עדי בעולם

בצהריים הציע לי הבנזוג להצטרף לצעידה ב"מזג האוויר הנפלא הזה". מהחלון נשקפה שמש זורחת. ממד המעלות נשקף מינוס שמונה. אמרתי כן. אני לא זוכרת למה. אחרי צעידה של עשרים דקות מצאתי את עצמנו עומדים במרכז העיר, בפתחה של חנות המחשבים האהובה על הבנזוג. "אה", אמר הבנזוג בתמימות מעושה, "נזכרתי שאני צריך משהו מהחנות הזו". "אין בעיה", אמרתי לו, "אני קופצת לחנות האוכל האסייאתית מעבר לפינה". פניו של הבנזוג התכרכמו.

~ פאוזה לצורך הסברים: הבנזוג הוא האיש הכי שמרן שאני מכירה באוכל. את השנה הראשונה שלו בקליפורניה הוא העביר ברעב מתמיד. בשנים הבאות הוא כבר גילה את המטבח ההודי והתאילנדי, מצא שם מנה אחת שהוא אוהב, וזו המנה היחידה שהוא אי פעם יזמין במסעדות כאלה. בשנתיים שלו בישראל הוא הכיר את החומוס, ואני אומרת הכיר ולא התאהב כי אף על פי שנלקח למקומות החומוס המשובחים ביותר, לא התרשם. בטחינה הוא כבר ממש לא מוכן לגעת. עת עבר לגור איתי לקח לו קצת זמן להתרגל למטבח הפולני-ימתיכוני, והכי התבאס מנטייתי להרפתקנות בבישולים. "למה לחפש מתכונים חדשים?" תהה מאה פעמים, "כבר יש לך מלא מתכונים שאני אוהב". כשגיליתי את חנות האוכל האסייאתי חישב להתאבד. אין דבר חביב עליי יותר מאשר להסתובב בחנות הזו ולמצוא דברים מעניינים שאפשר לשלב בבישול שלי. את הרוב הוא שרד בגבורה, אבל עד היום הוא לא סלח לי על הפעם ההיא שניסיתי לעשות בשר במחמצי חצילים ומנגו בקארי. אני יכולה להבין אותו, שבועות אחרי עוד יכולתי להריח את המחמצים הארורים האלה בכל פינה בבית ~

אניווי, עבודתי החדשה גזלה ממני את מרבית הזמן הפנוי, כך שלא יצא לי להסתובב בעיר או לבלות הרבה זמן במטבח, וככה לא הגעתי לחנות הזו חודשים ארוכים. זה מה שגרם לבנזוג לשכוח מקיומה. אבל עכשיו מצאתי את עצמי ליד החנות, עם אחר צהריים פנוי לבישולים, והבנזוג עמד מולי, בבירור נוזף בעצמו ששכח שהחנות נמצאת שני מטר מחנות המחשבים, ומנסה למצוא פיתרון. הוא לא מצא, ואני הודעתי לו שאני אהיה בחנות עד שיסיים, ושיבוא לאסוף אותי משם. על פניו של הבנזוג הצטיירה פאניקה ברורה, משום שידוע שיש קורלציה ישירה בין הזמן שאני מבלה בחנות לכמות הפריטים המעניינים שאני מוצאת שם לבשל לו. לא הספיק לומר "רק אל תקני משהו שעשוי מתמנונים" וכבר הלכתי.

היה תענוג בחנות. אני מתה על זה שכל המוצרים כתובים באותיות סיניות/יפניות/תאיות, טקסטים ארוכים ומפורטים, ואז שתי מילים באנגלית: "בננה משומרת", או "משחת שעועית שחורה". כשהגיע לבסוף הבנזוג לאסוף אותי, אחזתי בדיוק שקית פניני טפיוקה ותהיתי לעצמי מה אפשר לעשות עם זה. "תעזבי את זה", צווח הבנזוג משל חייו תלויים בעניין, "הולכים הביתה".

לצערו של הבנזוג, כבר הספקתי לאסוף כמות יפה של מוצרים עד שהוא הגיע. שילמנו והלכנו. בבית פרקתי הסחורה, לעיניו החרדות של הבנזוג: אורז אדום מלא ("אבל לי תעשי רק לבן, נכון?"), מרק מיסו מהיר הכנה ("זה את תקחי לעבודה, נכון?"), קופסת דאמפלינג קפואים ממולאים בבשר ("איך את יודעת שזה בשר? אין פה מילה באנגלית. בטח יש שם דגים"), קופסת לחמניות קפואות מאודות ממולאות בבשר ("אבל מספיק לנו הדאמפלינג") ואפונת וואסאבי, שלמראיה נשם הבנזוג לרווחה, כי זה הדבר היחיד מהחנות שהוא מחבב.

איזה מזל שבדיוק היום שודר הגמר האולימפי בספורט היחיד שהבנזוג אוהב: הוקי קרח,  בין נבחרות שבדיה ופינלנד. בירה, שקית גדולה של צ'יפס ורגשות לאומניים לא אופייניים עזרו לו להשכיח את הצרה שתתרגש עליו לארוחת הערב. שעכשיו בתנור. מואאאאאה.

(למרות שהאמת, הלכתי על ארוחת ערב סולידית: עוף ומיני ירקות בשקית קוקי. ואני לא אתחיל לפרט את פרצופו ההמום של הבנזוג בפעם הראשונה ששליתי את השקית מהתנור. "לבשל בשקית? מאיפה את מביאה את הדברים האלה?")

מסיבת רווקות שבדית היא בדיוק ההפך ממסיבת רווקות ישראלית. באלה הישראליות שאני הייתי בהן, הרעיון היה לפנק את הכלה ואת אורחותיה, להכין להן ארוחת בנות עשירה, ללכת לספא מפנק, להציף את הכלה במתנות מקסימות, ולהנות באופן כללי. זו השבדית, לעומת זאת, נועדה בעיקר להביך את הכלה. יש אגב גם גירסה גברית, והיא הרבה יותר גרועה מרק להביך את החתן. כבר שמעתי על החתן שנחטף בידי חבריו, השתכר לחלוטין, ואז חבריו העלו אותו על רכבת מאוחרת, עם כרטיס לכיוון אחד,  למרחק 400 קילומטר ממקום החתונה שלו. וזה היה יום לפני החתונה, מה שאומר שאת יום החתונה הוא בילה בהנג אובר מטורף, לחוץ בהיסטריה להשיג כרטיס חזרה ולהגיע לחתונה של עצמו.

במסיבות הרווקות שראיתי, לעומת זאת, יוצאות הבנות ומטילות על הכלה משימות מביכות. אחת שיצא לי לצפות בה היתה בעת פיקניק בפארק בגטבורג, העיר השנייה של שבדיה. לידינו ישבה קבוצת בנות, וביניהן בחורה אחת עונדת מוצץ ענק קשור לשרוך על צווארה וכתר לבבות אדומים על ראשה, הלא היא הכלה. בשלב מסויים הן הטילו עליה לנשק את הגבר הראשון שהיא תמצא בפארק. ראיתי אותה פונה אלינו, ושלחתי לה מבט שאמר שאם היא רק תתקרב אל הבנזוג היא תמצא את עצמה עם פחות שחלה אחת. זה עזר, ובסוף היא נישקה איזה קשיש תמים שעבר שם. כן, עם לשון.

לא ממש חשבתי שייצא לי להשתתף במסיבה כזו, כי האמת היא שרוב חברותיי הקרובות כאן הן לא שבדיות, אלא כאלו שהגיעו לכאן בעקבות בן הזוג השבדי שלהן (להלן: החבורה הבינלאומית שלי - איטלקיה אחת, ליטאית אחת, מקסיקנית אחת, אמריקאית אחת ומספר תואם של גברים שבדים). רק שפורד חשב אחרת. וככה הגיעה אליי הזמנה למסיבת הרווקות של הבלונדה, לקראת נישואיהם הקרבים.

הלו"ז של המסיבה הימם אותי קצת. מסתבר שהחברות של הבלונדה לקחו קשה את העניין של "לא באנו להנות". ראשית, הלו"ז המפורט של המסיבה התחיל בשמונה בבוקר. ביום שבת. שמונה בבוקר ביום שבת. אז תיכננו החברות של הבלונדה לחטוף אותה (אם החתן או הכלה השבדים יודעים מתי המסיבה שלהם מדובר בכישלון אמיתי. כאן חוטפים את החתן/כלה למסיבה שלהם!). אחרי החטיפה - ארוחת בוקר ושמפניה. אחרי ארוחת הבוקר - היאבקות סומו. הייתי משוכנעת שאני לא מבינה נכון, אז שאלתי את הבנזוג מה זו המילה הזו בשבדית, "סומו". "בדיוק כמו באנגלית", ענה לי הבנזוג, "ההיאבקות היפנית הזו". אוקיי. אחרי ההיאבקות - שיעור ריקוד אפריקאי, שיצולם בווידיאו וישודר בחתונה. שאלוהים יעזור! אני גם ככה מאותגרת ריקוד. אחרי הריקודים - מרחץ טורקי. אחרי המרחץ - ארוחת ערב, ואז יציאה לשתות.

אלה מכם שמכירים אותי יודעים שמאוד לא כדאי לפגוש אותי מוקדם מדיי בבוקר. לכן החלטתי לעשות טובה לבלונדה ולחברותיה ולהגיע ישירות לפעילות שאחרי ארוחת הבוקר, היאבקות הסומו. וככה מצאתי את עצמי היום בבוקר קמה בתשע ויוצאת אל כתובת מסויימת במרכז העיר. מצאתי שם את הבלונדה, ישובה על הרצפה, עיניה קשורות, כתר נוצץ לראשה וכוס שמפניה בידה. הקיפו אותה חבורה של בנות שבדיות ענוגות ושבריריות, כולן אוחזות שמפניה ומצחקקות. מייד נערכה לי הכרות עם כולן, ובאיזשהו שלב כמובן איבדתי את המעקב של איך קראו למי, למרות שאני די בטוחה שלפחות לחצי מהן קראו סיסיליה. מה שמחתי לגלות שם חומת עיניים אחת. בד"כ אני חומת העיניים היחידה, ומרגישה בולטת כמו שחור בשדה כותנה.

אניווי, בחנתי את חבורת הבנות, כולן רזות ונידפות, והחמאתי לעצמי שאני בטח מנצחת את כולן בלי בעיה בסומו. אני הייתי בצבא הישראלי! לי יש חמישה קילו יותר מלכל בחורה שם! וחוץ מזה, הן כבר אחרי ארוחת בוקר מלאת שמפניה ואילו אני פיכחת לחלוטין!

כבר אמר יוליוס קיסר הטלוויזיוני שזה היבריס רק אם אתה נכשל. ובכן, נכשלתי. מסתבר שהיאבקות הסומו הזו היא באמת כמו סומו. המארגן של זה הביא איתו חליפות מיוחדות, כל אחת שוקלת משהו כמו שלושים קילו ומעוצבת בצורת מתאבק סומו אמיתי - כלומר מי שלובשת אותה מקבלת צורת מתאבק, עם כרס ענקית, ישבן ענק וזרועות עצומות. זה מהצוואר עד כפות הרגליים, ואילו על כפות הידיים מלבישים מן כפפות ענק מגושמות שמנטרלות את הידיים. כלומר, אפשר רק לדחוף את המתאבקת השנייה ובלי מכות של ממש.

הוחלט לעשות טורניר, כולן נגד כולן, וסופרים נצחונות. עד שהגיע תורי כבר שתיתי שלוש כוסות שמפניה, והייתי לא פחות שיכורה משאר הבנות. נדהמתי לגלות כמה כבדה ומגושמת החליפה הזו שלובשים. את אחד הקרבות הפסדתי פשוט כי איבדתי שיווי משקל מהחליפה ונפלתי לבד בשנייה של שריקת הפתיחה. בקרב אחר לעומת זאת העיפה אותי אחת הבחורות היותר רזות כל כך חזק שעפתי על הקיר והתרסקתי על הרצפה (אה, לא לדאוג, החליפות כל כך מרופדות מכל הכיוונים שלא מרגישים כלום כשנופלים). גם כשניצחתי בקרב לא ממש הבאתי כבוד לעצמי - פעמיים היפלתי את הבחורה מולי ומייד נפלתי עליה בעצמי. יצא שבסוף המאזן שלי היה 5:4, שזה אמנם חיובי, אבל זה אומר גם שהפסדתי לארבע בחורות רזות ממני. ררר. (פורד, תרגיע ומייד - את הבלונדה דווקא ניצחתי).

אחרי היאבקות הסומו יצאנו כולנו, די מתנשפות, לארוחת הצהריים, שהוגשה בבית החברה הטובה של הבלונדה. תוך כדי האוכל נערך משחק. מתברר שהחברה הטובה של הבלונדה ואחותה צילמו בווידיאו את פורד, עונה על שאלות הקשורות לזוגיות שלהם. הרעיון היה כזה - כולנו צפינו בשאלה, עצרנו את הסרט, הבלונדה ענתה על השאלה, ואז המשכנו בסרט, לראות מה פורד ענה. דווקא הם ענו אותן תשובות לרובן המוחלט של השאלות. וואו. הבנזוג ואני היינו כושלים בשאלון הזה כישלון חרוץ.

אחרי ארוחת הצהריים יצאנו שוב אל המקום של הסומו. הפעם חיכתה לנו שם מדריכת הריקודים. הבלונדה, עיניה קשורות, הופשטה מבגדיה והולבשה במן חותלות אייטיז ושמלה לבנה ילדותית. ואז פצחנו בשיעור הריקוד. הוכחתי לעצמי מה שידעתי תמיד - קורדינציה זה לא התחום שלי. באורח קבוע הנפתי את היד הלא נכונה או את הרגל הלא נכונה (תירצתי את זה לבנות בזה שאני מתבלבלת בין ימין לשמאל בשבדית. מה שלא אמרתי להן זה שאני מתבלבלת בין ימין לשמאל גם בעברית). לחשוב שהזוועה הזו צולמה בווידיאו ותוקרן בחתונה מול כל האורחים. נראה לי שאני לא אגיע לחתונה או משהו...

למרחץ הטורקי שאחרי הריקודים כבר לא המשכתי - זה לא חינני בכלל לראות אותי בסאונה עם האסטמה שלי. כאן נגמר היום שלי במסיבת הרווקות. את הבנזוג פגשתי כולי דואבת ותפוסת שרירים, מכמה קרבות סומו ושעה של שיעור ריקוד. אני באמת לא בכושר. ברגע שיפסיק פה השלג אני חוזרת לאופניים. באמת.

אתמול בערב ישבנו אצל איליה כמה חברים, ישראלים ושבדים. איליה עצמו הוא יהודי שהיגר לשבדיה מרוסיה, כך שאת רוב ילדותו הוא עבר תחת השלטון הסובייטי. זה אומר שהוא לא תמיד כל כך מכיר את זכרונות הילדות שהאחרים מדברים עליהם. ככה למשל דיברנו על הסרט "במבי". אני אמרתי שזו ממש טראומה בעיני, אני זוכרת איך בכיתי בגיל שמונה, כשהציידים הרגו את אמא שלו.  איזה מן סרט זה לילדים? זה היה הדיכאון הראשון בחיי, אני חושבת. כמה ימים אחרי הסרט עוד הייתי עצובה.

סביב השולחן הסכימו איתי, ואשתו של איליה תיארה גם היא את העצב שהסרט עשה לה, וכך התגלגלה השיחה כשרק איליה שותק, כי זה אחד החורים שיש לו מהילדות, סרטים של וולט דיסני, שמן הסתם לא הגיעו לברה"מ. אבל אחרי שהשיחה נמשכה דקות יצא שכולם הסתכלו עליו לקבל איזושהי תגובה, אז איליה אמר: "אני זוכר כשברז'נייב מת"... כל השולחן התחיל לצחוק, ואיליה הוסיף: "כולם בכו ימים".

היום בבוקר ישבתי עם הבנזוג במקום הבראנצ'ים שקרוב לבית שלנו. מצד אחד אנחנו לא סובלים את המקום, כי אף פעם אי אפשר להשיג שם שולחן וצריך לחכות, מצד שני אנחנו מתים על המקום כי הוא מגיש פאנקייקים מעולים וזה גם המקום היחיד שמצאנו בשבדיה שמגיש ביצים, סלט, בייגל ושאר דברים שבעולם המודרני מוכרים כארוחת בוקר ופה לא שמעו עליהם בבתי הקפה.

אניווי, כמו תמיד נאלצנו לחלוק שולחן. והפעם ישבו איתנו בשולחן צמד בלונדיניות מהממות, באמת, מהשבדיות היפות באמת, כוסיות של החיים (סליחה סבתא), החזיקו ידיים והתנשקו. הבנזוג בהה בהן קצת, עד שביקשתי ממנו בנימוס לנגב את הריר ומהר, והבנזוג הסביר שהוא פשוט רעב, מכאן הריר, והוא לא בוהה בהן, למרות שכמובן אין לו שום דבר נגד לסביות, בייחוד לא כאלה יפות, אלא פשוט הן יושבות בכיוון שמהן תגיע המלצרית עם הפאנקייקים שלו, כמובן.

אבל אני מודה שגם אני בהיתי בהן קצת. הן היו ממש יפות.

לעניין הדיון מקודם: עכשיו אני חושבת על זה שאת "מלך האריות" ראיתי בגיל 20, ולקחתי את זה לא פחות קשה מאת "במבי". הקטע הזה שאבא שלו מת, ועוד עם ייסורי מצפון שזה באשמתו, מה הם חושבים לעצמם בדיסני? איזה מן סרט ילדים זה?

עוד כמה שעות ינחת פה הבנזוג אחרי שבוע בקנדה, ועוד לפני שיספיק לומר "ג'ט לג" יילקח לערב גבינות ויין אצל חברים. כדי למצוא מתנה ראויה להביא למארחים, ירדתי אל המעדנייה הצרפתית מול ביתנו. אני מתה על המעדנייה הזו. הבעלים, משפחה צרפתית שמשום מה גרה כאן, מדברים צרפתית שוטפת מעל ראשי הלקוחות (אפשר רק לדמיין איזה חרפות הם מטיחים בנו, במיטב האדיבות הצרפתית המסורתית), לחנות כולה ריח של אוכל, ומשהו בעיצוב אומר "אנחנו לא שבדים". תענוג.

אני נוטה לקנות מתנות שאני רוצה לקבל. בגלל זה הלכתי מלכתחילה לחנות הזו - אני אוהבת שם כל כך הרבה דברים. (טוב נו, גם בגלל שיורד שלג בלי הפסקה ובמזג אוויר כזה אני הולכת מקסימום עד הבניין ממול). אחרי הסיבוב הרגיל בין מקרר הגבינות לדוכן המאפים (בסופ"שים קרואסונים טריים! מול הבית. זה ממש חלום שמתגשם), עשיתי קצת סיבוב בין המדפים העמוסים בהמון ממרחים ודיפים (כולל צ'ימיצ'ורי שלפי השלט נעשה ממתכון ביתי וסודי), פחיות פטה כבד של כל מיני חיות, המון קופסאות עוגיות צרפתיות ואיטלקיות, פסטה מיוחדת, מקרר עם עשבי תיבול שאי אפשר להשיג בד"כ בשבדיה (!), מבט בדוכן הנקניקים והלכתי על פסטה ארוכה ודקה, תוצרת בית, בטעם לימון. אני כבר מדמיינת איזה רטבים אפשר להוסיף לפסטה בטעם לימון. יאממ.

ועוד בטרם ינחת הבנזוג, ניצול אחרון של הזמן לאוכל בריאותי: אני אופה עוגיות שיבולת שועל, קמח מלא, סוכר חום וחמוציות מיובשות. מהר לפני שיישמע פה המשפט "אם את כבר אופה עוגיות למה שזה לא יהיה עוגיות השוקולד-שוקולד-צי'פס ההן?". עובדות בשטח, זו הדרך. (ובהרף מקלדת נשמע הבלוג כמו בלוג של מתנחלים).

צחוק (רגע של מחשבה)

מתי בפעם האחרונה צחקתם צחוק גדול, מתגלגל, מהלב, כמו ילדים? צחוק שאתם לא יכולים לעצור, שכואב כבר בלחיים, אבל הוא עוד פורץ ממכם. וכשסוף סוף נגמר, אתם כבר לא יכולים לנשום, בקושי זזים, אבל תחושה טובה משתררת בכל הגוף שלכם? מדהים מה שקצת אנדרופינים יכולים לעשות. אין כמו צחוק גדול, ואין כמו אנשים שצוחקים ככה.

בתור ילדה צחקתי בקלות, בייחוד עם אנשים מסויימים, שפשוט ידעו להצחיק אותי, כמו אוהד, בן דוד שלי. אולי בגלל זה הוא חבר טוב כל כך עד היום, כי  צחוק כזה גורם לאהוב אנשים לנצח. כמבוגרת אני מוצאת שאני צוחקת הרבה פחות, וזה עצוב לי. זה לא שאני לא מכירה אנשים שמצחיקים אותי, כי אני חושבת שיש בין החברים שלי אנשים מצחיקים במיוחד, אבל איכשהו יוצא לי לצחוק פחות.

~ זיכרון שלא יגיד לכם כלום אבל אני חייבת לכתוב אותו בשביל עצמי: אני עם עדי ואיל בספינת תיירים שנוסעת בין איי שטוקהולם. אנחנו מבחינים באווזה שמנה מועדת על הסלעים. איל אומר משהו ציני כהרגלו. עדי ואני חוטפות התקף צחוק, איל מצטרף, ובמשך רבע שעה שלושתנו לא נושמים, לא שמים לב לנופים מסביב, לא מקשיבים להסבר של המדריכה. כשאנחנו יורדים מהסירה אנחנו בקושי יכולים לעמוד. במשך כל היום שאחרי אחד מאיתנו נזכר, מתחיל לצחוק, והשניים האחרים נדבקים מייד. זה היה טיול אחרון שהיה מזכרת לימים שאינם ~

בקיצור, חשבתי על זה. אנשים שצוחקים הם האנשים האהובים עליי יותר מכל. אין כמו לראות מישהו צוחק ככה. זה ממלא אותי באושר.