עדי בעולם

עלמה הקטנה ביקרה בנמל, והסכימה שאמא שלה ואני נתלווה אליה.

עלמה מהרהרת בעתיד ומה הוא צופן לה.

"ממ, אולי אני אהיה טייסת. או אתחתן עם טייס. אני כבר מגלה עניין בתעופה".

"אמא, הגעתי למסקנה שאת והחברה המעפנה שלך לא קוליות מספיק בשבילי. אני הולכת לחפש לי חברים חדשים".

"מצאתי!"

"אמא, החברה המעייפת שלך עשתה עליי פוסט והמציאה דברים שאני אומרת אפילו שאני עוד לא מדברת. כשאני אהיה עורכת דין (עם תואר אמיתי, לא כמו אסתרינה), נתבע אותה".

עוז וקרן נחתו בארץ, ואחינו הקטן  הגיע אליי כדי שנאפה להם ביחד עוגה (כבוד: הרעיון והמתכון היו שלו).

"מה זה, אין לך סוכר לבן?"

גם יפה וגם אופה.

מיכל המלח, דקה אחרי שנפל לתוך עיסת העוגה. "לא נורא", מלמל אחינו הקטן, "במילא צריך להוסיף חצי כפית מלח". בתמונה: עם מגבות הנייר ששימשו לניגוב המיכל.

"שיט, שכחנו לקנות חלב. יש לך?"

"יש לי חלב סויה".

"את צוחקת עליי?"

"אתה רוצה להתווכח או לאפות עוגה?"

"אני חזק בסם"

(אחינו הקטן מקבל השראה מאבקת אפייה)

"היו לי שני סינרים, אני לא מבינה לאיפה נעלם לי השני".

"לא נורא, אני אעבוד בלי סינר. לבד. בחושך".

(הסינר השני נמצא כמובן שנייה אחרי שהכנסנו את העוגה לתנור).

יצירה בתנור.

ועד שהעוגה תהיה מוכנה, אנחנו מעבירים את הזמן.

והנה קצת כלניות לשבת.

(באדיבות גילה).

היום הייתי עם ההורים ואחינו הקטן ב"הלהקה" בהבימה. יש לי וידוי: זו הפעם הראשונה שאני רואה הצגה בהבימה. אי שם בתור ילדה היו אמורים לקחת אותי ל"המלך מתיא הראשון", וברגע האחרון זה התבטל. עד היום אני זוכרת את שברון הלב. ומאז פשוט לא הגעתי לשם (לאכול בקפה שלהם לא נחשב). אבל עכשיו באתי, וחטפתי שוק. זה התיאטרון הלאומי? ריפודי כיסאות קרועים, שטיחים בלויים, פשוט עצוב (ממ, אומר משהו על התרבות בארץ?). מזל שהמקום עומד לעבור שיפוץ נרחב.

אניווי, הלהקה. ובכן, כל מי שראה את הסרט, ומי לא ראה את הסרט, מגיע עם ציפיות. הנעליים גדולות, והדרך היחידה להנות מההצגה הזו היא לא לצפות שהיא תהיה כמו הסרט. ואכן, ההצגה שונה. כלומר, דונט גט מי וורנג, רוב משפטי הקאלט מופיעים שם (אבל היה זעזוע גדול לגלות "שטוב טוויסט אחד ביד משניים בים" לא מופיע. הו הזוועה!), ובהחלט יש דמיון לסרט, גם בדמויות (השחקן שעושה את בזוקה עושה אותו עוד יותר מוצלח מסוויסה), כולל קריצות משועשעות לסרט (שמה המלא של אורלי בהצגה הוא אורלי גולדנברג, במה שאני מניחה הוא מחווה לחלי). אבל העלילה טיפה שונה מבסרט, יש שיר או שניים שלא מופיעים בסרט, וגם טוויסטים קטנים.

הליהוק עורר בי הרהורים. מוקי בתור דטנר - בעיקר עורר בי את המחשבה כמה מוקי שווה. קרן פלס בתור מיקי - היא שרה יפה, וגם עושה טוב את הטיפוס של מיקי. (והערה לא עניינית, פשוט באמת הופתעתי: חשבתי שהיא ממש רזה, ומתברר שלא). אמיר פיי גוטמן עושה טוב את דני (AKA ששי קשת), שירי מיימון היא נועה (דפנה ארמוני), והאמת, וואו, יש לה קול מדהים. למרות שהיא נתנה לנועה מן צד פרחי משהו שלא היה בסרט. וגם, שירי מיימון היא קטנטונת, להבדיל מדפנה ארמוני, ולעומת זאת השחקנית של יפצ'וק לא, והיה די מוזר לראות את נועה יותר קטנה מיפצ'וק.

אדיר מילר עושה תפקיד מורחב של אביב (טוביה צפיר). הוא די גונב את ההצגה, כי חלק גדול מההופעה שלו הוא פשוט סטנד אפ. הוא היה מצחיק ולא פלא שהרחיבו לו את התפקיד.

ליהוק אחר שעורר בי הרהור היה העובדה שמלי (גלי עטרי), שהייתה ה"שחורה" של הסרט, זו שהגיעה מבית רחוק בלי קשרים או משהו כזה ומפתחת תלות בשרי הצפונית. מגולמת בהצגה על ידי אסתר רדא, אתיופית. קצת נזכרתי בבדיחה הגזענית מהאייטיז שהביאו את האתיופים בשביל חלקי חילוף לתימנים. הופתעתי לגלות שלרדא יש קול זהה לזה של גלי עטרי, לפחות כשהיא מדברת. זה ממש הרגיש כאילו זה פלייבק מהסרט. וחוץ מזה - היא מהממת בעיני, הכי יפה בהצגה.

לא יצאתי עם הרגשת וואו, אבל גם לא התאכזבתי. כלומר - זה לא הסרט, וחבל, כי הסרט הוא כמובן קאלט אצלי. אבל אם לא מצפים לסרט, מקבלים הצגה חביבה, עם אנשים שיודעים לשיר, וגם קצת צחוקים והנאה מהאווירה. ועכשיו אני הולכת לגגל את מוקי, לראות בן כמה הוא ואם יש לו חברה (זה יהיה מידע שימושי בשבילי, רייט).

(מוקי - דטנר - מוגש כשירות לקוראותיי).

מאז ההופעה של הג'ירפות שהייתי בה עם בני דודיי יש לי שאיפה ללכת שוב להופעה שלהם, והפעם כשאני מכירה את המילים. (אורן, שלא תחשוב שהתחמקת מזה. עוד תבוא איתי). אז הקשבתי למשל המון לשיר הזה:

ואורן - תודה.

ביום שישי בערב הלכתי עם איריס, בעלה והילדים למסעדה האפריקאית שלא שמעתי על קיומה עד אז, פויקה. (הגיע זמן לשון: פויקה זה שם של סיר/קדירה אפריקאית, אבל בשבדית זה ילד).

התפריט נראה מבטיח - הרבה גריסים וקטניות בחלב קוקוס וקארי, הרבה בשרים ופירות ים. הזמנו דווקא יחסית הרבה דברים, ועל כולם כמעט אמרנו "נחמד ותו לא". במנות הראשונות היו סלט אנטריקוט מעושן עם שעועית לבנה, פילה ואפונה, קערת קטניות בחלב קוקוס וקארי. "בבית הייתי עושה את זה יותר טוב", אמר בעלה של איריס, וצדק, כי הוא אחד הגברים הבשלנים הכי שווים שאני מכירה. בעיקריות אכלתי כבד וצלע טלה לצד חציל מעושן, והיה נחמד. איריס אכלה את קדירת פירות הים והקטניות בחלב קוקוס, שהייתה נחמדה, ובעלה אכל את הפויקה הקלאסית, שזה הרבה בשר וירקות שורש. היה, כמובן, נחמד. לילדים, שהם הילדים הכי אכלני גורמה שפגשתי, וגם התנהגו כל כך למופת ששוב רשמתי לעצמי את שיטת איריס לחינוך בתור השיטה שאני אשתמש בה, הוזמנו קציצות וכן קערת פירות ים (אה, כן, הילדים מתים על שרימפס וקלמרי).

אבל החלק השווה היה הקינוח. צריך להזמין אותו עשרים דקות מראש, וזה נקרא עוגת שוקולד בפויקה, שזה בעצם סופלה שוקולד. והוא היה כל כך מעולה, שכל השולחן אכל ממנו בתאווה, ומבוגרים כילדים נלחמו על הביס האחרון. עד עכשיו אני לא מאמינה שהילד הקטן הצליח לקחת לפניי את הביס האחרון של זה.

איריס מבקשת להבהיר שלהבדיל מדבריי הקוטלים על בנדיקט, היא דווקא הייתה מרוצה מביצי הבנדיקט שלה. למרות שהיא מסכימה שאין ממש ייחוד למקום.

בשני בצהריים קבעתי עם אפרת לארוחת בוקר בגילי'ז. היא הגיעה לפניי, ודיווחה בעצבים שמחיר ארוחת הבוקר הועלה ל-64 שקלים. אנחנו מאוד אוהבות את ארוחת הבוקר של גילי'ז, אבל גם לנו יש גבול, ולא מוצא חן בעינינו לשלם כל כך הרבה בעיר שמתמחה בארוחות בוקר טובות. החלטנו לעבור לקום איל פו. שם גילינו שיש תפריט של חורף, ולכן אין את מה שאנחנו אוהבות, קרי הכריכים הקלילים יותר.

נותרנו די נואשות, והזמן התחיל לאזול, כי אפרת צריכה מתישהו לאסוף את הבן שלה מהגן. אז היא העזה להציע את מקס ברנר. עשיתי פרצוף, אבל היא התעקשה שדווקא יש שם עסקית. אז מתברר שיש, ומשתלמת. ב-39 שקלים מקבלים מרק/אנטי פסטי/סלט כמנה ראשונה, ומנה עיקרית, שמורכבת ממחבת עם תפוחי אדמה ותרד/שקשוקה/כריכים/סלט גדול. היה ממש משתלם. מי היה מאמין שאני אמליץ על עסקית במקס ברנר. אבל נו, זה הרי עולה כמעט חצי מארוחת הבוקר של גילי'ז.

באותו בערב הגעתי לאורנה ואלה (כן, חיי מצטיירים כממש קשים בפוסט הזה, אני יודעת). בדרך לשולחן חלפתי על פני מישהו מוכר. דמיינתי אותו לצד לובשי מכנסי עור חשופי חזה, משתתפי הפולסום, ומייד הבנתי שכן, זה הוא. ועוד היה לי אומץ לגשת אליו ולהציג עצמי. כך נתקלתי במקרה בדויד.

יום רביעי, אחת וחצי בלילה, אני בבראסרי עם חברים מהעבודה. בידוענים מסביבנו זיהינו רק את מורן אייזנשטיין ואורי גוטליב, אבל לא טרחנו להסתכל מעבר לסביבה שלנו, אולי היו עוד. בחוץ היה קצת קריר, העפתי מבט בתפריט, ונזכרתי בפוסט של דויד. אז הזמנתי מרק בצל וכוס שרדונה. היה מצוין.

היום בצהריים אכלתי ב"פרונטו" עם חברים מהעבודה. פרונטו אמורה להיות המסעדה האיטלקית הכי טובה בעיר, לפחות בעיני איטלקים. הקולגה שלקח אותנו לשם הוא במקור איטלקי, כמובן. העסקית במחיר אופייני/יקר (68 או 88), ואנחנו גם הוספנו קיאנטי אז בכלל. אבל היה טעים - אכלתי סקלופיני עגל (פרוסות דקות) ברוטב מרסלה. מתה על מרסלה, וכמעט תמיד לוקחת את המנה עם המרסלה, אם יש.

יוצא שאכלתי די הרבה בחוץ בשבוע האחרון. אני אמורה להרגיש הרבה יותר עליזה עכשיו או משהו.