות של שינה טרופה ושלוש יבשות אין סיכוי שאני אוכל לעקוב אחרי מספרי טרמינלים. מובן שטעיתי במקום, ואיזה מזל שטעיתי, כי עוז וקרן לא ידעו איפה אני אצא, אז חיכו לי בטרמינל שיצאתי ממנו. כך שנפגשנו בפוקס, והלכנו לאסוף ביחד את המזוודה מהטרמינל הנכון. איזה כיף לפגוש אותם.

 לוס אנג'לס כיפית. קצת יותר מ-24 שעות ומרגיש כאילו תמיד הייתי כאן. פגשתי המון אנשים (פרט לעוז וקרן והמשפחה, פגשתי גם את מיכליקה. אין מה לומר, היא לא הגזימה, הילדים מהממים. היא הדאיגה אותי מאוד כשדיווחה שהסייל בגאפ ובננה נפתח כבר לפני הכריסמס וכמעט לא נשאר כלום. הו לא). אכלתי בצ'יז קייק פקטורי עם הדוד שלי, אכלתי בתאילנדית וגאן (מגישים אורז מלא בלי שאפילו מבקשים. איזה כיף). הייתי בקניון ענק ואני עוד אחזור לקנות את החולצה ההיא בהוליסטר שרק בגלל התור הענק לקופה לא קניתי. היום בתיכנון: מוזיאון גטי לאמנות (אמורה להיות תערוכת צילום, וויהי!!), וגם כמה מסעדות ואירועים חברתיים.

לסיכום: אוכל מצוין, מקומות יפים, חברה  משובחת. קשה קשה.

וקניתי מצלמה חדשה.

"רררועי, ררררועי, שם שלי זה רועי, לא יורי"

(נאמר לפחות שלוש פעמים בשעה בעבודה. שמישהו יאחסן את הפרומו הזה)

הכל התחיל מזה שחיפשתי את המסיכה לשיער של קרן. אז הלכתי למספרה הקבועה שלה ושלי. אחרי שקניתי את המסיכה (כן יקירתי, מצאתי), שאל הספר אם בא לי להסתפר. הסכמתי שבאמת הגיע הזמן לגזור את הקצוות המפוצלים שלי. תוך כדי התספורת שאלה אותי הספרית אם לא בא לי קצת גוונים. "ממש טבעי", שיקרה, "ייראה כאילו זה מהשמש".

התחשק לי להרביץ לה שנייה אחרי שהיא שטפה לי את הגוונים הטבעיים עלק.

אז עכשיו אני בעלת שיער דבש. ססאמק.

(ותודה לכל החברים בעבודה ששיקרו בחינניות ואמרו שלא היו שמים לב אם לא הייתי שואלת. תודה גם לשני הסטרייטים שיצאו מהארון כשאמרו "זה ממש מבליט לך את העיניים" ו"זה מוסיף לך אור לפנים". גברים סטרייטים לא מבחינים בדברים כאלה!!!).

בימבלונת כתבה באחת התגובות בבלוגה על האמונה הנפוצה בקרב ישראליות, שאם הן לא יתנשקו בסילבסטר הרי שתהיה להן שנה מקוללת מבחינת זוגיות.

אני מכירה את האמונה הזו, למעשה הייתי קורבן שלה פעם אחת. זה היה בסילבסטר הגדול מכולם, המילניום. שבוע לפני היום הגדול מצאתי את עצמי פרודה טרייה ומבואסת (רגע, זה מצלצל לי מוכר), חרדה למחשבה שאוטוטו מגיע הסילבסטר ואני אוכל אותה לא רק לשנה הקרובה, אלא גם לכל האלף שיבוא, כלומר כל גילגולי הבאים יסבלו מחיים כמושי זוגיות בגלל שלא השכלתי להחזיק בדייט שלי עד הסילבסטר.

למזלי לא הייתי לבד. איתי הייתה חברתי הטובה, שחלקה איתי שם, עבודה ובאסה. אחרי סיעור מוחות הגענו למסקנה שהבעיה היא בקארמה. תל אביב לא עושה לנו טוב, ולכן, אחרי שנים שלא חצינו את גבול האיילון, כדאי לנו לצאת מגבולות העיר. החלטנו להיות מקוריות: במקום אלפי החוגגים שיגיעו לתל אביב, אנחנו נמצא לנו מסיבה מחוץ לעיר, בלי כל הגברים העירוניים השרוטים שכה מיצינו.

וככה גיבשנו סביבנו חבורת בנות חדורות אמונה, ומצאנו מסיבה מחוץ לעיר, באיזה קיבוץ שלא שמענו על קיומו לפני. בדמיוננו ראינו עשרות קיבוצניקים חסונים בחולצות משובצות שרק ממתינים לנשות העיר המתוחכמות. בערב המסיבה עטינו את מיטב מחלצותינו, במחשופים מטורפים, איפור נוצץ ועקבים אלגנטים תיכננו לכבוש את הפרובינציה.

 כעומק המחשוף כך עומק הנפילה. המסיבה נערכה בחדר האוכל של הקיבוץ. השולחנות הוזזו, בלונים הודבקו על הקירות, במבה וופלים נערמו בצלחות פלסטיק, אורגן אורות קטן האיר שטח קטן מחדר האוכל, די ג'יי מקומי ניצח על טייפ. טייפ!!! בנוכחים היו כמה קיבוצניקים מבוגרים ונשותיהם, אוחזות בידי הנכדים שלא נרדמו. חוץ מזה היו גם כמה קיבוצניקים צעירים, עם נשותיהם ההרות. כולם בסנדלי טבע וגרביים. וכמובן אנחנו, המכשפות מאיסטוויק.

החברה שלי ואני יצאנו לנשום אוויר ולבכות בחוץ. תהינו אם עוד נספיק להגיע למסיבה נורמלית בתל אביב, אבל הודינו בפני עצמנו שלא. בלית ברירה פנינו לכיוון הבריחה היחיד שהיה: אלכוהול. אמנם הייתה רק בירה בכוסות פלסטיק, ולא השמפניה בכוסות גבוהות כפי שראוי, אבל נו, לא בודקים שיניים של סוס כשיש רק סוס אחד.

עד חצות סימנו לעצמנו כמה גברים שהגיעו לבד. לא היה זמן לדיבורים, אנחנו פה בשביל להציל את המילניום! בחצות דפקה כל אחת נשיקה מטורפת לגבר שסימנה, ומייד מחקה את האירוע מזכרונה.

רק בחורה אחת מהחבורה שלנו לא מצאה עם מי להתנשק בסילבסטר. למותר לציין שחודשיים אחרי הבחורה הזו מצאה את אהבת חייה, אחרי שנה התחתנה, וכיום היא אם לשני ילדים מהממים. עקפה את כולנו. עד כאן לאמונה המטופשת שאם לא התנשקתן בסילבסטר הלכה השנה.

מצד שני, מה, להישאר בישראל? פחח, לא.

אז אני נוסעת לארה"ב. עוז וקרן אמונים על החוף המערבי, רווית ודימה יארחו את ביקור החטף בניו יורק בדרך הביתה. מי צריך נשיקה כשאפשר לעשות קניות בסיילז שאחרי הכריסמס.

באיחור קל הגיעה אליי חבילת יום ההולדת שלי מחגית מזאגרב. היו בה שרשרת מעולה (כבר נענדה לעבודה, וזכתה למחמאות רבות), גרביונים סקסים בטירוף (נשאר רק למצוא חצאית הולמת וסיבה ללבוש אותם) וצעיף לבן ויוקרתי עד מאוד (נשאר רק לארגן חורף). תודה יקירתי.

מסתבר שדני סידס, שעד שאפרת חברתי אמרה לי שהוא הדי ג'יי בננוצ'קה והוא גם פנוי ו"נו נו, תלכי לראות אותו" הייתי בטוחה שהוא סתם עוד שדרן רדיו, הוא הרבה יותר אושייה משחשבתי. מאז שהזכרתי את המוזיקה המעולה שהוא שם בננוצ'קה לפני שני פוסטים נכנסו לבלוג ים אנשים שחיפשו בגוגל "דני סידס" בכל מיני גירסאות. החל מ"דני סידס לו"ז דצמבר" וכלה ב"דני סידס תמונה". ממ, הרבה מתעניינים באיך הוא נראה ואיפה הוא יהיה. פיספסתי משהו?

יש ב"יס סטארס" את התוכנית "אקסטרים מייק אובר" לבתים. עכשיו, בד"כ אני לא חובבת גדולה של תוכניות מציאות, אבל בתוכנית הזו, אמריקאית ככל שתהיה, יש משהו שפשוט גורם לי לבכות כאחרונת הרכיכות. הרעיון הוא שצוות התוכנית מגיע לבית משפחה ומשפץ לה אותו מהיסוד. באחת התוכניות שראיתי לאחרונה התייפחתי כמו תינוקת: הייתה שם משפחה של חייל אמריקאי בעיראק. בבית היו אישה ושלושה בנים קטנים, שלא ראו את אבא שלהם כבר שנה.

עכשיו, מילא זה שהצוות לקח את הבית החצי ריק שלהם ועשה ממנו פנינת עיצוב, ומילא זה שהם עיצבו להם את החצר בצורת חצר משחקים מצויינת, הם גם הביאו את האבא מעיראק בתור הפתעה.

אז בסוף התוכנית הם הוליכו את האמא ושלושת הבנים ברחבי הבית המשופץ, וכמובן שהאמא והילדים נורא מתלהבים, ותוך כדי הם מתקשרים לאבא שכאילו נמצא בעיראק ומדווחים לו איזה בית מקסים עשו להם, ואז הם יוצאים לחצר והילדים מתלהבים מהגינה, ואז, אאוט אוף דה בלו, האבא פוסע לחצר.

והילדים והאישה שוכחים את כל הבית, נוטשים את מה שהם החזיקו ופשוט שועטים אליו תוך צרחות "דדי!! דדי!!" וכולם בוכים והילדים מסרבים להתנתק ממנו והאישה שלו בוכה בדמעות ענק וצוות התוכנית כולו מתייפח איתה. ואני בבית מול המסך גם. נהייתה ממני רכיכה שאין כמוה.

אחרי המסיבה המפוארת של אתמול בערב, הייתי היום במסיבת יומולדת משפחתית. ולאחריה הציעו לי בני דודיי לבוא איתם להופעה של הג'ירפות ב"בארבי" בכפר סבא. אני חייבת לציין שהם מופיעים מעולה, הג'ירפות, והסולן שלהם, גלעד כהנא, אמנם שרוט לגמרי אבל מצחיק, מוכשר וכריזמטי. והיה שם שיר אחד (חוץ מ"וואו, איזה אבסורד", שכמה שהוא שטותי אני מתה עליו) שפשוט עשה לי את זה מאוד (לכת). אבל את שני השירים האלה לא מצאתי ביוטיוב. ואת זה כן:

רמי מואשם באחזקת סמים קלים