עדי בעולם

בכל יום שואה אני מפרסמת פה את הפוסט על אבא של סבתא שלי, שאנחנו לא יודעים מה עלה בגורלו. גם השנה אני מפרסמת אותו, ממש מתחת לפוסט הזה. אבל הפעם אני מפרסמת פוסט שואה נוסף, כי השנה קיבלה סבתא שלי מזכרת לא צפויה מהעבר.

כשסבתא נכנסה למחנה היא הייתה בת 12. יומיים קודם היא עוד חייתה בגטו בעיר מגוריה עם ההורים שלה, ילדה יחידה בקן משפחתי חמים. בבוא האקציה של אולקוש נלקחו היא ואמא שלה לרציף הרכבת. האבא הושאר מאחור, הגרמנים רצו שהוא יפעיל עבורם את מפעל האמייל שלו. את סבתא שלי ואמה הם העבירו סלקציה. שלושה ימים לאחר הסלקציה הזו צעדה אמה של סבתי לתאי הגזים באושוויץ. יש לנו עדים שראו אותה בפעם האחרונה בחיים, פוסעת לתאי הגזים.

סבתא שלי, שבגיל 12 נראתה טיפה מעל לגילה, נשלחה למחנה הריכוז מארקשטאט, לעבוד בו במטבח. לאחר מכן נשלחה לעבוד במפעל מחוץ למחנה, של חברת "קרופ את גרינוילפינגר". מאוחר יותר היא תועבר למחנה עבודה, פטרסוואלד. את כמעט ארבע השנים הבאות של חייה היא העבירה בעבודת פרך וברעב במחנה בגרמניה.

ביום שיחרור המחנה היא יצאה ממנו, צל של נערה בת 15 וחצי, בלי הורים ובלי משפחה. בלי כלום בעצם. אחרי כמה חודשים של חיפושי שווא אחרי הוריה, היא התגלגלה למנזר אינדסדורף בגרמניה. היא לא זוכרת ממנו הרבה, רק שבמנזר הזה היו הרבה ילדים שיצאו מהמחנה ושהנזירות נתנו להם אוכל ביתי.

ומתברר שהם צילמו את הילדים שהגיעו אליהם. סבתא שלי לא ממש זכרה את זה, בכל זאת, היא הייתה שנייה אחרי סיוט שארך ארבע שנים, אבל לפני כמה שבועות צלצל הטלפון בעפולה. אישה שאלה בגרמנית אם היא הלינה בריקס. סבתא שלי לא נקראת הלינה בריקס כבר יותר מ-60 שנה, אבל היא בהחלט הנערה ההיא. האישה הסבירה שהיא מתנדבת במנזר באינדסדורף, ושבעליית הגג שלו נמצאו ארגזים עם תמונות של ילדי שואה, והם פנו עם שמות הילדים אל יד ושם, וככה היא הגיעה אליה. היא שאלה אם יש לסבתא שלי אימייל. לסבתא אכן יש אימייל.

כמה דקות לאחר מכן נחתה בתיבת האימייל של סבתא שלי תמונה. סבתא שלי פתחה אותה, וקיבלה את התמונה היחידה שלה מהמנזר בגרמניה שאחרי המלחמה.

קשה לתאר את הרגשות מול התמונה הזו. המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש הייתה כמה היא יפה. כלומר, ידעתי שהיא יפה, היא תמיד נחשבה לאישה יפה, אבל לא חשבתי שכמה חודשים אחרי השחרור מהמחנה היא תהיה כל כך יפה. התמונה בשחור לבן ולא רואים את כחול עיניה, אבל כמו שאני יודעת שהעיניים שלה כחולות, ברור לי שהלחיים שלה ורודות שם. כי יש לה שם לחיים מדהימות.

וזה לא מקרה שאני מדברת על הלחיים שלה, כי הלחיים האלה הצילו את חייה פעם. היא קדחה מחום במרפאה של המחנה, כשלפתע הופיע רופא בכיר לביקורת. כולם התבקשו לעמוד. מי שלא יכול היה לעמוד, נשלח למוות. סבתא שלי, בת 14 אולי, נעמדה בקושי. הרופא עבר בין החולים, היא התנודדה ופחדה ליפול עליו. אבל דווקא מולה הוא נעמד. החום הגבוה שלה גרם לה לאודם בלחיים.

"תראו", פנה הרופא בקול רם לפמליה שאיתו, "תראו איזה לחיים אדומות, תראו איזה בריאות שופעת. והם אומרים שאנחנו לא מחזיקים את היהודים בתנאים ראויים". בפמליה שלו החרו אחריו. הוא המשיך בסיבוב, ויצא מהמרפאה. ואיך שהוא יצא, סבתא שלי התעלפה.

אבל הלחיים האדומות שלה הצילו אותה.

ועכשיו, בתמונה הזו מ-1945, אני רואה את הלחיים האלה. היא אחרי כמעט חצי שנה במנזר, היא קיבלה שם יותר מזון ממה שאכלה בשנה שלמה במחנה, והיא כבר לא כל כך כחושה למרות שהבטן שלה עוד קצת נפוחה מהרעב (לקח יותר משנה, אומרת סבתא, עד שירדה הנפיחות בגלל תת התזונה), ו - שאלוהים יעזור - היא מחייכת. סבתא הנערה מחייכת. לא חיוך של שמחה, מן חיוך אחר.

סבתא, איך יכולת לחייך אחרי המחנה?

זה כי הייתי כבר חצי שנה חופשיה. הפחד היה בי כל הזמן במחנה, הפחד עדיין איתי, גם היום בארץ, אבל אז כבר יכולתי לחייך. הרי ניצחתי את הנאצים.

זו הפעם החמישית שאני מפרסמת את הפוסט הזה, הוא פורסם בכל יום זיכרון לשואה מאז פתיחת הבלוג. אני אמשיך לפרסם אותו כל עוד יש סיכוי שהוא יגיע למישהו שיודע משהו.

במשך הכל השנים האלה, מאחורי סיפור השואה של סבתא, והזוועות של המחנה ושל הרכבת ושל הגטו, ישנה גם תעלומה אחת: מה קרה לאבא של סבתא שלי?

אנחנו יודעים בוודאות מה קרה לאמא של סבתא. כשהנאצים הגיעו לעיירה הקטנה שהם היו בה, העיירה בה בילו סבתא שלי וההורים שלה כל שנה את הקיץ, אולקוש, הם ערכו אקציה. היהודים נקראו אל כיכר העיר, שם חולקו, מי למוות ומי ולעבודה. בין היהודים האלו היו גם סבתא שלי בת ה-12, ואמא שלה. אבא שלה הושאר מאחור, לנהל את המפעל שהיה בבעלותו עד לאותו רגע, עבור הנאצים. בכיכר העיר חולקו היהודים לשתי קבוצות. סבתא נשלחה לאחת, אמא שלה לאחרת. סבתא סירבה להשלים עם רוע הגזירה, וניסתה לעבור לקבוצה של אמא שלה, למרות התנגדות הנאצי שעמד לידה. אמא שלה, חכמה ובוגרת, העיפה מבט בקבוצה שלה, המלאה בזקנים, בחולים ובתינוקות, והבינה מה הגורל שמצפה לה. "אל תעברי", קראה אל סבתא שלי, "תישארי בצד שלך. יהיה בסדר". סבתא נשארה בקבוצה שלה, ואחרי כמה ימים ברכבת מוות, שרדה והגיעה אל מחנה עבודה. אמא שלה, לעומת זאת, הובלה ברכבת לאושוויץ. אנחנו יודעים שהיא שרדה את הרכבת, כי שלושה ימים לאחר מכן ראה אותה ידיד של המשפחה צועדת לעבר תאי הגזים. אמא של סבתא מתה בתאי הגזים באושוויץ.

אבל מה קרה לאבא של סבתא. אנחנו יודעים שהוא אולץ לנהל את המפעל עבור הנאצים. אנחנו יודעים שברגע שהנאצים למדו איך להפעיל את המפעל, הם העלו אותו על רכבת לטרבלינקה. אנחנו יודעים שהוא לא התכוון לוותר, ושהוא קפץ מהרכבת. אנחנו יודעים את זה, כי אחרי שקפץ מהרכבת, הוא הגיע, בדרך לא דרך, אל ורשה. בוורשה גרה גיסתו, דודה של סבתא שלי, אחותה של אשתו. היא התגוררה שם עם ילדיה בעזרת ניירות אריים מזוייפים. אבא של סבתא הופיע בדלתה, מלוכלך ורעב, והיא הכניסה אותו, נתנה לו להתרחץ והאכילה אותו. בשביל יותר מזה לא נשאר. הוא ידע שהם חיים בסיכון גם ככה, ואם יישאר שם, אסיר יהודי נמלט, הרי שדם ילדיה יהיה על מצפונו. הוא אמר תודה ויצא. זו היתה הפעם האחרונה שמישהו מבני המשפחה ששרד ראה אותו.

מה קרה לאבא של סבתא מהרגע שיצא מביתה של גיסתו בוורשה? ייתכן ששתי דקות לאחר מכן נתקל בפטרול נאצי ונורה במקום, עוד מת יהודי בתקופה בה היו מיליונים כאלה. מוות אלמוני שלא זיעזע אף אחד בעולם של אז. אבל ייתכן גם ששרד, שחיפש את בתו היחידה לאחר המלחמה וצירוף מקרים טראגי מנע ממנו למצוא אותה, וחי את חייו כשהוא חושב שכל משפחתו נספתה.

מכאן והלאה יש לנו רק ספקולציות, שברי תקווה. אחרי המלחמה, יצאה סבתא שלי, צל של נערה בת שש עשרה, מהמחנה. היא עברה בין כל המקומות של המשפחה שלה, וגילתה שאף אחד לא נשאר. היא נתקלה באותו מכר שסיפר לה שראה את אמה פוסעת אל תאי הגזים. והיא נתקלה גם במישהו שטען שפגש באבא שלה, חי, אחרי המלחמה, ושהוא מחפש אחריה. אבל המישהו הזה לא ידע לתת פרטים, וסבתא שלי, אחרי חיפוש עקר בכל אירופה, החליטה לעלות למדינת היהודים, בתקווה לפגוש את אבא שלה שם.

בישראל הצעירה הקשיבה סבתא כל יום למדור לחיפוש קרובים ששודר אז ברדיו. הפסידה רק פעמים בודדות, כשחובות הבית מנעו ממנה לשבת ליד הרדיו. דווקא באחת הפעמים האלה הופיע בן השכנים מתנשף, ושרק "אמא אומרת שתקשיבי לחיפוש קרובים. מחפשים אותך. אבא שלך...". סבתא מיהרה אל הרדיו, אבל השם שלה לא הוזכר שנית. השכנה לא ידעה לספק פרטים נוספים. בעפולה של אז, שנות החמישים המוקדמות, לא היה טלפון זמין בשביל סבתא שלי. בלית ברירה ישבה וכתבה מכתב אל הרדיו. "אני הלינה בריקס", כתבה, "אבא שלי חיפש אותי בתוכנית שלכם בתאריך זה וזה. לא שמעתי את הפרטים שמסר. אנא שילחו לי אותם". אלוהים יודע כמה זמן לקח אז למכתב להגיע מעפולה מירושלים, או כמה זמן לקח למפיקי חיפוש קרובים, שקיבלו אלפי מכתבים מניצולי שואה בחודש, לפתוח אותו. כשהגיעה התשובה סוף סוף, לא היו בה בשורות טובות: "התוכנית אינה מוקלטת. גם איננו שומרים את המידע ששודר. מה ששודר שודר, ואיננו עוד". עוד נתיב של תקווה אבד.

אחרי שנים של חיפוש, אחרי שהשאירה את השם שלה ושלו ב"יד ושם" ובכל בית זיכרון שמצאה, הרימה סבתא ידיים. בכל ערב יום שואה הדליקה שני נרות נשמה, אחד לאמא שנספתה ואחד לאבא שאבד. בכל בוקר יום שואה מצאה רק את אחד הנרות דולק, והשני כבוי. כך, שנה אחר שנה. זה עורר תקווה, כי במקום שאין מידע גם להבת נר שכבתה תיתן תקווה. אולי אלוהים מנסה לומר לסבתא שלי שאבא שלה עדיין חי ואין להדליק נר זיכרון בשבילו? ידיד הציע לה לכתוב על אחד הנרות אמא, ועל השני אבא, ולראות מי מהם כבה. ביום השואה הבא כתבה על נר אחד "אלישבע בריקס, אמא", ועל נר שני "לייבוש בריקס, אבא". למחרת בבוקר, דלק רק הנר של אמא. וכך זה המשיך, יום שואה אחד אחרי השני. עד שמתישהו, באמצע שנות השמונים, כשאבא שלה, גם לו חי אחרי השואה כבר היה זקן, המשיכו שני הנרות לדלוק כל היום.

אבא של סבתא כבר מת. את זה אנחנו יודעים בוודאות היום, מאה ותשע שנים אחרי שנולד. אך האם מת בידי הנאצים או שחי שנים ארוכות והקים משפחה חדשה, מנסה לפצות על האישה והבת שחשב שאיבד? הוא נולד ב-1900 בפולין, בשם לייבוש בריקס (Lejbus Bryks או Leon Bryks). המשפחה גרה בראדום. לו עבר לארה"ב, הגיוני ששינה את שמו ללאון בריקס. לו עבר לישראל, הגיוני שנקרא פה אריה בריקס, או אולי אריה לייב בריקס. אם מישהו מכם מכיר את השם הזה, והפרטים של אותו אדם מתאימים לפרטים של האיש שאני מחפשת, שלחו לי את פרטיכם. סבתא שלי, גם 67 שנה מאז הפעם האחרונה שראתה אותו, תשמח לדעת מה קרה לאבא שלה במלחמה ההיא.

עשיתי בפייסבוק את החידון הזה, "מהי האזרחות האמיתית שלך", או "מהו הלאום האמיתי שלך", או איך שלא תתרגמו נשיונליטי, והתשובה יצאה - נו באמת - שבדית. הה הה, מצחיק מאוד.

ממאורעות סדר פסח:

האופנוען מחזיק באוטו את הסלט שאני הכנתי.

האופנוען: זה נורא מסריח

אחינו הקטן עוד שנייה מתעלף מצחוק: לא!! מה אמרתי לך שאומרים לבחורות במשפחה שלנו? תגיד שזה מריח נפלא!

האופנוען: אבל זה מריח נפלא נורא חזק!

השורה בהגדה: "....כי אני שליח ה'*...."

אבא מקריא: "...כי אני שטיח ה'...."

*לא זוכרת את הניסוח המדויק, משהו עם שליח.

קערת החצילים בעגבניות עומדת רחוק מאבא.

אבא פונה לאמא ומצביע על החצילים: תעבירי לי בבקשה איזה קישוא

אבא, הידוע גם בכינויו "הזמיר מעפולה", מנהל את הסדר ביד רמה, ואז גם שר את כל השירים, ועוד שר יפה. אחינו הקטן ואני מחרים אחריו.

אבא: אתם מזייפים!

אחינו הקטן ואני מנסים להקשיב שוב למנגינה הנכונה ולחזור אחרי אבא.

אבא: אתם עדיין מזייפים!

אחינו הקטן ואני משפילים מבט בענווה ומנסים בכל זאת.

אבא: מה זה הזיופים האלה?

אחינו הקטן ואני פורשים מקריירת הזימרה בסדרי פסח.

גם גפילטע וגם כבד קצוץ. יאמי.

קניידלעך. ושוב יאמי.

(חסר בתמונה: קערת הסלט שלי, א.ק.א הסלט המסריח )

האופנוען ואני נוסעים בשדרות רוטשילד, כשלפתע לפנינו פונה מונית, ואחריה רכב מסחרי עם מישהו שיוצא מהגג עם מצלמת טלוויזיה. במילים אחרות, אנחנו נוסעים - או מיי גאד - ליד מונית הכסף. אנחנו מזהים בבירור את עידו רוזנבלום, והאורות המנצנצים בתקרה לגמרי שם. אני מפתחת מייד חשק עז לרדת מהאוטו ולעלות על המונית שלו, כי היי, זו דרך מצוינת לעשות כסף. מצד שני זו גם דרך קלה מאוד להתפדח ברמות שטרם נראו מול החברים בעבודה.

אניווי, הקפדנו לנסוע לידו, כי היי, אולי הם יצטרכו עזרה באיזו שאלה ובדיוק אנחנו כאן. לידינו היו בערך שש מכוניות שהקפידו לנסוע לידו גם, כנראה כולם רוצים את תהילת העולם הקשורה בלהיות החבר הלא טלפוני של מונית הכסף. בסוף הגענו לפנייה שלנו, ופנינו, כי בכל זאת, יש גבול כמה נרדוף אחרי הזוהר.

אפרופו שדרות רוטשילד, ואפרופו ימי זוהר, אז אלו של מסעדת "מוזס" בהחלט חלפו. האופנוען ואני חשקנו בהמבורגר, והלכנו לשם, רק כדי להבין שגם אם פעם ההמבורגרים שלהם היו ממש שווים, עכשיו מדובר בקציצה רגילה לכל דבר, שהייחוד שלה הוא בכך שהיא עולה עוד יותר יקר משאר ההמבורגריות בעיר. זה היה מאוד מעצבן. ישבנו שם עם חבורת צעירים רעשניים מצד אחד, ועם משפחה עם ילדים רעשניים מצד שני, ויצאנו באיזה 200 שקל לארוחה שהייתה בסדר ותו לא. נמאס לנו מהמחירים של תל אביב

כאילו, באמת, בכל העולם מורידים מחירים בגלל המיתון, ואילו כאן הפיתרון הוא להקטין את המנות ולהשאיר את המחירים, היקרים מלכתחילה, אותו דבר. עם זאת, זה אולי משתנה. קראתי לפני יומיים על איזה טרנד של מסעדות ובתי קפה להוזיל משמעותית את המחירים, ברמת הארוחת בוקר בעשרה שקלים, ועכשיו אני רואה את זה גם כאן. ואני רוצה לחזק מכאן את הטרנד הזה!

(יש לציין לטובת מוזס, שבכתבה ציינו גם שהרשת פתחה סניף זול יותר, הממוקם בצפון צפון דיזינגוף, שבו יהיו המנות זולות יותר. לא תהיה לי ברירה אלא לבדוק).