עדי בעולם

בערב לפני שנסעתי אמר לי עפר בעבודה: נו מה, בטח תעברי מפאב לפאב, תהיי שיכורה כל הביקור.

אמר, ולא ידע איך תתגשם נבואתו.

זה התחיל ביום חמישי, עת נחתתי בבירה הבריטית הקפואה באחת בצהריים. שעתיים אחרי הייתי בבית המלון. האופנוען כבר היה בעיר, לענייני עבודה,  וקבענו להיפגש בקצה השני שלה, ברבע לארבע, בתחנת הטיוב. בארבע קבע האופנוען עם חבר שלו בפאב הקבוע שלהם מימי עבודתו של האופנוען בלונדון.

כך יצא שהדבר הראשון שעשיתי בלונדון, לפני קניות או טיול כלשהו, היה ללכת לשתות.

זה כזה תענוג, פאב בלונדון. אנשים אחרי עבודה, נהנים מלגימת בירה צוננת.

בתמונה: הבירה הראשונה בשרשרת ארוכה של בירות. וגם ידו של האופנוען והשעון שלו, שעוד יירה במערכה השלישית.

הערה כללית: עושה רושם שהתגובה האוטומטית של אנשים כשאומרים שנוסעים ללונדון היא "לונדון נורא יקרה". יש לי חדשות בשבילכם: תל אביב נורא יקרה. בלונדון עולה כמו בתל אביב, או קצת פחות. הבירות בתמונה, חצי ליטר האחת, עלו 3 פאונד, שהם בחישוב גס 18 שקל. מיצאו לי פאב בתל אביב שממוקם במקום יוקרתי כמו זה שישבנו בו ושחצי בירה עולה בו פחות מ-22 שקל. תודה.

נחזור לענייננו: אחרי בירה או שתיים הופיע חברו של האופנוען, נייג'ל. נייג'ל התגלה כבחור אנגלי ענק, חובב כדורגל ובירה. בדיוק כמוני, מינוס האנגלי והענק. האופנוען והוא שמחו שוב להיפגש, והוא מייד אמר לאופנוען:

Oy, what's that Big Ben on your arm

היה סשן בדיחות משעשע על השעון של האופנוען.

ואז פצחנו במרתון שתייה.

הערה כללית מספר 2, חשובה לצורך הבהרת מה שיקרה בהמשך: אני שותה ממש בסדר בשביל בחורה. יכולת הבירה שלי היא באמת יפה, וניצחתי כבר שבדים גדולים ממני בהרבה בתחרויות שתייה. בדייטים הראשונים שלי עם האופנוען ניצחתי גם אותו ביכולת השתייה שלי, לא שהוא יודה בזה, אבל מזל שיש את הבלוג.

אלא שמה שקרה ביומי הראשון בלונדון, הוא שהגעתי לפאב אחרי שישנתי שלוש שעות מקוטעות ביממה שלפני, לאור זה שהטיסה שלי יצאה מוקדם בבוקר ולא הספקתי לישון בלילה. וכיוון שניסיתי לישון בטיסה, לא אכלתי על המטוס. כלומר הגעתי לפאב אחרי יממה שלא ישנתי בה כמעט ואחרי שלא אכלתי כמעט יממה.

עד כאן תירוצים, נחזור למה שקרה.

כולי אופטימית לגבי יכולת השתייה שלי ומתעלמת מהעובדה שאני ממוטטת מעייפות וקיבתי ריקה לגמרי, שתיתי כמה חצאי בירות. נייג'ל, האופנוען ואני נהנינו מאוד בפאב.

את הדרך בחזרה למלון אני זוכרת במקוטע.

את המלון, לעומת זאת, אני זוכרת היטב. כי בעוד האופנוען שואל אם אני עומדת להקיא, הכחשתי בתוקף.

הערה כללית מספר 3: אני לא מקיאה לעולם. ב-10 השנים האחרונות הקאתי פעם אחת, וזה קרה כי אכלתי שרימפס מקולקלים, הייתי על מטוס באמצע סופת שלגים והנוסע לידי שתה קפה עם ריח ממש חזק. שילוב של כמה גורמים שבאמת לא השאיר לי הרבה ברירה.

אקיצר, האופנוען, שחש שלמרות הכחשותיי אני הולכת להקיא, יצא מהמלון כדי להביא בקבוק מים גדול. כשהוא חזר, כבר עמדתי ליד השירותים. הייתי שמחה לומר שלא הקאתי, אבל ועוד איך הקאתי. פעמיים.

מזל שלא אכלתי כלום באותו יום, ככה זה היה הרבה יותר אסתטי ממה שזה עשוי היה להיות.

ייאמר לזכות האופנוען שהוא לא הסתובב וברח לנצח אחרי רגע התהילה הזה.

"את רוצה לישון", קבע האופנוען. הכחשתי נמרצות ונרדמתי מייד.

שעה וחצי אחרי העיר אותי האופנוען ושאל אם אני רוצה לצאת בכל זאת בערב הראשון שלנו בלונדון.

אמרתי שבטח, למה לא, מה פתאום אני ישנה.

קמתי ונזכרתי. כמעט הקאתי שוב.

את בסדר, שאל האופנוען.

כן, שיקרתי.

האופנוען לקח אותי למסעדה תאילנדית הטובה ביותר שאכלתי בה אי פעם. צחוק הגורל שזה קרה בדיוק כשפחדתי לאכול כדי שלא אקיא שוב.

מסעדה תאילנדית מצוינת, אופנתית, מגניבה, וגם, לרק לצורך מקהלת "אבל יקר בלונדון", יצאנו עבור שתי מנות ראשונות, שתי מנות עיקריות, שני משקאות לאסי מנגו (טעימים מכל משקאות הלאסי שטעמתי בכל המסעדות ההודיות) ושני קוקטיילי גויאבה, ב-40 פאונד, כולל טיפ. זה אומר 240 שקל לארוחת הערב. שזה חצי מחיר מכל מסעדה סמי יוקרתית בתל אביב.

האופנוען, שליבו רחום וגם קצת מפקפק בפופולריות של הבלוג, הירשה לי לחשוף כאן את שם המסעדה האהובה שלו. אז בבקשה, Busaba Eathai.

חזרנו למלון, נרדמתי כמו בול עץ מתנודד. או שזה המלון שהתנודד, אני לא סגורה על זה.

למחרת בבוקר קמתי אל זמן הקניות היחיד שלי בביקור. לא היה לי חשק להמוניות של אוקספורד סטריט, אז הלכתי לקרנאבי סטריט, רחוב עם מלא חנויות שוות.

היו לי שעתיים, ושעה שלמה מתוכן הלכה על החנות של ג'י סטאר. מדדתי כנראה עשרה זוגות, ובזבזתי עשר דקות יקרות בתא המדידה כשניסיתי להיחלץ מאיזה זוג סקיני שמדדתי בטעות. הרגשתי קצת כמו רוס ומכנסי העור.

אניווי, הייתה שעה שווה, כי בסופו של דבר יצאתי משם עם מכנסי ג'ינס אפורים חדשים.

אפור הוא הירוק החדש, אגב.

משם כבר נדדתי בין חנויות, עשיתי סיבוב במוג'י, וחתכתי לאוקספורד. פשוט, קבעתי עם חברתי הדר משטוקהולם, שעשתה שידרוג מעולה לחייה ועברה ללונדון, לאנץ' באחת. הדר ואני התיישבנו בבית קפה קטן לצידי אוקספורד, ופצחנו בהשלמת פערים. שעה וחצי חלפו ביעף, עת קלטתי שנותרו לי שעתיים של קניות וזהו לביקורי בלונדון. אופס. קבעתי מייד עם הדר שניאלץ לעשות זאת שוב, רצוי בלונדון, ומייד אצתי לקניות.

שבהן לא קניתי כלום. לא ברור לי אם זה היה לחץ זמן או שסתם נפל עליי מצב הרוח המוזר בעולם, אבל אני הייתי בשעתיים האלה בגאפ, ב-H&M, בבנטון, באורבן אאוטפיטרז, ולא קניתי כלום. כלום. מכל יום הקניות הבודד שלי בלונדון קניתי זוג מכנסיים אחד. אומנם שווים, אבל אחד.

ואצתי לפגוש את האופנוען במלון.

כבר עברה לי הבחילה מהיום הקודם, ולכן הלכנו לשתות.

באחד הפאבים הכי עתיקים בלונדון, The Lamb and the Flag.

(לפני זה גם אכלנו במסעדה יפאנית, רשת שנקראת Taro, וזה היה הראמן הראוי הראשון שאכלתי מאז טוקיו).

אבל כאמור, פאב עתיק, בירה. אמרתי לעצמי שאני מסוגלת.

ומהפאב הלכנו למיוזיקל. אווניו קיו. זה מיוזיקל שמוגדר כ"רחוב סומסום למבוגרים". וזה בדיוק מה שזה זה. משתתפים בו שחקנים לצד בובות, ומדובר בשורה של קטעים שכולם קורים באותו רחוב, ומשולבים בהם קליפים מצוירים. רק שבמקום שהקטעים יעסקו בנושאים של ילדים, הם עוסקים בנושאים כמו גזענות, זוגיות ומחויבות, יציאה מהארון, קשיים כלכליים וכו.

היה מאוד מאוד חמוד.

ומתברר שיש למחזמר הזה גם שיר שכולם מכירים.

רק שבמחזמר מבצעים את השיר הזה כמובן המפלצות הלא וירטואליות, אלא בובות בשר ודם, או איך שלא אומרים את זה.

את סופו של הערב סיכמתי בהצלחה: גם מיוזיקל מוצלח, גם אוכל טוב וגם לא הקאתי.

למחרת בבוקר לקח אותי האופנוען אל מקום ארוחת הבוקר האהוב עליו בסוהו.

ואחרי  ארוחת הבוקר טיילנו בסוהו ונתקלנו בשוק של סוף השבוע.

ומשם המשכנו בטיול רגלי עד ארמון בקינגהם, בול בזמן לחילופי המשמרות.

(צילום: האופנוען, שהיה עסוק בלבדוק את העדשה החדשה שלו לטווח רחוק)

ומשם לפארק סנט ג'יימס, שם התפעלתי כמו ילדה קטנה מאוסף החיות שגרות שם. היכונו לשורה של תמונות של חיות.

אני מתה על אווזים. או ברווזים. או מה שזה לא יהיה הציפור הזו בתמונה, למרות שאני מהמרת על אווז.

אחרי הפארק המשכנו בהליכה.

בתמונה: השעון של האופנוען, הגירסה המקורית.

חצינו את הגשר אל הצד השני של הנהר.

נתקלנו ביריד ספרים יד שנייה. בילינו שם קצת זמן.

ובסוף הגענו אל הטייט.

כמו שאתם בטח זוכרים מהפוסט הקודם שלי על לונדון, יש בקומה הראשונה של הטייט חלל ענק, שבכל פעם שמים בו תערוכה מיוחדת אחרת, מעין מיצג מרשים בגודלו.

הפעם זה היה זה. לא, אנחנו לא יודעים מה זה אומר.

האמת שדי קפאנו. הטמפרטורה נעה רוב ימי הביקור בין 0 ל-2 מעלות. כך ששמחנו לעלות לקומה השביעית של הטייט ולהנות מישיבה חמימה בבר שם.

ואחרי זה עוד הסתובבנו קצת בטייט. מומלץ: התערוכה של הפוסטרים הסובייטים. לעומת זאת, חובבי רוי ליכטנשטיין כמוני עשויים להתאכזב. יש רק ציור אחד פחות חביב עליי (Mustard on White) וכמה ליתוגרפיות.

ביציאה מהטייט קניתי לי עוגה שראיתי עד היום רק באנגליה, ואני מתה עליה. קוראים לזה Flapjack (אני כמובן אכלתי את הגירסה האנגלית ולא האמריקאית) ויש לה טעם של חמאה וטופי. יאממי.

אחרי הטייט עוד הסתובבנו לנו, עד שחזרנו למלון למנוחה קצרה, שלאחריה יצאנו לפגוש חברים של האופנוען בבר. כי מזמן לא שתינו וכו.

ולמחרת קמנו, לשרב של שבע מעלות שלמות, ויצאנו לסיור רגלי ארוך בלונדון. הייד פארק וקנסינגטון. כיף בלונדון.

שלושה ימים חלפו להם במהירות. הוו.

ולקינוח: תמונת אווירה של לונדון:

יום ראשון בערב, בן יהודה. האופנוען ואני עוצרים ליד טיב טעם. אני בסה"כ צריכה בקבוק מים ואולי תפוח, אז רק אני נכנסת ואילו האופנוען נשאר בחוץ עם האופניים.

כמה דקות אחרי אני בקופה, כשהאופנוען מופיע בפנים.

אני: איפה האופניים?

האופנוען: בחוץ. זה כולה שתי דקות, מה כבר יקרה.

אני חושבת בלב שהוא מטורף ואסור להשאיר אופניים לא קשורים אפילו לדקה, אבל מעדיפה לא לצאת קרצייה.

יוצאים החוצה. אופניו של האופנוען עומדים במקום שהוא השאיר אותם. שלי לעומת זאת, שחנו בדיוק לידו, כבר לא. המדרכה ריקה מאופניים חוץ מאלה שלו.

אני שואפת את נפשי למות. בראשי עוברות תמונות מכל חיי האופניים אצלי - איך קניתי אותם בשטוקהולם, איך רכבתי עליהם בין האיים שם, איך נסעתי לעבודה איתם כל בוקר, איזה חמוד ושימושי הסל שלהם, איך הבאתי אותם לארץ וגיליתי שצריך לנסוע על המדרכה וממש פחות יעיל, ואיך עדיין נהניתי מלדווש בכל העיר.

ועכשיו הם לא כאן. אני סורקת את האופק, אף אחד לא נראה רוכב על אופניים ונמלט מהמקום.

עדיין בא לי למות, קשה לי להסתכל על האופנוען, שלא ימות מהמבט. אני מנסה לחשוב בראש כמה יעלו אופניים חדשים ועל מה אני אצטרך לוותר בשביל זה.

האופנוען (בקול מוזר): די, אני לא עומד בזה

הולך אל מעבר לוח המודעות, ומוציא משם, כן כן, את האופניים שלי.

אצלי מתעוררת תחושה מעורבת ("יש!!! יש!!!! האופניים החמודים שלי עדיין אצלי!!!!" לעומת "אני אהרוג אותו!! אני אהרוג אותו!!").

האופנוען: חשבתי שזה יהיה מצחיק

אני: חשבת. שזה. יהיה. מצחיק.

האופנוען: אבל לראות את הפרצוף שלך... אני מרגיש כמו היטלר

אני: ארררר!!

יש גברים שמשחקים כדורסל כל סופ"ש, יש כאלה שכדורגל. האופנוען לעומת זאת אוהב אגרוף. אל תשאלו אותי איך זה קרה.

אניווי, לאחרונה הוא השתתף בתחרות, ואפילו ניצח. עת קירטע הביתה בחזרה היה כולו שמח.

כמה ימים אחרי יצא לנו להיפגש ברחוב עם חבר שלו.

החבר: שמעתי שניצחת, כל הכבוד

האופנוען: תודה תודה

החבר: נפצעת, או שרק הוא חטף?

האופנוען: כלום, ממש כלום

אני: איך כלום? אתה בקושי נושם ו..

האופנוען תוקע בי מבט מצמית. אני משתעלת לשינוי הנושא.

האופנוען: אולי איזו מכה פה או שם, באמת כלום

כמה דקות אחרי, רק שנינו:

האופנוען: כשמספרים על קרבות לא אומרים כמה אתה חטפת, רק כמה היריב!

אז רציתי להגיד לך יקירי, שלא תדאג, אני לא אספר לאף אחד על הצלע הסדוקה שבגללה אתה בקושי נושם, על מגוון הסימנים הכחולים בגב ובצד ימין שלך, וכמובן הפנס בעין. הכל בין שנינו, רק בינינו, עליי.

ואם זה נראה לך לא פייר, תקרא שוב את הקטע על האופניים!!!! ארררר!!!!