עדי בעולם

אז את הפרוייקט המקסים הזה מצאתי אצל שיר החורש, אבל ממציאתו והוגתו היא טלי. הרעיון הוא כזה: עונים על השאלון השבועי, אממה, לא בתור הבלוגרים המגניבים שאנחנו, אלא בתור דמות ספרותית מפורסמת. אתם, בתגובות, אמורים לנחש מי היא הדמות שעונה על השאלות.

שיר ההחורש הלכה על קלאסיקה, וטול הלכה על עוד יותר קלאסי, אבל אני, פרועה שוברת גבולות שכמוני (או יה), הולכת על דמות מספר קצת פחות קלאסי, אם כי רב מכר לכל דבר.

מה אתה אוהב לעשות בשעות הפנאי?

לשוטט בכפר, להקשיב לשיחות של אחרים.

האם אתה מגדיר את עצמך כטיפוס של בוקר או טיפוס לילי?

טיפוס של בוקר, בהחלט. אצלנו בכפר קמים מוקדם.

איזה סוגים של מוזיקה אתה אוהב לשמוע?

מוסיקה... הממ. זה לא ממש מתחבר אליי. אני מקשיב לסיפורים. אבא שלי לעומת זאת אהב מוסיקה קלאסית.

האם התחביבים שלך גורמים לך להיות יותר רגוע או יותר תוסס?

אין לי ממש תחביבים. אני נוטה להתרכז בתגובותיהם של אחרים מאשר של עצמי.

 האם חשוב לך לדעת מה אחרים חושבים עליך?

אני יודע מה הם חושבים עליי, אני הרי מצתת לשיחות של כולם. אבל דעתם לא משנה לי. לא הפריע לי להרגיז את כולם כשמילאתי אחר צוואתו של סבא.

האם אתה נהנה יותר בסביבת אנשים או בסביבה מבודדת?

בסביבה מבודדת. אני לא טיפוס חברתי במיוחד. בגלל זה כשיכולתי קמתי ועזבתי למקום בו אף אחד לא מכיר אותי, רחוק מהמקום היחיד שהיכרתי.

כמה מהצלחתך תלויה, לדעתך במשפחה? האם אתה מרגיש תלוי במשפחה?

כל חיי סובבים סביב המשפחה שלי. לא הצלחתי לגדול מעבר להם ולפתח חיים משלי. אמנם השגתי עצמאות כלכלית, אבל עשיתי את זה רק אחרי שנותרתי לבד, וכל שהיה לי היה למלא אחר בקשתו האחרונה של סבא.

האם אתה נוהג להציק לאחרים? כיצד?

אני מעיק עליהם בהאזנות שלי לשיחותיהם, בשאלותיי על העבר ובגודלי הפיזי שמאיים עליהם.

האם אתה טיפוס עצבני?

לא. למרות גודלי הפיזי לא הצליחו לפתח בי תאוות קרב. רק פעם או פעמיים פתחתי באלימות. זה היה כשאנשים מהכפר תקפו את בן דודי. הדפתי אותם ונשאתי אותו הביתה.

נו, אז מי אני ומה שמי?

הלו? עדי, את יודעת איזה יום היום?"

"סבא!! עמדתי בדיוק עכשיו להתקשר. עכשיו סבתא תחשוב שלא זכרתי"

"לא משנה מיידלע, קחי את סבתא"

"הלו?"

"היי סבתא"

"היי מיידלע. כמה אני שמחה לשמוע אותך"

"איך את, את בסדר? מחזיקה מעמד?"

"כן. הטלפונים מהנכדים מחזקים אותי. אתם, את והאחים שלך ושני בני הדודים שלך, אתם הנקמה האמיתית שלי בגרמנים. הם לא יכלו לי".

כמו כל שנה, סבתא שלי תלך מחר לדבר בבית ספר בעיר שלה, לספר לדור שכבר לא מכיר ניצולי שואה, את הסיפור האישי שלה. היא תהיה באחת עשרה בבוקר בבית הספר "אורנים" בעפולה, בכיתה ט'. אם אתם תהיו שם גם, תחשבו מה זה בשביל אישה בת 76, ששתקה ארבעים שנה כי "לא מדברים על זה", ועכשיו היא הולכת לדבר מול כיתות שלמות של ילדים שהיא לא מכירה, לספר להם איך היא לא ראתה את הוריה מאז גיל 12, איך היא חיתה ארבע שנים במחנה, ואיך היא המשיכה הלאה אחרי, בלי משפחה, בלי כסף, בלי שום סיבה לחיות בעצם, חוץ מהרצון לחיות ולהראות לגרמנים. היא עושה את זה כי חשוב שתשמעו ממי שהיה שם איך היה שם. בעולם בו הניצולים הולכים ומתמעטים, ומכחישי השואה מרימים את ראשם המכוער, חשוב שתקשיבו לעדות הזו, ותזכרו אותה, להעביר למי שכבר לא ייזכו לשמוע את זה מעדות ראשונה.

 אישה קטנה סבתא שלי. תמיד זכרתי אותה בגובה שלי, ועכשיו, בכל פעם שאנחנו נפגשות אני מופתעת לראות כמה היא קטנה ממני. ידים רזות, עיניים כחולות מאירות בפניה. תקשיבו לה, ותחבקו אותה.

את הקטע הזה פירסמתי פה גם בשנה שעברה. רק שאז היו לי פחות קוראים, והסיפור שכאן, חשוב לי שייקרא על ידי כמה שיותר אנשים.

במשך הכל השנים האלה, מאחורי סיפור השואה של סבתא, והזוועות של המחנה ושל הרכבת ושל הגטו, ישנה גם תעלומה אחת, כזו שהפיתרון שלה עורר שאלה בכל אחד מהמשפחה שלי. מה קרה לאבא של סבתא שלי?

אנחנו יודעים בוודאות מה קרה לאמא של סבתא. כשהנאצים הגיעו לעיירה הקטנה שהם היו בה, הם ערכו אקציה. היהודים נקראו אל כיכר העיר, שם חולקו, מי למוות ומי ולעבודה. בין היהודים האלו היו גם סבתא שלי בת השתים עשרה, ואמא שלה. אבא שלה הושאר מאחור, לנהל את המפעל שהיה בבעלותו עד לאותו רגע, עבור הנאצים. בכיכר העיר חולקו היהודים לשתי קבוצות. סבתא נשלחה לאחת, אמא שלה לאחרת. סבתא סירבה להשלים עם רוע הגזירה, וניסתה לעבור לקבוצה של אמא שלה, למרות התנגדות הנאצי שעמד לידה. אמא שלה, חכמה ובוגרת, העיפה מבט בקבוצה שלה, המלאה בזקנים, בחולים ובתינוקות, והבינה מה הגורל שמצפה לה. "אל תעברי", קראה אל סבתא שלי, "תישארי בצד שלך. יהיה בסדר". סבתא נשארה בקבוצה שלה, ואחרי כמה ימים ברכבת מוות, שרדה והגיעה אל מחנה עבודה. אמא שלה, לעומת זאת, הובלה ברכבת לאושוויץ. אנחנו יודעים שהיא שרדה את הרכבת, כי שלושה ימים לאחר מכן ראה אותה ידיד של המשפחה צועדת לעבר תאי הגזים. אמא של סבתא מתה בתאי הגזים באושוויץ.

אבל מה קרה לאבא של סבתא. אנחנו יודעים שהוא אולץ לנהל את המפעל עבור הנאצים. אנחנו יודעים שברגע שהנאצים למדו איך להפעיל את המפעל, הם העלו אותו על רכבת לטרבלינקה. אנחנו יודעים שהוא לא התכוון לוותר, ושהוא קפץ מהרכבת. אנחנו יודעים את זה, כי אחרי שקפץ מהרכבת, הוא הגיע, בדרך לא דרך, אל ורשה. בוורשה גרה גיסתו, דודה של סבתא שלי, אחותה של אשתו. היא התגוררה שם עם ילדיה בעזרת ניירות אריים מזוייפים. אבא של סבתא הופיע בדלתה, מלוכלך ורעב, והיא הכניסה אותו, נתנה לו להתרחץ והאכילה אותו. בשביל יותר מזה לא נשאר. הוא ידע שהם חיים בסיכון גם ככה, ואם יישאר שם, אסיר יהודי נמלט, הרי שדם ילדיה יהיה על מצפונו. הוא אמר תודה ויצא. זו היתה הפעם האחרונה שמישהו מבני המשפחה ששרד ראה אותו.

מה קרה לאבא של סבתא מהרגע שיצא מביתה של גיסתו בוורשה? ייתכן ששתי דקות לאחר מכן נתקל בפטרול נאצי ונורה במקום, עוד מת יהודי בתקופה בה היו מיליונים כאלה. מוות אלמוני שלא זיעזע אף אחד בעולם של אז. אבל ייתכן גם ששרד, שחיפש את בתו היחידה לאחר המלחמה וצירוף מקרים טראגי מנע ממנו למצוא אותה, וחי את חייו כשהוא חושב שכל משפחתו נספתה.

מכאן והלאה יש לנו רק ספקולציות, שברי תקווה. אחרי המלחמה, יצאה סבתא שלי, צל של נערה בת שש עשרה, מהמחנה. היא עברה בין כל המקומות של המשפחה שלה, וגילתה שאף אחד לא נשאר. היא נתקלה במכר, שסיפר לה שראה את אמה פוסעת אל תאי הגזים. והיא נתקלה גם במישהו שטען שפגש באבא שלה, חי, אחרי המלחמה, ושהוא מחפש אחריה. אבל המישהו הזה לא ידע לתת פרטים, וסבתא שלי, אחרי חיפוש עקר בכל אירופה, החליטה לעלות למדינת היהודים, בתקווה לפגוש את אבא שלה שם.

בישראל הצעירה הקשיבה סבתא כל יום למדור לחיפוש קרובים ששודר אז ברדיו. הפסידה רק פעמים בודדות, כשחובות הבית מנעו ממנה לשבת ליד הרדיו. דווקא באחת הפעמים האלה הופיע בן השכנים מתנשף, ושרק "אמא אומרת שתקשיבי לחיפוש קרובים. מחפשים אותך. אבא שלך...". סבתא מיהרה אל הרדיו, אבל השם שלה לא הוזכר שנית. השכנה לא ידעה לספק פרטים נוספים. בעפולה של אז, שנות החמישים המוקדמות, לא היה טלפון זמין בשביל סבתא שלי. בלית ברירה ישבה וכתבה מכתב אל הרדיו. "אני הלינה בריקס", כתבה, "אבא שלי חיפש אותי בתוכנית שלכם בתאריך זה וזה. לא שמעתי את הפרטים שמסר. אנא שילחו לי אותם". אלוהים יודע כמה זמן לקח אז למכתב להגיע מעפולה מירושלים, או כמה זמן לקח למפיקי חיפוש קרובים, שקיבלו אלפי מכתבים מניצולי שואה בחודש, לפתוח אותו. כשהגיעה התשובה סוף סוף, לא היו בה בשורות טובות: "התוכנית אינה מוקלטת. גם איננו שומרים את המידע ששודר. מה ששודר שודר, ואיננו עוד". עוד נתיב של תקווה אבד.

אחרי שנים של חיפוש, אחרי שהשאירה את השם שלה ושלו ב"יד ושם" ובכל בית זיכרון שמצאה, הרימה סבתא ידיים. בכל ערב יום שואה הדליקה שני נרות נשמה, אחד לאמא שנספתה ואחד לאבא שאבד. בכל בוקר יום שואה מצאה רק את אחד הנרות דולק, והשני כבוי. כך, שנה אחר שנה. זה עורר תקווה, כי במקום שאין תקווה גם להבת נר שכבתה תיתן אחת. אולי אלוהים מנסה לומר לסבתא שלי שאבא שלה עדיין חי ואין להדליק נר זיכרון בשבילו? ידיד הציע לה לכתוב על אחד הנרות אמא, ועל השני אבא, ולראות מי מהם כבה. ביום השואה הבא כתבה על נר אחד "אלישבע בריקס, אמא", ועל נר שני "לייבוש בריקס, אבא". למחרת בבוקר, דלק רק הנר של אמא. וכך זה המשיך, יום שואה אחד אחרי השני. עד שמתישהו, באמצע שנות השמונים, כשאבא שלה, גם לו חי אחרי השואה כבר היה זקן, המשיכו שני הנרות לדלוק כל היום.

אבא של סבתא כבר מת. את זה אנחנו יודעים בוודאות היום, מאה ושש שנה אחרי שנולד. אך האם מת בידי הנאצים או שחי שנים ארוכות והקים משפחה חדשה, מנסה לפצות על האישה והבת שחשב שאיבד? הוא נולד ב-1900 בפולין, בשם לייבוש בריקס. לו עבר לארה"ב, הגיוני ששינה את שמו ללאון בריקס. לו עבר לישראל, הגיוני שנקרא פה אריה בריקס, או אולי אריה לייב בריקס. אם מישהו מכם מכיר את השם הזה, והפרטים של אותו אדם מתאימים לפרטים של האיש שאני מחפשת, שלחו לי את פרטיכם. סבתא שלי, גם שישים וארבע שנים מאז הפעם האחרונה שראתה אותו, תשמח לדעת מה קרה לאבא שלה במלחמה ההיא.

המזוודות זרוקות בכניסה, כרטיס האשראי מעלה עשן, הבנזוג ואני לוגמים תה. אפשר לסכם את הביקור בלונדון.

אז טסנו עם ראיין אייר, שזו החברה שמטיסה אנשים במחירים מצחיקים ובתנאים עצובים, וכמו תמיד נשבענו שלעולם לא נטוס איתם שוב. הבטחה שנשכחת בכל פעם שאנחנו מגלים שלטוס איתם יעלה לנו אלפיים שקל פחות. אבל שכחנו מהר את הטיסה כשהגענו למלון.

כי חסכנו על הטיסה אבל השקענו במלון שווה. כלומר השקענו מנטלית, כי מבחינת מחיר השגנו דיל שווה ביותר. בהתחלה קצת חששנו - הלכנו ברגל ממרבל ארץ' ברחוב של המלון, ולאט לאט הנוף התחלף - השלטים על החנויות הפכו לערבית, ריח נרגילה אפף אותנו מכל עבר, ואחרי  שחלפה על פנינו האישה רעולת הפנים השנייה, הבנזוג נשבר ושאל אם יש סיכוי שזה שסידר לנו את המלון הפעיל עליי בדיחה מרושעת ושיכן אותנו באיזה אוהל. אבל כשהגענו למלון אפילו הבנזוג פער פה - סבבה. מגדל שיש מפואר, וקיבלנו חדר ענק, עם שתי מיטות ענקיות, בקומה ה-13, כלומר צפינו על כל לונדון. ג'ולי גוד.

היה כבר מאוחר כשהגענו למלון, עשר בערב, ושנינו היינו די קרועים מהטיסה בפחית הסרדינים של ראיין אייר, אז הבנזוג הציע שנאכל משהו במסעדה קרובה למלון. במקרה מצאנו מסעדה ערבית, וכיוון שכל הנוכחים היו ערבים, השתכנענו שיהיה מדובר באוכל טוב. ואכן, החומוס היה שווה ביותר, הסמבוסקים הקטנים גם, סלט הפטוש הזכיר נשכחות, וגם הפלאפל. הבעלים של המקום די הסתחבק איתנו ואז שאל: "מאיפה אתם?" מייד נתקע לי הסמבוסק בגרון, אבל שכחתי שרק אני פה ישראלית, והבנזוג ענה: "משבדיה", ואילו אני לעסתי בצד. בעל המקום מייד ענה לבנזוג ברוב טקט: "היו לי הרבה חברות שבדיות. הנשים שלכן עושות לי טוב", והבנזוג העלה על פניו חיוך קפוא השמור לאנשים חסרי נימוס שמבחינתו ראויים למוות בייסורים, ושלח בי מבט של "תבלעי כבר את החומוס, הולכים".

למחרת בבוקר התעוררנו אל ארוחת הבוקר של המלון. זה היה ממש שווה. ארוחה נדיבה כמו הארוחות הישראליות, רק אירופית. רגע של וידוי: באורח מבחיל למדיי, אני חובבת כל הנקניקיות והבשרים האלה שמגישים בגולה לארוחת הבוקר. באורח מפתיע, הבנזוג, שגדל כל חייו על בשר חזיר ופודינג דם, מקבל בחילה מארוחות בוקר כאלה. ככה יצא שבעוד אני העמסתי על צלחתי מכל טוב המטבח הבריטי - ביצים, נקניקיה, שעועית אפויה, האש בראון ופוטטו סקונז, הבנזוג נעץ בי מבט מזועזע ונישנש וופל בלגי וקורנפלקס.

ארוחת הבוקר השרתה על הבנזוג רוח ג'נטלמנית, והוא אמר בנדיבות: "תבחרי את את המקום הראשון שנלך אליו היום". מייד אמרתי: "מוזיאון טייט לאמנות מודרנית!" חיוכו של הבנזוג נמחק בבת אחת והוא בבירור נזף בעצמו על הפקרת המשמרת. אבל הוא כבר נפל וככה הלכנו אל המוזיאון המשובח הזה. אכן היה מצוין. אפילו הבנזוג נאלץ להודות. אחת התערוכות האורחות מציגה קוביות פלסטיק לבנות ענקיות זרוקות בערימות ענק, והבנזוג סייר ביניהן בהנאה מרובה.

מהטייט מודררן הלכנו  אל לסטר סקוור, להשיג כרטיסים זולים לתיאטרון. מסתבר שאנחנו ממש קלולס, ול"מאמא מייה" אפשר להשיג כרטיסים מוזלים רק בחלומות. עמדנו אובדי עצות מול הלוח, כשפתאום גילינו שיש כרטיסים גם ל"סטומפ", הופעה שאני רוצה לראות מאז הייתי במיומנה. אז החלטנו ללכת לסטומפ. מלסטר סקוור פצחנו בהליכה רגועה, מחפשים אחרי חנות ספרים אחת, שקיבלנו המלצה עליה. חמש קומות של ספרים זה משהו שהבנזוג חולם עליו כל יום. ואכן, מצאנו אותה, ליד פיקדילי סירקוס, והבנזוג היה כל כך מרוצה שמייד שקע באגף ספרי המדע ולא שם בכלל לב שנעלמתי לחנות הנעליים ממול.

את ארוחת הערב אכלנו ב The Ivy שזו מסעדה בריטית מעונבת, עטויה קירות מחופים בלוחות עץ עתיק, ומאוד מאוד סנובית. הבנזוג ואני היינו לבושים כמובן כשני תיירים מעפנים, ובלטנו במסעדה כשני תיירים יפנים באמצע מזללה באריזונה, אבל המלצרים שמרו על הנימוס הבריטי המפורסם והיו מאוד חביבים ויעילים.

סטומפ - חביב אבל ציפיתי ליותר. אני מצטערת להישמע כאחרונת הפרובנציאליות ("שוקולד פרה יותר טעים משוויצרי"), אבל נהניתי יותר במיומנה. לא יודעת למה.

למחרת הלכנו אל השוק בקובנט גארדן. אני מאוד אוהבת את האיזור הזה, ובילינו די הרבה זמן בצפייה במופעי הרחוב והסתובביות ברחובות הקטנים. אחרי זה עשינו הפרדת כוחות: הבנזוג היה חייב לעבוד, שכן הוא נוסע מחר לצרפת ויש לו הרצאה להכין, ואילו אני חשקתי בקניות. נפרדנו בשמחה. אני אל האוקספורד סטריט והוא אל המלון והלפטופ.

שלוש שעות אחריי, עמוסת שקיות ומרוקנת ארנק, פגשתי בבנזוג במלון, עובד קשה. מייד שיכנעתי אותו להפסיק ויצאנו אל ארוחת הערב ב"בלגו סנטרל". ראשית, קרדיט: זהו פורד שהמליץ לי על המסעדה. פרט לאווירה המגניבה ששוררת שם ולעיצוב התעשייתי המיוחד, למסעדה יש קטע שווה, שנקרא "הכו את השעון". אם מגיעים בין חמש לשש וחצי בערב, משלמים על הארוחה את השעה שמופיעה על ההזמנה. כלומר, הזמנתם בשש בערב, תשלמו שישה פאונד לארוחה. אנחנו הזמנו בשש ועשרים, ואכן שילמנו שש ועשרים פאונד כל אחד. היה שווה. האוכל עצמו בלגי ומוקפד עד הפרט האחרון - גם הבירות בלגיות, היין בלגי, הקינוחים בלגים, הביסקוויט עם הקפה בלגי, אתם מבינים את הרעיון.

מהמסעדה הלכנו אל מועדון ג'ז, בעקבות המלצת הקוראת חגית, שאני יודעת עכשיו שהיא אינה הבלוגרית חגיגית, ואני מנחשת שהיא חברתי חגית מזאגרב. (ואם אני טועה וזו בעצם חברתי חגית מקליפורניה - אל תהרגי אותי) אלא חברתי חגית שכבר לא בקליפורניה. אניווי, זה היה קצת חשוד בהתחלה - מועדון ג'ז בשם "פיצה על הפארק". אבל החלטנו לנסות, יען כי אנחנו חובבים מאוד שתיית בירות במועדוני ג'ז אפלוליים.

"פיצה על הפארק" התגלה באמת כמועדון ג'ז, ואף משובח. ההופעה באותו ערב היתה של הזמרת קלייר מרטין, ששנינו, בורים שכמונו, לא שמענו עליה מעולם. "היא טובה?" התעניין הבנזוג בכניסה, זכה לתשובה בטון מלגלג "היא רק הזמרת הכי טובה באנגליה כיום". "כמובן, כמובן", שינה הבנזוג טקטיקה. נכנסנו. היה יקר, אבל היה משובח. היא יודעת לשיר, קלייר. והיה גם אוכל שווה במועדון. בקיצור - מיצוין.

היה כבר קרוב לחצות כשחזרנו למלון. די קרועים. מרוב עייפות לא היה לי כוח אפילו לפרוק השקיות ולהתפעל מהקניות, שזו אחת הפעולות הכי חביבות עליי. והיו בקניות אפילו נעליים! שזה בכלל משמח, וגם תיק, שכן אם אני כבר קונה נעליים אני חייבת להתאים להן תיק.

למחרת, שזה היום, טסנו חזרה. היה קצת  קשה הנחיתה, מלונדון המסעירה אל שטוקהולם המרדימה, אבל מתרגלים. נשאר רק להתרגל לזה ששבדית היא כבר לא השפה הסודית שלנו ושכולם מבינים. היתה כמעט תקרית מביכה במונית הביתה היום.