עדי בעולם

קשה, קשה, יונית, לתאר את ההתרגשות של הרגע הזה. הרי אפשר לומר אפילו, יונית, ואני לא חושב שאני מגזים בדרמטיות, הרי אנחנו בעיצומו של מאורע היסטורי, שקשה כרגע לנחש את את גודל השפעתו של המאורע הזה. כשגיליתי את העניין, זה ישב מולי על המדף, כך שאפשר לומר שהכתובת היתה על הקיר, ההלם שהיכה בי, היה, כך נראה לי, יונית, ממש עצום. בכל זאת, מדובר במאורע שרבים רצו, אך לא חשבו שזה יבוא כל כך מהר. ובכן, אני אסכם ואומר, הכותרת שלי להיום:

יש במבה בשבדיה!!!

והנה התמונה שלה. הטעם דומה מאוד למקור, רק טיפה קראנצ'י יותר. רווית, אני מקווה שתהיי מרוצה מהגילוי.

כשיצאנו לטיול שלנו ירד שלג די כבד. מובן שהיה פה פוטו אופ עצבני, שלא פיספסנו. אז הנה. קודם כל, אני (בפינה השמאלית) צופה אל הנוף, שני מטר מהבית.

ומייד אחרי זה, הבנזוג, מואס בתמונות ומסרב לחכות, הולך הלאה בתקווה שאני אבוא אחריו.

לבסוף הוא הסכים לעוד תמונה אחת. אז קבלו אותה, תמונת ה"כמה עמוק השלג? ככה עמוק".

מייד אחרי זה גמרנו עם התמונות והמשכנו הלאה בטיול. בדרך עברנו בחנות אוכל אסייאנית שחברים בשלנים המליצו לנו עליה. וכאן מגיע וידוי: אני מתה על חנויות אוכל אסייאניות. אין כמו לנבור במדפים שלהם למצוא דברים מקוריים שאפשר לאכול ישר או לנסות לבשל עם משהו מערבי. הרבה פעמים יוצא דברים ממש מיוחדים. אמנם, יש גם נפילות (הבנזוג עדיין מתחלחל כשהוא נזכר ביום שניסיתי להוסיף את מחמצי החציל והמנגו בקארי חריף שקניתי לבשר. נשמע טוב על הנייר, יצא זוועה בסיר. וכל הבית הסריח מקארי שבועיים אחרי). אבל היום זו היתה חנות ממש שווה, עם המון דברים שלא הכרתי, ולהכל יש שלטים בשבדית או אנגלית, כך שלא נאלצתי לבהות תוהה באיזה הסבר בתאילנדית. השלל של היום: קופסת מרק מיסו נמס בכוס (עשר מנות, כולל תוספת טופו ואבקת מיסו, יאממ), ובייבי חצילונים (כל חציל בגודל של אפון. לא האמנתי שמדובר בחצילים) כבושים. ייפפיי.

בעוד אני נוברת בחנות האסייאתית, הבנזוג הלך לחנות אלקטרוניקה. דההה. הוא חזר משם, כולו שמחה, עם, ואני מקווה שאתם יושבים, שטיח ריקודים לפלייסטיישן. הרעיון פשוט: מחברים את המחצלת לפלייסטיישן, שמים משחק שנקרא "ריקודים", והמשחק מורה לך איפה להניח את הרגליים ולרקוד.  הבנזוג טען בתוקף שזה יעזור לנו לרזות, שכן זה במקום ההתעמלות שאנחנו לא עושים. אני קצת מפקפקת, אבל כיוון שעכשיו הבנזוג מקפץ מול הטלוויזיה בעוד אני בולסת שוקולד מול המחשב, יכול להיות שהצדק עימו קצת. וכן, יש לי תמונה גם לזה: הבנזוג רוקד.

כבר שבועיים שיורד כאן שלג בלי הפסקה. אני יודעת שמי שיושב עכשיו בביטחה בשמש האביבית של ישראל סבור שכיף לי מאוד, אבל חברים, קל לדבר כשלא קופא לכם כל איבר לא מכוסה.

היום, כשפתחנו את הווילון לבוקר של סופת שלג, דווקא התמתחתי בחמימות, חושבת על ארוחת הבוקר של הפאנקייקס שמצפה לי (כל יום ראשון הבנזוג משנס ומטגן את התרומה החד שבועית שלו לתזונה שלנו). אז עוד לא ראיתי את הסכנה האורבת לי. זה היה תוך בליסת הפאנקייק כשהבנזוג, במבט לכאורה תמים אך למעשה דרך עיניו של ויקינג מרושע, החל לדחוף את הרעיון של "חייבים לצאת לטיול עכשיו, אין כמו ללכת בשלג כשהוא יורד ורך על הקרקע". ניסיתי להדחיק, אבל עכשיו הוא מחכה לי שאני אבוא לטיול, בעוד אני איתכם כאן, נאחזת בזכרונות שמש ישראלית. זה לא ייקח עוד הרבה... הוא מאבד סבלנות.... טוב, אנחנו יוצאים לשלג.

ובינתיים, הנה קצת תמונות מהשלג שיורד ממש עכשיו (צולמו לפני עשר דקות). ואה, כן, מצאנו את המטען של המצלמה.

והרי החדשות: מצאנו שוקולד צ'יפס.

ועכשיו הסבר: משום מה, השבדים לא נוהגים לאפות עם שוקולד צ'יפס. די מוזר, בהתחשב בעובדה שבכל בית קפה פה יש עוגיית שוקולד צ'יפס. התוצאה היא, שלהשיג שוקולד צ'יפס בסופרמרקט ממוצע זה לא עניין של מה בכך. וכך יצא שלא מצאתי שוקולד צ'יפס בשום חנות, וכך יצא שלפני כל פעם שהיו לנו אורחים והייתי צריכה לאפות קינוח, הבנזוג מצא עצמו עומד עם פטיש של שניצלים ודופק איזה שוקולד (וואי, זה לא נשמע טוב) לחתיכות קטנות. והנה, בפעם האחרונה, בעוד הבנזוג מתבכיין כהרגלו על שהוא צריך לדפוק את השוקולד ("אבל אני לא מבין, למה שלא תאפי משהו בלי שוקולד? למה תמיד את הבראוני עם השוקולד צ'יפס? בדיוק נכנס לי קוץ אתמול באצבע, אז איך אני אדפוק את השוקולד?"), החליט פטיש השניצלים לצאת במחאה על השימוש הלא נאות, והתפרק לחתיכות. הבנזוג, שטעה לחשוב שהוא נגאל מחובתו, צהל בשמחה, אך חיוכו נמחק מייד עת הושטתי לו סכין גדול והוריתי להמשיך לרסק, ויותר מהר בבקשה. כנראה שממש נשבר לו, כי היום הוא טרח ללכת לסופר ממש גדול במרכז העיר, וחזר, כולו שמחה ועיזוזים, עם ארבע שקיות שוקולד צ'יפס. מעכשיו, אין בעיה. עוגיות, מישהו?