עדי בעולם

בשתים עשרה בצהריים התעוררתי מבום ענק. תהיתי לעצמי מה לעזאזל זה היה, כשעוד אחד זיעזע את הבית. זה נשמע בדיוק כמו, בדיוק כמו, טוב, בדיוק כמו מה שאתם חושבים.

שתי שניות אחרי, עוד בום, ועוד בום. "לא ייתכן שמתקיפים את שטוקהולם", אני אומרת לעצמי, כשהבומים ממשיכים, במרווחים מדוייקים. אפילו הבנזוג התהפך וסינן משהו על רעש שמפריע לישון. כמה שניות אחרי, כשהבומים ממשיכים ברקע, נזכרתי מה זה. היום יום ההולדת למלך השבדי, והמנהג הוא לירות בתותחים מול הארמון בצהריי יום ההולדת. אבל למה להעיר את פשוטי העם?

שילוב נדיר של מבצע על עשבי התיבול הטריים בסופר (כך שיכולתי להרשות לעצמי יותר מאחד), טיימינג של רק יום אחד אחרי שקניתי אותם (בממוצע לוקח יומיים עד שצמחים מתים אצלי) ורגע שמש, יצרו פינת חמד על אדן חלון המטבח שלי. וכיוון שהיום אני משוררת של אוכל (מרתון הבישולים יחל בעוד שלוש שעות בערך) מייד צילמתי את זה, משוכנעת שמדובר ברגעים שחייבים להנציח.

היום בכיתה דיסקסנו את הביטוי "עקשן כפרד". כלומר, את גירסתו של הביטוי הזה בכל שפה. בשבדית ובפינית, מתברר, אומרים "עקשן כחמור", שזה עוד קרוב, בסינית אומרים "עקשן כשור", ואילו בליטא התבלבלו קצת, ושם אומרים "עקשן כעז". המורה שאלה את הבחורה הליטאית אם היא אולי התבלבלה בחיה, אבל זו התעקשה על עז, והוסיפה לצורך הדגמה "מהמהמה". אוקיי. עז.

אחרי ארוחת המופת האיטלקית שאכלנו אצל שרה והחבר שלה, מחר מגיעה ארוחת הגומלין. הזמנתי גם את דיאנה המקסיקנית והחבר שלה (הכל חישוב מדוייק. אחרי שהגשמנו את חלומו של הבנזוג שאיטלקייה אמיתית תבשל לו ארוחת ערב, עכשיו אנחנו שואפים לארוחה מקסיקנית אמיתית. אז הזמנו אותם, והם יצטרכו להזמין אותנו בחזרה. מואהההה).

רק שעכשיו נותרתי עם הבעיה האמיתית: הם מצפים ל"אוכל ישראלי אמיתי". כיוון שגם שרה מוזמנת, אני לא יכולה לעשות את הטריק הרגיל של לבשל איטלקי ולהציג את זה כישראלי. בלית ברירה עברתי למטבחים שכנים, ועושה רושם שהארוחה תהיה ברובה יוונית/ספרדית (אבל תוצג לאורחים כ"ישראלית אותנטית", כמובן).

 בתפריט: אנטי פסטי לא איטלקי, כלומר מאזטים (חצילים מגולגלים עם גבינת עיזים, סלט גרגרי חומוס עם גבינת פטה, ואולי גם איזה פלפל קלוי או לחמניות גבינה), קציצות כבש (יש לי מתכון מעולה מספר מצוין), בטטה בתנור בטימין ודבש, סלט ישראלי ולקינוח: טראפלס עם גלידה ביתית תוצרת הבנזוג. וזה המקום לצאת בתחינה: אם למישהו יש רעיון לאיזה רוטב לקציצות, אני מאוד אודה. בספר זה הולך עם רוטב טחינה ירוקה. אממה, לכו תשיגו פה טחינה. אז כשאתם חושבים על הרוטב, אני מתכוונת לאחד שלא צריך לנסוע בשבילו לקצה העיר לאיזה שכונת מהגרים, אלא משהו שהגיוני שיהיה בסופר שבדי. תודה.

הערוץ הראשון השבדי, שזה בדיוק אותה זוועה כמו הערוץ הראשון הישראלי, שידר עכשיו פרומו לאירוויזיון, עם הצגת שירים של כמה מדינות והערכת סיכוייהם על ידי חבר שופטים מכל סקנדינביה. גם ישראל היתה שם, וזו היתה ההזדמנות הראשונה שלי לראות את שירי מיימון מבצעת את השיר המדובר שלה.

דעתי קצת פחות חשובה בעניין הזה, כי אני לא מצליחה לחשוב על אפילו שיר אירוויזיון אחד שחיבבתי, אבל לפחות לפי חבר השופטים אנחנו במצב לא רע. ראשית, וידוי: ברוח ה"כולם  בשבדיה שונאים את ישראל", התערבתי עם הבנזוג לפני השיר הישראלי שהם יקטלו אותו לגמרי. נאלצתי לבלוע את הכובע שלי. השופט הפיני, שהציג את השיר אמר: "אחרי כמה שירים טובים מאוד של ישראל באירוויזיון, בשנים האחרונות חלה הידרדרות גדולה בשירי האירוויזיון שלהם. אבל הפעם ישראל חוזרת לעצמה עם בלדת אהבה מרגשת".

מייד אחרי זה שודר השיר (סחתיין שירי, עם כזה חימצון שיכנעת גם אותי בבלונד, ואני אומרת את זה רק בחצי ציניות, השאר זה התרשמות כנה), וחבר השופטים התבקש לומר את דעתו. השופטת השבדית אמרה "היא כל כך מתוקה! בחורה מקסימה! אבל השיר פחות". השופט הנורבגי היה פושר, השופט הפיני שפך מחמאות ("שירי מיימון היא הזמרת הישראלית הכי טובה שאני רואה מאז עופרה חזה"(!). לא נותר אלא לאחל לשירי סוף שמח יותר משל ההיא), ורק השופט הדני קטל (אנטישמים כל הדנים האלה, בחיי). סה"כ היה חיובי. מי היה מאמין.