עדי בעולם

יומני היקר,

אתמול נסענו לטיול בירושלים. כבר שלשום בלילה שמעתי את אמא אומרת שהיא מקווה שיהיה לילה טוב, כדי שיהיה לה כוח לטיול. מייד החלטתי לעזור לה. היה ברור לי מה היא רוצה - מה יכול להיות טוב יותר מלילה שבו היא תראה אותי הרבה פעמים?

וכך, קודם כל התעוררתי לאכול שעה מוקדם יותר ממה שאני בדרך כלל מתעורר בלילה. אמא קצת הופתעה אבל האכילה אותי כמו שצריך. לאור ההצלחה שנרשמה החלטתי להתעורר שוב, הפעם בחמש בבוקר. לא בשביל לאכול, אלא סתם, כי בא לי לדבר. למרבה ההפתעה לא נראה שאמא שמחה בכלל. היא התייצבה ליד המיטה שלי בעיניים עצומות, דחפה לי מוצץ וסיננה: "לך לישון גומבוץ, לך לישון". כל חיוך שניסיתי נתקל במבט רושף, כל ציוץ בנהמה. איפה יצחק קדמן כשצריך אותו.

מאוד מוזר, אבל החלטתי לא לתת לזה לרפות את ידיי. בשש וחצי בבוקר התעוררתי שוב. הפעם אמא בעטה באבא במיטה ואמרה לו: "הבן שלך קורא לך". לא נורא, אני מוכן גם לבלות עם אבא. מאוד נהניתי. אבא שיחק איתי ואחרי שעתיים ומשהו התעייף משום מה, שם אותי במיטה והלך למיטה שלו בעצמו.

בשלב הזה גיליתי שאמא קמה, ולכן מייד התעוררתי גם. היא בטח התגעגעה אליי המסכנה. אמא נראתה מופתעת, אבל בכל זאת שיחקה איתי יפה מאוד. אחרי זה אבא קם ויצאנו לדרך לירושלים. בדרך אבא הסתכל במפה לראות איך לנסוע ואמר: "זה לא ייאמן, אפילו על המפה הולכים לאיבוד בירושלים".

בירושלים קודם כל עשינו סידורים, שזו בעצם הייתה מטרת הנסיעה מלכתחילה. וגם פגשנו מכר של אמא, שפעם עבד איתה במקום שנקרא שבדיה. האיש, שהכיר את ירושלים, שלח אותנו למקום ש"עושה את החומוס הכי טוב בעולם, חומוס לינא", וגם הסביר לאבא איך נוסעים.

אבא ואמא התכוונו לנסוע לשם מייד, אבל אז הודעתי להם שעם כל הכבוד לחומוס, אני רעב. אמא התיישבה להאכיל אותי במקום הכי קרוב ויפה בעיניהם: בית המשפט העליון. לא היה איכפת לי איפה זה, אילולא אמא התעקשה ללחוש לי באוזן תוך כדי האוכל: "זה המקום הכי חשוב לדמוקרטיה שלנו גומבוץ, בלה בלה בלה". אלוהים איזה שיעמום, טירחנה לי כל הארוחה.

אחרי זה יצאנו באוטו לעיר העתיקה. למרבה הפלא הגענו בלי בעיה.

ממראות העיר העתיקה:

אבא מצלם כוסיות. הה הה.

דבר ראשון הלכנו לכנסיית הקבר. מקום גדול ומאוד יפה.

אבא ואני בוחנים לוקיישן לתמונה אפשרית.

אבא צילם מלא תמונות, עד שהוא צילם איזה נזיר יווני שלא רצה שיצלם אותו, והנזיר התחיל לצרוח עליו ביוונית, או בשפת קסמים כלשהי. אבא אמר שהוא ממש מקווה שהוא לא הטיל עלינו איזו קללה מפחידה. אמאל'ה.

קצת משוקשקים מהחוויה הזו יצאנו לחפש את החומוס. השוטר שעמד בכנסייה אמר לנו "לינא? מה פתאום, החומוס הכי טוב בעולם זה אבו שוקרי, ובכלל, לינא סגור ביום ראשון". אז בעקבות ההוראות שלו יצאנו לחפש את אבו שוקרי. בדרך שאלנו ילד שמכר כל מיני מאכלים איפה אבו שוקרי. הילד אמר: "אבו שוקרי? מה פתאום, החומוס הכי טעים בעולם זה מוראד". אז בעקבות ההוראות שלו יצאנו לחפש את מוראד. כששאלנו מוכר בשוק איפה זה מוראד, הוא ענה לנו: "מוראד? מה פתאום, החומוס הכי טעים בעולם זה נאזים". בשלב הזה כבר די טעינו בסימטאות השוק, ובייחוד התעצבנו כששאלנו את הבן אדם הבא, שענה: "נאזים? מה פתאום, החומוס הכי טעים בעולם זה לינא". בקיצור, חזרנו להתחלה. הוא גם טען שלינא פתוח, זה אבו שוקרי שסגור ביום ראשון. אבא ואמא חרקו שיניים והחליטו למצוא את המקומות בכוחות עצמם. התברר שגם לינא וגם אבו שוקרי פתוחים ביום ראשון, והגענו קודם ללינא.

 כאן אבא ואמא הזמינו חומוס. ניסיתי להזכיר לאמא שהיא לא אמורה לאכול חומוס, כי יש אמונה שזה עושים גזים לתינוקות יונקים. אמא רק הסתכלה עליי ואמרה: "איזה חמודי, גם אתה רוצה חומוס?" אוף, איזו קריזה זו שאתה עוד לא יכול להסביר את עצמך.

חומוס של לינא, בקרוב בחלב שלי. באסה.

אחרי לינא נהייתי שוב רעב, כי אני, כמובן, נאלצתי להתבונן בהורים שלי בזמן שהם אכלו ולא קיבלתי כלום לטעום. שוב, יצחק קדמן וכו. יצאנו למקום שבו אבא ואמא היו אמורים לאכול את הקינוח, וגם להנות מאווירה לגמרי אחרת מהשוק, ההוספיס האוסטרי. באמצע הוויה דולורוזה ממוקם בניין מבוצר ובו דלת ברזל גדולה. מצלצלים באינטרקום והדלת נפתחת. מטפסים במדרגות ומגיעים למקום שמתקשים להאמין שהוא תקוע באמצע השוק בעיר העתיקה ולא באירופה.

ויש גם גינה מהממת, הממוקמת מעל השוק. קולות השוק בקושי מגיעים, מסביבכם יושבים אנשים לשולחנות ומדברים בגרמנית/אנגלית חרישית, בריזה נעימה עוברת בעלים, נזירה עוברת עם מזלף ומשקה את הצמחים מסביב, והכל שלווה וכיף. כאן קיבלתי את הארוחה שלי.

 כדי שאבא ואמא חלילה לא ירעבו כשאני אוכל הם קנו שטרודל תפוחים, שהיה מעולה.

שטרודל תפוחים, בקרוב בחלב שלי. יאמי.                                                              (צילום: אבא, שזה האופנוען)

באמצע הזמן שהיינו שם התברר שיש צריח של מסגד צמוד לגינה. אמא קפצה קצת כשהמואזין התחיל פתאום לשיר ברמקול שהיה צמוד אלינו. היה די רועש, אבל מאוד אותנטי. נזכרנו שבעצם אנחנו לא באירופה.

הצריח שגילינו שמעלינו:

(צילום: האופנוען)

אחרי ההוספיס האוסטרי נרדמתי קצת, והדבר הבא שאני זוכר זה שעמדנו מול קיר גדול. אבא אמר שהוא הולך לשים בו פתק (יכול להיות שלא הבנתי את מה שהוא אמר, כי כאילו, פתק? בקיר?) ואמא גילגלה עיניים.

 אבא ואני בכותל.

והנה זה מהזווית של אבא:

(צילום: האופנוען)

בכותל עוד הסתובבנו קצת, ראינו כלה ופמלייתה, המון אנשים דתיים וגם קבוצת חיילים. "אלה פני המדינה שלך", לחשה לי אמא. Bored now!!

אחרי זה עוד עשינו הליכה בעיר העתיקה, וניסינו לצאת משער יפו, שהיה בדיוק חצי קילומטר מאיפה שאבא זכר אותו. לא נורא, אמא כבר התלוננה בשבילי.

נסענו הביתה מרוצים אך עייפים.

זהו, אמרתי לעצמי שאני לא אהיה כזו, אבל אני כן.

לפני כמה ימים שלחתי לאופנוען סמס מאושר: "הוא עשה קקי!".

תהליך הפיכתי לבחורה מגניבה-ומעניינת-נוט! הושלם.

חוקי מרפי לתינוקות #1:

כשהוא נרדם בצהריים יש שתי אפשרויות:

1. את תמהרי לקפוץ למיטה בעצמך בתקווה לישון. במקרה זה הוא יישן בדיוק 20 דקות ויתעורר, שזה בדיוק 10 דקות אחרי שהצלחת להירדם.

2. תגידי לעצמך "במילא הוא יישן רק 20 דקות, מה הטעם לנסות לישון גם". במקרה זה הוא יישן שעתיים וחצי כל כך עמוק שתצטרכי להעיר אותו כדי לוודא שהוא לא בקומה או משהו.

בעקבות חתונה שנסעתי אליה עד זכרון יעקב (ואפרופו - מזל טוב שוב ויק ויהודה!), היש מקום בזכרון יעקב שלא תקועה לו המילה "הברון" בשם?

חוקי מרפי לתינוקות #2:

כשאתם לבד בבית הוא ידפוק לך במשך שעות חיוכים רחבים משל היה שרה נתניהו מול מצלמות לע"מ. כשתפגשו את החברות שלך ותרצי להתגאות הוא לא ינפק בדל חיוך אלא ישמור על ארשת פנים האומרת "אני מתגבר ממש ברגע זה על עצירות של יומיים".

מהו המקום הכי טוב לחתול רחוב להתגורר בו? נכון, מרפסת של מסעדת דגים עם סועדים רחומי לב.

זה החתול של מאנטה ריי:

ואפרופו מאנטה ריי, אם לשפוט לפי כמות העגלות שהייתה שם בשעת בוקר, עושה רושם שזה מקום חביב על אימהות בחופשת לידה. ואם כך, לא ראוי להשקיע בפינת החתלה? נאלצתי להחליף קקי אימתני (ראו מייד חוקי מרפי #3) על שידה גבוהה וצרה, מתנודדת קמעא, שמלצרית סילקה ממנה אגרטל ושתי פומלות כדי שיהיה לי מקום לשים עליה את הילד.

חוק מרפי לתינוקות #3:

אם הוא בעצירות יומיים, הוא ישבור אותה בעת שתשבי עם חברותייך במסעדה האהובה עלייך - שבה אין פינת החתלה - בעודו לובש את בגדי המעצבים ששמרת במיוחד לאירוע (ראו חוק מרפי #4) ויוסיף גם פיפי שיכול לפתור בעיית בצורת של מדינה קטנה. "למה הוא רטוב?" ישתאו חברותייך האימהות המנוסות, ויוסיפו בקול אמפתי אך מפקפק בכישורייך האימהיים: "כנראה שהוא עשה פיפי גדול". מזל שהן לא ראו את הדליפה של הנאמבר טו.

חוק מרפי לתינוקות #4:

אם התעלמת מהעצה של עצמך ושוב קנית בגדים מגניבים אך יקרים לילד, לפחות אל תשמרי אותם במשך שבועות לאירוע שבו תפגשי את חברותייך האהובות, כי עד שאתן מארגנות יום להיפגש הבגד כבר צמוד עליו מדי וזו הפעם הראשונה והאחרונה שהוא לובש אותו, ובמילא הן לא הבחינו בבגד אלא רק בזה שהוא רטוב.

ולקינוח, קצת טלוויזיה:

אנחנו מרוצים משקר לי

פחות מטרה (אני חיבבתי, האופנוען לא)

והפייבוריטים בבית הם כרגע העשב של השכן, דקסטר, משפחה מודרנית ואיך פגשתי את אמא.

*הצפרדע לאילוסטרציה בלבד

(בדיחה פרטית)

כשהייתי בהריון פיתחתי קרייבינג לקאפקייקס. כן כן, יש בנות שמפתחות קרייבינג שפשוט לרצות, איזה מלפפון חמוץ פושטי, אבל אני חייבת להתחכם. זה היה די באשמת הסדרה "איך פגשתי את אמא", שראינו כמה פרקים שלה שבהם טד יוצא עם אופת קאפקייקס, וזהו, הלך עליי.

באותה תקופה לא היה בשום מקום בתל אביב מקום לקאפקייקס. אחרי נדנוד בלתי פוסק לאופנוען האומלל שבא לי קאפקייקס ("אני אביא לך מה שאת רוצה, אבל למה, למה את לא רוצה רוגעלך במקום זה?"), החלטתי לאפות לבד. עשיתי קאפקייקס מסקרפונה ותותים, אחרי המון עבודה יצא לי משהו די בינוני, וזה קצת הרגיע לי את הקרייבינג.

מתברר שפשוט חזיתי את הטרנד הבא. כמו פטריות אחרי הגשם, או במקרה שלי כמו שעות שינה חסרות אחרי לידה, צצו בעירנו מקומות קאפקייקס. למרבה הצער הם נפתחו קצת לפני שילדתי, בשלב שבו כבר הייתי אבטיח שסירב לזוז לשום מקום, ואחרי זה בשלב שבו כבר הייתי עסוקה עד האוזניים ולהסתובב בעיר נשמע כמו חלום רחוק.

והנה, הגיעה שבת והאופנוען ואני נשבענו לא להישאר בבית. ארזנו את גומבוץ בעגלה ויצאנו לדיזינגוף, שם שוכנת "ויולה'ס קאפקייס", שהאינטרנט הבטיח

שפתוח בשבת. ובכן, האינטרנט שיקר, וזה היה שברון לב קטן. בפנים חמוצות יצאנו לסיבוב מסביב לבלוק, כי אם כבר אנחנו בעיר. רגע לפני שנכנענו ואכלנו גלידה במעצמת הגלידה בבן יהודה (שלוש חנויות גלידה שוות אחת אחרי השנייה), גילינו ש"איי לאב קאפקייקס" (הלינק לשני המקומות), שבדרך כלל סגורה בשבת, פתוחה. יאי!!!

(צילומים: האופנוען)

מייד בחרנו כמה לקחת הביתה. זה לא זול, אגב (14 שקל לאחד אם קונים יותר מאחד), וכיוון שגם מבחינה קלורית זה לא זול, החלטנו שנעשה את זה מקסימום פעם בחודש.

אבל זו הייתה שחיתות ממש ממש טעימה.

הם אורזים את זה בצורה שקל לקחת הביתה ולא נמרח:

ולמבחן הטעימה:

(הה, עשיתי אינפו)

ואם כבר מדברים על חזרתנו לחיים, אז היינו גם בבנדיקט, וגילינו מה ההבדל בין זוג תל אביבי מגניב לזוג עם תינוק - מלקוחה מועדפת שתמיד מחייכים אליה (ככה זה כשמגיעים לאותו מקום מאה פעמים) המארחת קצת עיקמה את האף כשראתה את העגלה, סירבה לתת לנו את הבות' (שהיה המקום הקבוע שלי עד אז, רר), והציעה שולחן מעפן ליד הדלת במקום. רק כשהסכמנו להשאיר את העגלה בחוץ (את הילד כמובן הכנסנו) קיבלנו שולחן נורמלי. אוף.

(כן, אני יודעת שצרכנית נבונה הייתה מסתובבת ולא שבה למקום לעולם, אבל א. זה לא נאמר לי במפורש שהם לא אוהבים עגלות ותינוקות, פשוט חשתי את זה במן משהו בטון, אבל עדיין הם שמרו על אדיבות, אז אולי אני פרנואידית, וב. המחשבה על לחמניית הבריוש עם הנאטלה שממתינה לי שם בפנים הוציאה לי קצת את העקרוניות. חלשת אופי שכמוני, אוף).

בין שלל הדברים שאנחנו רואים בטלוויזיה בימים אלה נמצאת גם הסדרה החדשה "שקר לי", שנראית מבטיחה, וגם "טרה". אכן, אנשי תרבות.

איך זה קרה שפעם, אם שיחררו אותי בקניון לאיזה שעה, אז העברתי את זמני יפה יפה בקנת' קול, אוריג'ינלס, דיזל וכאלה, ואילו עכשיו, אם כבר יש לי רבע שעה פנויה בקניון, החנויות הכי מלהיבות בעיני הן סופר פארם ושילב? לאיפה נעלמה האישיות המקורית שלי?

אני מסיימת לדבר בטלפון עם אמא שלי

אמא:  ותמסרי לחמודי הקטן שלי המון חיבוקים ונשיקות

אני (פונה לאופנוען): אמא שלי מוסרת לך חיבוקים ונשיקות

אמא (מסמיקה מהצד השני של הקו): התכוונתי לגומבוץ!!!

חוקים חדשים המרכיבים את עולמי #1:

לא בוכה - לא מזיזים

חוקים חדשים המרכיבים את עולמי #2:

שום דבר לא קבוע, ולא פותחים פה לשטן!!!!

(גומבוץ דופק שעתיים שנ"צ. אני מרוצה של החיים וכבר מתכננת את חיי הטובים, הכוללים שעתיים שינה כל יום בצהריים. למותר לציין שהוא לא שיחזר את ההישג אפילו לא פעם אחת בשבועיים שחלפו מאז. אררר!)

בכל שבת אמא שלי מגיעה לשמור על גומבוץ בין הנקות (שזה שעתיים נטו) ולהעניק לי ולאופנוען הזדמנות לצאת מהבית לבלות בדברים שאינם קשורים לתינוקות. עוד לא מספיקה לומר "פוצי מוצי" וכבר האופנוען ואני עם קסדות ליד האופנוע.

בדרך כלל אנחנו נוסעים לפאב האירי, לזכור קצת את חיינו הקודמים. אלא שלהבדיל מאז, עת הורדנו חצאי בירות בכיף ועוד קצת התחרינו בינינו, עכשיו אנחנו - אישה מניקה וגבר נוהג - מזמינים בקול נבוך בירה אחת לשנינו, או לחילופין שותים כל אחד שליש. "קחו חצי, יש הפי האוור וזה עולה אותו דבר", משדל אותנו הברמן באסרטיביות, ואנחנו, באנחה קטנה, דוחים את ההצעה.

אניווי, זה לא שיש לי פואנטה לסיפור הזה, רק כותבת לעצמי יומן.

ואה, עוד הרהור שחלף במוחי בשבת האחרונה עת נסענו בגורדון והסתכלתי בחלונות הבניינים: בחלון אחד הייתה נברשת בסטייל ישן כזה, ותמונות עם מסגרות עץ ישנות על הקירות, והבנתי שזו דירה של זקנים. ואז חשבתי לעצמי איך שכשעברתי לעיר, לפני 15 שנה (ג'יזס אני זקנה), רוב הבניינים היו מורכבים מחצי דירות של זקנים וחצי דירות של סטודנטים שותפים, או מקסימום זוגות שעברו לגור ביחד, ואיך היום זה לגמרי שונה, וברוב הבניינים יש מקסימום דירה אחת של זקנים. את מקומם החליפו היאפים, ועכשיו בכל בניין יש גם לפחות דירה אחת ששופצה לחלוטין, כולל פרקט וכו, שלא דומה בשיט לדירות האחרות בבניין.

שוב, ללא פואנטה. חוסר שעות השינה הזה מתחיל לעלות לי ביצירתיות.

לפני כמה ימים פנה אליי בפייסבוק מישהו בשם שלא נשמע לי מוכר בכלל. הוא טען שהיה איתי בחטיבה, ושיש לו קטע וידיאו שלי מכיתה ז'. שזה אומר קטע וידיאו מ-1987. הייתי קצת חשדנית, אבל הוא שלח לי - ומה אתם יודעים, זו באמת אני, וזו באמת כיתה ז', והיה ממש מוזר לראות את זה.

והכי מצחיק התספורות שם - חבריי לכיתה כולם במן קסדות שיער איומות. האופנוען כמעט נחנק מצחוק כשראה אותי שם, ואמר שכל הכבוד לי על תסרוקת הסמנתה פוקס שלי. הייתי מוחה אילולא הוא צודק לגמרי.

בווידיאו הבא: גם לרובין מ"איך פגשתי את אמא" יש וידיאו מעברה שהיא הייתה מעדיפה להסתיר.

(הסבר: מתברר שהיא הייתה כוכבת פופ בקנדה ולא דילגה על אף קלישאה אייטיזית-פופית-קנדית)