עדי בעולם

ארוחת ערב אצל ההורים שלי. אחינו הקטן יושב רחוק ממני ומכווץ את עיניו בכיווני.

אני: מה?

אחינו הקטן: סיכה יפה יש לך בשיער

אני: הה הה

אחינו הקטן: מה?

אני: אין לי סיכה בשיער

אחינו הקטן: אבל יש לך, סיכה יפה, ירוקה כזו

אני: מה?

אחינו הקטן מתקרב אליי כשהוא נועץ עיניים בשיער שלי, ומתחיל לצחוק

אחינו הקטן: אה, נכון, אין לך סיכה. יש לך גמל שלמה בשיער

רגע של היסטריה (שלי) ליד השולחן, אחינו הקטן מנסה לעזור לי אבל צוחק מדי, עד שאבא, בנשיפת "איך יצאו לי כאלה ילדים אהבלים", מחלץ את החרגול מהשיער שלי.

(ולאנשי הבאפי שבינינו:

The Praying Mantis! Ahhhh!)

ביום שבת החלטנו האופנוען ואני שבא לנו ארוחת בוקר זולה וטעימה. אולי זו הייתה תגובת נגד לשבוע קודם, שבו נהנינו מארוחת בוקר איטית ומצוינת בבנדיקט, שלמרבה הצער עלתה לנו כ-140 שקל לזוג. סליחה, מיתון? וכך, ביום שבת השכים אותי האופנוען שוב, בגישה מרחמת אבל החלטית ("אוי, מסכנה שלי, את לא חייבת לקום" - ווווום, חטיפת שמיכה אכזרית) ונסענו שוב למקום שכבר היינו בו - דליית אל-כרמל.

מה שמחנו למצוא שהכל נשאר אותו דבר. המקום גדול וריק, כולו טבע. האישה מסבירת פנים וממלאת שולחן בממולאים וזיתים, וזה עוד לפני הפיתות שהיא אופה במקום, עם לבנה וזעתר שהיא עושה. יצאנו - שוב - בשלושים שקל לזוג. שווה.

רק אנחנו ועוד כמה עצים.

הייתה כמות כפולה של ממולאים ועלי גפן, פשוט נזכרתי לצלם רק אחרי שהתנפלנו על הצלחות.

אחרי ששבענו וטפחנו על בטנינו שתפחו, התפנינו להסתכל מסביב, והתברר שבשולחן לידינו ישבו אב ובנו, שהיה מקסימום בן 10. שניהם אופנוענים. וכשאני אומרת ששניהם אופנוענים, אני מתכוונת שלכל אחד מהם יש אופנוע משלו. כן, גם לילד בן ה-10, שהיה לבוש בחליפת מגן והכל. ואכן, כשהם סיימו לאכול, עלו האב ובנו על האופנועים ופשוט נעלמו במדרון, בין הסלעים.

(צילום: האופנוען)

אין לי מושג אם זה חוקי, הדבר הזה. נראה לי שלא, אבל אני לא מומחית. ועם כל העבירה על החוק, היה בזה משהו ממש מחמם לב, באחוות האופנועונים הזו שהייתה בין האב לבנו. הם רכבו בתיאום, ואכלו בתיאום, והיה ניכר שזה זמן איכות אמיתי.

ואם זו עבירה על החוק אני כמובן מגנה כל דבר שקשור לזה! אבל זה היה מקסים.

האופנוען ואני יושבים בבית. אני הורגת יתוש. דקה חולפת, ואני הורגת עוד יתוש.

האופנוען: אותך לעוז

(אחי הוא צמחוני המאמין בזכותם של כולם לחיות באושר. לא משנה, המשפחה שלי כבר תעריך את הבדיחה הזו)

משום מה נזכרתי בזה לאחרונה. הפעם הראשונה שבה ראיתי את בראד פיט: פרסומת לליווייס מ-1991. היא רצה אז באם-טי-וי (אני הייתי בי"א והייתי מכורה לערוץ, שם גם גיליתי את נירוונה עם הקליפ לסמלס לייק טין ספיריט ואת פרל ג'ם עם הקליפ של ההופעה חיה שחור לבן של אלייב), ובכל פעם התעלפתי מבראד.

ארבעה חודשים ללא אופנוע עברו עלינו. קל לומר עלינו, אבל האמת שזה בעיקר על האופנוען המסכן, לי לפחות היה מותר לנהוג. היה קשה, בייחוד כשהתחיל מזג האוויר הנאה הזה, והאופנוען המסכן עדיין טחן את האופניים שלו בדרך לעבודה, שלא לדבר על ימים קשים במיוחד שבהם הוא טחן את החופשי חודשי שלו ואת הספסלים בתחנות של דן. כן, ניתן לומר שהוא ראה לייאוש את הלבן בעיניים.

כמה משמח אם כן שבשעה טובה פתחנו שוב את עונת האופנוע. בגלל שאנחנו לא בכושר ומספיקה שעה נסיעה בשביל לגרום לשנינו שרירים תפוסים, הלכנו על יעד קרוב יחסית בשביל הטיול הראשון שלנו. הר תבור. בתור צאצאית למייסדי ההתיישבות בעמק אני מכירה מצוין את האזור, או לפחות זה מה שאני אומרת לאנשים, אבל האמת היא שהייתי בעיקר בעפולה פלוס עוד כמה קיבוצים בעמק שבהם יש לנו קרובים פלוס שני ביקורים בסחנה. אף פעם לא טיפסתי על התבור.

וכך, בבוקר שבת השכים אותי האופנוען בנחישות ובזהירות בתשע ועשרה. בתשע וחמישים כבר היינו על האופנוע. ב-11:25 כבר היינו על פסגת התבור, מול המנזר המרשים. זה היה ממש מזל, כי בימי שבת הם סוגרים ב-11:30. כלומר הגענו בדקה ה-90 ממש. איט דאסט ברצלונה. (אני יודעת, אני יודעת, ברצלונה הבקיעה בדקה ה-92, יותר לוקח).

סיבוב בכנסייה שעל ההר הראה לנו שוב שיש כנסיות ממש יפות בארץ. לא חייבים לנסוע לאירופה. רק תוסיפו H&M, נימוסים ויכולת עמידה בתור כמו שצריך, ואני אפסיק לקפוץ על מטוס כל יומיים. צילמנו כאוות נפשנו, ראינו נזיר (איך שהם יודעים להתלבש ממש כמו בבאפי, כל הכבוד להם), והחלטנו להמשיך.

(צילומים: האופנוען)

בגלל שהיינו בלי האופנוע כל כך הרבה זמן, יצא שצילמנו אותו כאילו היה ילד.

(חשיפה ראשונה בבלוג: האופנוע. נכון שהוא חמוד?)

השעה כבר הייתה 12 בצהריים, ואילו האופנוען ואני לא אכלנו פיסת מזון מאז קמנו. הבטן שלנו עשתה יותר רעש מהאופנוע. החלטנו לרדת מההר לכיוון המסעדה שתיכננו ללכת אליה.

בדרך עצרנו לצלם כל מיני דברים יפים.

בדרך למטה מצאנו גם פינת מצפה ממש יפה, ועל אף הרעב המכרסם עצרנו.

(צילום: האופנוען)

(כן, הבחורה הקשוחה עם המעיל האותנטי זו אני. יש לי ז'קט לאופנוע. יאי).

כדי לעלות להר נכנסים אל הכפר דבוריה, ושלטים מכוונים אותך ישירות לעלייה לפיסגה. היה קל ויעיל. לעומת זאת, מתברר שאין שלטים בדרך חזרה. חוק מרפי יקבע שכשאתם רעבים, אתם תתברברו כמו שמעולם לא התברברתם. אז אוקיי, זה היה פחות מההתברברות בת השעתיים שהבאנו במילאנו, אבל כשרעבים כל דקה נחשבת יותר, ולכן כל סימטה בכפר הזה שנכנסנו אליה בטעות רק תיסכלה יותר.

רבע שעה של התברברות בכזה כפר קטן זה די והותר, ומזל שמצאנו בחור חביב שהתנדב לנסוע לפנינו ולהראות לנו איפה היציאה. היא הייתה כמובן בצד השני של הכפר. הממ.

לא נורא, רעבים כזאבים יצאנו אל המסעדה. זו הייתה המלצה של גילה: מסעדה ערבית, הממוקמת בין כפר תבור לכפר קמא. רצינו סלטים ובשר, וזה בדיוק מה שקיבלנו.

היה מאוד טעים. היא לא מאוד זולה, אגב. שתי מנות בשר (שלושה שיפודים כל מנה), סלטים לזוג, פעמיים שתייה ותה בסוף הביא אותנו ל-165 שקל. זה מחיר די תל אביבי, נראה לי.

בדרך חזרה, כמו כל טיול בצפון במשפחה שלי, החתמנו דרכון בעפולה. סבתא הכינה תה ושלפה עוגיות, סבא סיפר קצת על המייג'ור הבריטי ששיחק איתו כדורגל, ולקינוח עשה לנו התקף לב קל כשהסתכל בחלון לרחוב ואמר: "האופנוע נעלם". האופנוען כמעט נחנק מהעוגיה שלו, ומיהרנו לחלון. בסוף האופנוע כן היה שם. "אה, שמתם אותו שמה", אמר סבא בקלילות. לקח קצת זמן עד שהסדרנו את קצב הלב בחזרה.

מעפולה שעטנו, במהירות המותרת בחוק כי את הלקח שלנו למדנו במשך ארבעה חודשים, חזרה לתל אביב. היו לנו עוד תוכניות לערב. וכך הסתיים לו הטיול הראשון לעונה, בתקווה שהוא הסנונית המסמנת את בוא עונת הטיולים.

מזמן לא כתבתי כאן על ספרים שקראתי, אז הנה, בקצרה, על כמה מהם.

דמדומים ו-New Moon - הספר הראשון והשני של סדרת הערפדים לבני הנוער. הגיעו אליי מעדי מהעבודה, שהיא גם היחידה בעבודה שלי שמעריכה את באפי כראוי (שכחתי שבשמת ראתה עד עונה חמישית כולל, אופס). ניסיתי להדביק את שני, לא נרשמה הצלחה, אבל עוד אנסה שנית. משהו אחד טוב יש בספר - אפילו עם כל הקלישאתיות והרפטטיביות שהספר חוטא בה, לפחות בספר הראשון מצאתי את עצמי מאוד מתעניינת בסיפור האהבה הזה, בין בלה בת האנוש לאדוארד הערפד, ודי מתרגשת בשבילה.

הבעיה עם דמדומים, מעבר לזה שמדובר בספרים לבני נוער שבאמת לא מיועדים לקהל טיפה יותר מתוחכם, היא שהסופרת חיברה קצת חוקי ערפדים משלה, ולא שאסור, אבל אני הולכת לפי חוקי באפי, וכבר ב"דם אמיתי" קשה לי עם השינויים בחוקי הערפדים (זה שב"דם אמיתי" הם לא מפחדים מצלבים זה שערורייה), אז ב"דמדומים" זה ממש בלתי נסבל שערפדים לא מתים מחשיפה לשמש או שהם לא צריכים להיות מוזמנים להיכנס לבית כלשהו בשביל לדרוך בתוכו. חוצפה.

ג'זבל - הוא ספרה של אירן נמירובסקי. יש אצלי משהו שנקרא "זכות הספר הראשון", שמשמעותו סופר או סופרת שהספר הראשון שלהם שקראתי כל כך מצא חן בעיני, שנשבעתי שאקרא גם את ספרם הבא, לא משנה מה יאמרו עליו. כבר התאכזבתי בעקבות החוק הזה (הנפילה הכי גדולה הייתה אמיר גוטפרוינד, כמובן, שבזכות "שואה שלנו" קניתי גם את "העולם, קצת אחר כך", והתאכזבתי מרות, ואכזבות ישנות יותר היו אלונה קמחי ורות ל. אוזקי), אבל עדיין, יש סופרים שאני פשוט מחכה לספרם הבא.

אז אירן נמירובסקי, שכתבה את "סוויטה צרפתית", הייתה כזו, ולכן קניתי וקראתי מייד את "ג'זבל". ואני לא אומר שהוא אכזבה עצומה, אבל הוא כן די מאכזב. הוא בעיקר ספר של סופרת מתחילה, קצת לא בשל. או שאולי לא אהבתי אותו כי הדמות הראשית מתחילה כדמות שמגלים אליה אמפתיה אולם לקראת סוף הספר כבר לא סובלים אותה? אני לא מתה על ספרים ששונאים את הדמות הראשית שלהם.

הטיגריס הלבן - הוא ספר טיסה מעניין, שעשוי אף להתחרות בקטגוריית ספר שאינו רק לטיסה. אבל קחו בחשבון שמדובר בעוד ספר מהודו, ובעצם רוכב קצת על הרעיון של "נער החידות ממובאיי" - החיים הבלתי נתפסים לאדם המערבי, של אלו שנולדו בשכבות העוני של הודו. האקזוטיקה הופכת לנוסחתית, ההשתאות למיאוס. בסדר, השתכנעתי, אין לי שום כוונה לנסוע להודו. ומאוד מקווה שהגורל לא יצחק עליי ובגלגול הבא ישלח אותי לשם.

עד שאמצא אותך - הוא הספר הראשון של ג'ון אירווינג שאני קוראת, ובהחלט לא האחרון. ספר מעניין, מלא רבדים, סאגה בת 700 עמודים ומשהו, וכולו סיפור. זה סופר שיודע לכתוב, ויודע לבנות סיפור. ג'ק ברנס, כוכב קולנוע, גדל ללא אביו, וכשיהיה בוגר יגלה שכל חייו היו מסכת שקרים. בספר יש גם מסע לסקנדינביה (כל ארבע הבירות הסקנדינביות זוכות לביקור, תוך תיאור רחובות ומקומות), מה שעניין אותי אישית, ושמחתי לקרוא על אתרים מוכרים.

אעפ"י שמדובר סה"כ בתרגום טוב של הספר, הצטערתי קצת שלא קראתי אותו בשפת המקור, פשוט כי יש שם כמה ביטויים שאני מאוד סקרנית לדעת איך נאמרו במקור. ועל כן את ספרו הבא של אירווינג שאקרא, שבדיוק אני מתחילה היום, "היד הרביעית", כבר אקרא באנגלית.

עד כאן המבזק הספרותי. בקרוב פוסט רגיל.