עדי בעולם

מבוא:

השבדי מבקר בארץ. הוא מוזמן לארוחת החג אצל ההורים שלי.

מערכה ראשונה:

שעה לפני ארוחת החג של שבועות. אני עומדת במטבחי ומכינה את סלט העדשים שהבטחתי לארוחה, הרדיו מפזם "שיבולת בשדה, כורעה ברוח". אני מזמרת איתו. השבדי ממתין בסלון.

אחינו הקטן מגיע, לבוש בחולצה לבנה עם צוורון קצת רקום, א-לה "הרגע הגעתי ממקלחות החלוצים ואני בדרכי אל הגורן".

אחינו הקטן תוקע מבט בבגדיי השחורים ובפרצופי החמוץ וצווח: "שיינקין מת. קדימה ללבוש לבן לכבוד שבועות".

אני מחליפה ללבן.

מערכה שנייה:

שולחן ערוך בבית ההורים, פשטידות, לחמים, פסטות, גבינות ויין. הרבה יין.

מערכה שלישית:

"העבר לי בבקשה את לחמניות הגבינה", אומר השבדי לאחינו הקטן.

"בבקשה", אומר אחינו הקטן, לוקח את סלסלת הלחמניות, ומעביר אותה באלגנטיות של שיכורים, תוך שהוא פוגע בכוס היין המלאה שלו. הכוס נופלת כמובן לכיוון שלנו.

אנחנו כזכור, לבושים לבן.

עכשיו לבן עם נקודות אדומות.

במבט ראשון אני בוחנת את החולצה, ומגלה שפרט לכתם יין אדום קטן לא קרה כלום. המילה "נס" נתקעת בגרוני כשאני מעבירה מבט למכנסי הבז', אותם מכנסיים שוויתרתי בשבילם על תקציב ארוחות צהריים בלונדון כשהייתי. כבר לא רק בז'. ררר.

אחינו הקטן מתנצל. השבדי נראה כמוכן להרוג אותו (היין ניתז כמובן על בגדיו המגוהצים לארוחת החג). אחינו הקטן משועשע מהזעם הסקנדינבי, שמתבטא בעיקר בפרצוף אדום ובהיעלמות חוש ההומור, אבל מנסה להסתיר את החיוך. רבע שעה מהארוחה מבוזבזת על ניקיון הבגדים.

מערכה רביעית:

ארוחת שישי אצל ההורים. השבדי מתיישב מרחק שלושה כיסאות מאחינו הקטן. "רק כדי להיות על בטוח".

(ואכן, אחינו הקטן הצליח לשבור כוס. אלוהים יודע מה קורה פה).

השלמתי חור ענק בהשכלה וסיימתי את "שלושה בסירה אחת" בגירסה המוערת, של דני קרמן (שקיבלתי במתנה מגילה כשביקרה בשטוקהולם לפני שנתיים. מיי גוד). מעבר לזה שאכן נראה לי כספר חובה לכל מי שמתעניין בספרות הומור, מדובר בפיסת היסטוריה - שלושה ג'נטלמנים רווקים יוצאים להם לסיור על הנהר בתקופה העוד לא מתועשת ומסתדרים ביניהם תוך אורחות חיים של פעם.

הגירסה המוערת מומלצת מאוד - דני קרמן טורח להסביר כל פרט שעשוי להיות לא ברור או מרחיב על כל פרט שיש מאחוריו פרט טריוויה מעניין. ולקינוח, דובדבן: דני קרמן צירף 12 מסלולי טיולים על התמזה, ברמת ה"מימין תראו את הפאב העתיק בן ה-600 שנה, שבו ושתו בירה". ברור לי שאני עוד אצא לטיול כפרים על התמזה מתישהו.

ואגב, עוד ספרי כתיבה הומוריסטית חובה למי שגם רוצה לכתוב ככה הם: ג'ראלד דארל וג'יימס הריוט (על הומור בריטי משונן), אפרים קישון (על הומור ישראלי סרקסטי), פוצ'ו (הומור שנון לילדים ולמבוגרים), ויש כמובן עוד המון שאני חוטאת להם ולא מזכירה עכשיו. ואגב, יש גם ספרים שלא מתרכזים בהומור אבל יש בהם קטעים שגרמו לי לצחוק בקול רם, וזה כולל אפילו את מאיר שלו ואת ג'יי קיי רולינג.

עוז סיים חוויה של עשרה ימי שתיקה, מבחירה. הוא מסכם.

אז באתי לבד. ובתור פולניה אזכור את זה לנצח.

ונעבור לפרויקט:

מה המילה הכי אהובה עליך? יש הרבה. כל מיני שקשורות לאהבה ויאדה יאדה יאדה. המילה האהובה עליי בשבדית אגב היא förnuftig, שמשמעה "הגיוני", ואף על פי שהיא אינה מילה של שפה יומיומית הצלחתי לדחוף אותה לחצי מהמשפטים שאמרתי בשבדית. אני אוהבת את הצליל שלה - פור-נופ-טיג.

מה המילה השנואה עליך? להתקלח. שונאת את השורש ק.ל.ח ואומרת רק להתרחץ. והכי שנוא עליי: לשמוע ערסיות אומרות "כבר קילחתי את הילדה". אני לא מבינה, עשיתן מהילדה קלח תירס?

מה מדליק אותך מבחינה יצירתית, רוחנית, או רגשית? חוש הומור. סרקסטיות. תפיסה מהירה וחדה.

מה דוחה אותך? צביעות. אני לא יכולה לשחק את המשחק הזה, ולא יכולה להיות נחמדה למי שכן.

מהי הקללה האהובה עליך? כמעט ולא מקללת. לפעמים נפלט לי "שיט".

מהו הצליל האהוב עליך? שקט. אין כמו להקשיב ולא לשמוע את המכוניות, אוטובוסים, אנשים ושאר רעשים. וחתולים שמדברים (החתול של סבתא שלי ממש משוחח). ובלי כל קשר, מוזיקת הפתיחה של "סקס והעיר" מפעילה בי רפלקס פבלובי שמח.

מהו הרעש הכי שנוא עליך? מפוח עלים בשבע בבוקר או מכסחת דשא (ותודה לקוקסטה על הרעיון לתשובה הכי מדויקת).

באיזה מקצוע היית רוצה לעבוד (חוץ מזה שאת עובדת בו היום)? סופרת. כותבת בסידרה קומית.

באיזה מקצוע לא היית רוצה לעסוק בשום פנים ואופן? הממ, די הרבה. כל דבר שקשור למכירה, כנראה. או משהו שידרוש ממני לגעת באנשים אחרים מעבר ללחיצת יד.

אם גן עדן קיים, מה היית רוצה לשמוע את אלוהים אומרת לך, כשתכנסי דרך שערי השמיים? "עדי, כוסית שכמוך, אחרי כל השנים האלה את עדיין נראית מצוין".

בשלב הזה אני אמורה  לנקוב בשמותיהם של אחרים המוזמנים לעשות את הפרויקט, אבל כזכור אני פתחתי פה תנועת מחאה של "לא הוזמנתי ובכל זאת אכתוב". אתם מוזמנים להמשיך מכאן.

ידידי עופר הבשלן ההונגרי ממשיך במסע אל שורשיי ההונגרים שמתעקש להרוס לי את הגיזרה, והפעם לקח אותי לדליתה, בן יהודה 146, קונדיטוריה אוסטרו-הונגרית, שאלוהים יעזור.

במקום שלל עוגות שאוכלים שם -

וכן מגוון עוגיות ופינוקים קטנים, כולל מקרונים מעולים:

והכי מגניב זה התפאורה - שולחנות כמו הישנים של אירופה וכלים כמו שיש לסבתות. ואני נשבעת שלסבתא שלי יש כוסות ממש דומות לאלה.

אתמול אחר הצהריים הייתי במסיבת יום ההולדת של הבן של חגית (ואף פגשתי שם את חבצלת!). אני חייבת לציין שילדים זה מפחיד, הם הרבה יותר מתוחכמים שהייתם מצפים מבני שבע. אניווי, היה קוסם, ואחרי הקוסם היה אוכל, נקניקיות בלחמניות.

ואז, ניגש אליי ילד בלונדיני מקסים, הניח את שתי ידיו על בטני, נעץ בי מבט בעיניים ואמר:

"אפשר עוד אחת?"

לשנייה חשבתי שהוא מדבר בדרך כלשהי עליי, ושקלתי לתת לו את האימייל שלי ולומר לו להשתמש בו עוד עשרים ומשהו שנה, אבל אז קלטתי שהוא מדבר על הנקניקיה. אה, ברור. הכנתי לו לחמניה עם נקניקיה. (שקר כלשהו, האמת שלא הבנתי מה הוא רוצה ממני ואז בעלה של חגית נטל את העניינים לידיים והכין לילד לחמניה עם נקניקיה).

עוגת ימי ההולדת עשתה דרך ארוכה מאז הייתה עוגת שוקולד פושטית עם עדשים למעלה בתור קישוט. זו הייתה ללא ספק עוגה הרבה יותר יוקרתית מאלה שאני רגילה להן, יותר מזו שעשיתי בעצמי לפני שנתיים:

יום הולדת שמח בר!

הולכת לשלוח חבילה בדואר.

הפקידה: לאיפה החבילה?

היא מסתכלת על החבילה, רואה שכתוב בגדול Sweden

הפקידה: אה, סווידן, את שולחת חבילה לשוויץ.

בעקבות עונת השסק הביאו כבר כמה פעמים חברים לעבודה שקיות ענק של שסק מהעץ שבביתם. שסק זה משהו שלא אכלתי שנים (אין בשבדיה, לפחות לא שראיתי, אין לי מושג איך אומרים את זה בשבדית, אבל גם דוברי האנגלית לא שמעו מעולם על הפרי loquat). אניווי, זה היה התירוץ שלי ללמה אכלתי מהשסק הזה כמו חזרזירה מורעבת.

עד שבלעתי גלעין. גלעין גדול. המחשבה הראשונה שלי הייתה שהנה, הגיע יום מותי, וכמה לא אצילי זה להיחנק מגלעין שסק. המחשבה השנייה הייתה ההבנה שאני לא מתה, אבל זה כואב.

יותר לא אכלתי שסק.

התמכרתי לתמרי מג'הול. רצוי אורגנים. האלה של הרדוף מעולים. הבעיה היא שבינתיים מצאתי אותם רק בסופר של הסנטר, וגם שם כבר אזלו. אז אם אתם יודעים איפה עוד אפשר להשיג תמרים של הרדוף בתל אביב, נא פרטו וכו.

בינתיים קניתי על משקל ב-101 טעמים. טעים אבל יקר.

ונעבור להמלצות על מקומות בתל אביב: ישבתי עם גילה במקום שנקרא "ביסלע" ונמצא בבאזל במתחם. כמו ששמו מרמז, המקום מתמחה בכריכים פתוחים קטנטנים, חצי פרוסה או משהו כזה כל אחד. מיועד לאנשים שרק רוצים לנשנש משהו קטן ולא לאכול משהו גדול. כל פרוסה עולה חמישה שקלים, אז אם רעבים אפשר לקחת ארבע פרוסות בעשרים שקל. המגוון שווה: הכי אהבנו את הפרוסה המקסיקנית: גואקומלי, גבינת שמנת ומחית שעועית שחורה מתובלת מצוין. יש גם הרבה כריכי דגים, ויש סוגי גבינות (עיזים וכו) עם חצילים ושאר ירקות.

ביום שישי טיילתי עם ידידי עופר הבשלן. הופתעתי לגלות שבגן מאיר יש עכשיו בימי שישי יריד פרחים. דוכנים עם מגוון פרחים נאה, דוכן של משתלה ועוד כמה דוכנים לקישוט הבית עמדו שם, מתחת לעצים במזג האוויר הנעים.

ובסוף הגן גיליתי את פינת החמד הזו:

חבצלות, צמחי מים, מי היה מאמין שבאמצע תל אביב.

מהגן סחב אותי עופר למקום שמגיש מאפה הונגרי. אני מודה שלא התלהבתי. על אף שורשיי ההונגריים (היי סבא!) אני לא באמת מכירה את האוכל של העדה. ובכן, המקום נקרא קיורטוש, שזה שם של מאפה שבדרך כלל מוגש בירידים בהונגריה. הרעיון הוא כזה: לוקחים חתיכת בצק, מלפפים אותה על מעין מערוך שמן, תוקעים אותה בתנור ונותנים לה להסתובב שם על השיפוד ולהיאפות. כן כן, ממש כמו שוארמה. רק מתוק.

עוד לפני שתוקעים את השוארמה בתנור בוחרים מילוי. אנחנו בחרנו מילוי שוקולד וחלבה, אבל יש גם שוקולד לבן, ריבת חלב, המוני אגוזים ושטויות כאלה. אחרי שהשוארמה יוצאת מהתנור נותנים לבצק להתקרר קצת על המערוך, ואז מורידים אותו. מתקבל מאפה גלילי חלול מבצק ממולא, חם ומהביל, קראנצ'י מבחוץ ורך בצקי מבפנים. להתעלף.

מובן שהייתי סקפטית, אבל מתברר שאני הבחורה הכי לא מעודכנת בעולם. מחוץ לחנות (בבוגרשוב 39) השתרך תור ארוך, ובינתיים התברר שהם פתחו עוד סניף, ברחוב לינקולן. וואו. פרטים על העניין אפשר לראות באתר שלהם.

ואילו אני צילמתי איך זה נראה. בתמונה: כמה בצקים מתקררים על המערוך, ועוד כמה שכבר קולפו וממתינים למכירה.

חוץ מהקורטוש התברר שהם מוכרים שם גם עוגות מוכנות. טעמתי את השמרים-שוקולד - היא מעולה. בקיצור, לכו על זה.

כן, כי העוזרת הבריזה.

זו הייתה אמורה להיות הפעם הראשונה שהעוזרת הזו מגיעה אליי, וכיוון שכך גם נדחתה ארוחת הבוקר עם החברות (איריס - אני לא מבינה מה נהיה עם הבלבול שם - מצטערת), וגם השכמתי קום בשביל לסדר את הבית לפני שהיא תגיע (פולניה?? אני??).

ואז, שלושת רבעי שעה אחרי שסיימתי לאבק והיא כבר הייתה באיחור של חצי שעה, קיבלתי סמס שהיא לא תבוא.

במקור התיכנון שלי להבוקר היה שהיא תגיע, אני אעשה לה גרנד טור בבית עם דגשים איפה צריך לנקות במיוחד, אעמיד פנים שאני משגיחה עליה איזה חצי שעה, ואז אתחפף לבית קפה עד שהיא תסיים. במקום זה מצאתי את עצמי עם בית מג'ויף שבוע וחצי אחרי מעבר דירה. נאלצתי להודות לעצמי שאני חייבת לנקות.

אני מודה - אני לא כל כך טובה בלנקות, שזה אנדרסטייטמנט. ניקיון לוקח לי שלוש שעות לחדר, וגם אני וגם החדר נראים זוועה אחרי.  ופה יש לי דירה שלמה, כולל מטבח, אמבטיה ושירותים. אבל אני גם לא אוהבת לחיות בגי'פה.

אז הפשלתי את שרוולי המכנסיים ופצחתי בניקיון. שפכתי המון אקונומיקה (התחזית למחר: התקף אסטמה. פחח, למה מחר, כבר עכשיו אני נושמת כמו דארת' ויידר), גם על האמבטיה וגם על הכתמים השחורים האלה של הרצפה במטבח. רגע השיא ללא ספק נרשם כשהתרוממתי לקחת אוויר מהאקונומיקה באמבטיה ודפקתי את הראש חבל על הזמן בחלון של האמבטיה. מרוב הלם לא הצלחתי להחליט אם העיגולים השחורים האלה שאני רואה מול העיניים זה בגלל חוסר האוויר מהאקונומיקה או מהמכה בראש. זה היה השלב בו גיששתי את דרכי למטבח ושתיתי שתי כוסות מים בשביל להתאושש.

יש משהו מאוד מבאס בדירות תל אביביות ישנות. האמבט שלי בן כמה עשרות שנים. זה לא משנה כמה אקונומיקה אני אשפוך שם ואשפשף, לבן לגמרי הוא לא יהיה. אותו כנ"ל במטבח. הרצפה כל כך ישנה, שהיא לעולם לא תיראה נקייה באמת. במקום בו עמד התנור של הדיירים הקודמים היה כתם שחור כל כך גדול, ועכשיו יש שם כתם שחור פחות גדול.

שלוש שעות אחרי שהתחלתי בניקיון הבית נראה כאילו עבר עליו סופה קטנה. בסלון כתמי נעליים ופסי המגב, בחדר השינה שלוליות שאני מוכנה להישבע שלא היו שם כשאני גרפתי את המים החוצה. אבל נו, זה בטח נקי.

נתקלתי ביס סטארז 2 בעוד אחת מאלפי סדרות הספין של "חוק וסדר". הפעם היא נקראת "חוק וסדר - משפט וצדק". סידרה קצת מוזרה, יחסית ל"חוק וסדר". קודם כל הם ויתרו כמעט לגמרי על החלק המשטרתי, והרוב זה בבית המשפט. וחוץ מזה, רואים גם את הצד של הנאשמים - וידויים לסניגורים וכאלה, וגם את הדיונים של המושבעים.

אבל הקטע המגניב זה השחקנים. קודם כל בצוות הקבוע אפשר למצוא את בבה ניווירת', הלא היא לילית' מ"פרייז'ר", שמשחקת פה את התובעת הראשית. בשוטרים אפשר למצוא את קירק אצ'וודו, הלא הוא אלוורז המיוסר מ"אוז", ואת ג'רי אורבך, הלא הוא דיטקטיב בריסקו מהסדרה המקורית, שפה הוא בתפקיד משרדי אחרי שנפצע מירי או משהו כזה. בפרק שראיתי השופטת הייתה קנדיס ברגן, מרפי בראון בלשון העם, ועורכת הדין הייתה אנבלה סיורה, הלא היא המאהבת של טוני סופרנו, גלוריה מוכרת המרצדסים. עם כזה קאסט היה שווה לראות למרות האתגר לעקוב אחרי קו העלילה.

אני לא מבינה: יש בעיה בג'ימייל, או שכל החברים שזכו לקבל ממני אימייל בזמן האחרון פשוט לא טרחו לענות? הסידור הזה שאתם קוראים עליי בבלוג וככה מתעדכנים בחיי ואז לא טורחים לעדכן אותי בשלכם? לא משהו.

(יניב, אני רואה את הפרצוף המיתמם הזה).