אז בפוסט הקודם הבטחתי להביא עוד קצת מהצהוב צהוב של מגזין הלו! המוקדש לאחרי החתונה, ונו טוב, מישהו חייב לעשות את זה. אני רק רוצה להזכיר שאני לא יודעת מה פורסם בעיתונים בארץ אז אם אני לא מחדשת כלום - התנצלות מלכותית.
אז אני מדברת על הגיליון הזה:
שנפתח בכלל באירוע בן כמה וכמה עמודים על איזה אירוע גאלה (הנשף של המט) אחר, כולל תמונה בגובה עמוד של בר רפאלי בשמלת ערב נוצצת עם המון המון המון פאייטים.
אבל אז, אחרי עוד כל מיני מאמרים קטנים, מתחילים העניינים שלשמם התכנסנו כאן: מאמר משתפך על כמה וויליאם וקייט מתאימים וכמה התרגשנו כולנו בחתונה, לא הצלחתי לצלוח אותו אבל מאוד נהניתי מתמונות הזוג. ואגב, הנעליים שהכלה צולמה לובשת ביום שלפני החתונה הפכו כאן ללהיט היסטרי וכל חנות מציעה דגם משלה דומה להן.
כמה חבל שאני לא חובבת עקבי wedges.
אחרי זה מגיעים צילומי החתונה הרשמיים מהארמון, וזה כבר תענוג, כי מדובר בצילומים עם כל הדר המלכות שאפשר לדמיין. אחח.
דוגמה:
התמונה הקטנה מימין למעלה היא אגב התמונה המקבילה מהחתונה של צ'ארלס ודיאנה, כשהעיתון כמובן מקפיד לנתח איך בעוד ידה של קייט נחה על ירכו של וויליאם, בחתונת ההורים שלו דווקא היה ריחוק בין צ'ארלס ודיאנה ואף אחד לא נגע באף אחד. וגם, הידעתם שהיו ילדים-שושבינים בחתונה של וויליאם וקייט שהוריהם/דודיהם היו ילדים-שושבינים בחתונה של צ'ארלס ודיאנה?
אחרי זה יש כפולת סקרים משמימה על כמה האנגלים אוהבים את וויליאם וקייט, ואז מגיעה כתבה בת שבעה עמודים על השמלה של קייט, כולל ראיונות עם כל מי שעיצב כפתור לפנימית של השמלה, והשוואה מתבקשת לשמלה של גרייס קלי, שדווקא מתברר הייתה די דומה.
ואז כתבה ארוכה ומפורטת על הטיארות שלבשו כלות מלכותיות מאז חתונת המלכה עצמה, וגם כתבה על העגילים של אחות הכלה פיפה ואמא שלהן, קרול, וגם סיכות העניבה של אבי הכלה ואחיה, ואז כתבה בת ארבעה עמודים על התספורת של הכלה.
ואז כתבה בת שני עמודים על האיפור של קייט, כולל פירוט של כל תכשיר ותכשיר שהיא השתמשה. גלגלתי עיניים מצד אחד, רשמתי לעצמי פריט או שניים מעניינים מצד שני (הידעתם שיש ללנקום קרם שמיועד לכלות וטוען לטיפול וייפוי העור תחת סטרס??).
ואז כתבה על הכוכבת האמיתית של האירוע, אחותה של הכלה, פיפה מידלטון. בעיני אגב היא אכן יותר יפה מהכלה. יש שם שלל תמונות שלה, מהחתונה ומאירועים אחרים, וגם - הידעתם שיש לה חבר? והוא לא הנסיך הארי, כמו שכולם מפנטזים מאז החתונה, אלא בנקאי בשם אלכס משהו. הבנקאים האלה, משתלטים על כל נסיכה בפוטנציה.
אחרי זה יש כתבה על משפחת מידלטון בכלל, איך הם לא ביישו את הפירמה בעומדם כתף אל כתף עם המשפחה המלכותית ו"זכו לשבחים מכל רחבי העולם על הופעתם ביום החתונה". חן חן למתחנפן, אבל אני מניחה שהלו! רוצים טיפים בלעדיים מהמשפחה, שלא לומר כתבה בלעדית ביום שקייט תהרה וצריך להשקיע.
ואז הכתבה המעניינת מכולם, תחת הכותרת "מסיבה בארמון" (העורכים שם לא נבחרו על יכולת ההתחכמות שלהם אובייסלי), ושם תיאור איך 300 מחברי החתן והכלה התכנסו בארמון בקינגהם לחגוג את החתונה. שלא במפתיע, הוביל את המסיבה השושבין, הלא הוא הנסיך הארי, איש החגיגות של המשפחה. הוא נשא נאום שבו עשרות בדיחות על נשירת השיער של וויליאם, ואני מבינה שזה מצחיק פעם-פעמיים, אבל בהתחשב בכל הדוגמאות שמובאות בעיתון, אני לא מבינה איך בדיחה על הקרחת של וויליאם הייתה עדיין מצחיקה בפעם השמינית. בכל מקרה, העיתון מדווח ש"אנשים הזילו דמעות מרוב צחוק". חן חן למתחנפן #2.
אבא של הכלה נשא נאום שבו סיפר על הפעם שוויליאם הופיע עם המסוק מעל הבית שלהם בכפר כדי להרשים את קייט. "ידעתי שזה רציני כשמצאתי הליקופטר מעל הבית", הצחיק אבי הכלה את האורחים, ואני כנראה לגמרי מקובעת אם זה בעיקר גרם לי לתהות אם הוא חטף ריתוק או משהו על הטיסה הלא בטיחותית הזו.
ואה אה, יש גם טענה שהנסיך הארי אמר לחברתו צ'לסי, בעת שזו בחנה את הכלה המלכותית
You're next
אבל לא הייתי מתחילה לתכנן את החתונה המלכותית הבאה, כי השניים מנהלים מערכת יחסים ארוכה של און-אוף, ובדיוק השבוע יצא המגזין "גרציה" עם השער המבשר על זה ש"צ'לסי זרקה את הארי כי היא לא רוצה להיות כלה מלכותית". בחורה מוזרה צ'לסי.
פרט לזה יש שלל תיאורים ותמונות של בגדי האורחים, שזה כמובן ממתק להתענג עליו ובדיוק בגלל זה אני קונה מגזיני זבל כאלה.
אחרי זה הכתבה הבאה היא על מסיבה נוספת שנערכה באותו ערב, שאם צריך לתמצת אותה זה הולך ככה: "מצד אחד בני מלוכה, מצד שני לא A-ליסט". זו מסיבה שערך הנסיך היווני הגולה, שהוא קרוב משפחה של וויליאם, והוזמנו אליה כל בני משפחות המלוכה האירופים שלא זכו להזמנה לבקינגהם. ואיך נאמר את זה, יש שם תמונה ממש גדולה של יורשת העצר השבדית. אכן, הנה כתבה שלא יבליטו בשבדיה. שם כמובן מתחנפנים לצד שלהם.
אחרי זה כתבה עמוסת תמונת על הכובעים של האורחות, ומשם על אורחות שאינן הכלה או משפחתה אבל עדיין נראו מצוין. אחת מהן היא ויקטוריה בקהאם, שלפי המגזין צפויה ללדת החודש. ואני שואלת - ככה נראים בחודש תשיעי? ררר.
טוב, בואו נתחיל לקצר. אז אחת הכתבות שאחרי היא מה עשתה קייט אחרי ירח הדבש, עם חזרת הזוג לביתו. ובכן, כמו כל אישה שלא הייתה בבית כמה ימים טובים, היא יצאה לסופר כדי למלא את המקרר. היא הלכה ל"ווייטרוז", שזה מעין "טיב טעם", כאחת האדם, בלי שומרי ראש ובלי כלום. היא כמובן צולמה מכל זווית וזכתה לכתבה של כמה עמודים עם כל התמונות ותיאור העובדה שהיא הלכה לסופר. כן, גם אני מתחילה להרגיש קצת קרצייה.
התמונה הזו, אבל ממאה זוויות שונות. האם הצלם מועמד לפוליצר?
הכתבה הבאה היא על צ'לסי, כאמור חברתו-פרודתו של הנסיך הארי, שאו-מיי-גוד נראתה יום אחרי החתונה עושה קניות בצ'לסי ומודדת נעליים בדיוק כמו אלה שקייט לבשה יום לפני החתונה (כלומר הוודג'ס השחורות). הכותרת המתבקשת כמובן היא "הולכת בצעדיה של קייט". פחח.
ואז, אחרי כל כתבות הפלאף האלה, מגיעה כתבה דווקא חמודה. על האורחים הלא שגרתיים של החתונה, כאלה שהם לא בני מלוכה או חברים של בני הזוג, ששיחק מזלם וקיבלו הזמנה. הסיפור הכי מרגש הוא על צעירה בת 20, שהייתה בנעוריה הומלסית וילדת מצוקה, וזכתה לעזרה מקרן הצדקה של הנסיך וויליאם, ואז אאוט אוף דה בלו גם קיבלה הזמנה לחתונה. וגם מייקאובר ושמלה ששווים 5,000 פאונד (כמעט 30 אלף שקל!!). ויש שם תמונה שלה, זוהרת ויפה. ויש גם כתבה על ג'נטלמן מתבגר שהגיע כי לחברים שלו הייתה הזמנה מיותרת ומצא את עצמו יושב ליד דיוויד בקהאם, ויש גם את בני הזוג בעלי האיטליז בכפר של ההורים של קייט שזכו להיות מוזמנים, וכו.
ומייד אחריה כתבה על האנשים מאחורי הקלעים של החתונה: נערי המקהלה, המנצח על התזמורת, מעצבת העוגות וכו. ציטוט אופייני: "קייט הייתה נורא יפה ונורא התרגשתי". הופה, כותרת.
זהו, עד כאן צהוב. אני דווקא נהניתי. בפעם הבאה - חזרה לחייה של פשוטת עם.
מתברר שהיה לי כמה דברים בטיוטות, והזמן חלף. אז הנה משהו מפברואר:
בסוף השבוע החלטנו לפצוח בטיול ספונטני. ניכנס לאוטו ונעצור במקום הראשון שנראה לנו יפה. איך שנכנסנו לאוטו גומבוץ נרדם, אז החלטנו לשנות את הגדרת הטיול - ניכנס לאוטו ונעצור במקום הראשון שגומבוץ יתעורר בו.
זו הייתה הפעם הראשונה שיצאתי מלונדון. כיוונו את הג'יפיאס במיוחד לנסיעה בכבישים צדדים בלבד, בשום פנים ואופן לא כבישים מהירים, ובתוך רבע שעה אחרי לונדון כבר היינו במרחבי שדות ירוקים וכפרים. היי, מתברר שלונדון זה באירופה! עד עכשיו זה לא הרגיש כמו אירופה שהכרתי, אבל כל הירוק, הפרות והסוסים בהחלט נראה כמו שבדיה/אוסטריה/הונגריה וכו.
טוב, עברנו ליד כפר שנראה מבטיח, אבל גומבוץ חרפ טוב טוב, אז החלטנו שלא נעיר אותו כי היה לו (ולנו) לילה קשה, והמשכנו. ואז היה עוד כפר ממש יפה, ועוד כפר, ועוד כפר, ואחוזה אחת, וטירה, ושלל מקומות שווים שאפשר היה לעצור בהם, אבל גומבוץ, התינוק שאינו ישן לעולם יותר מ-45 דקות, דפק שינה של שעתיים. כן כן. גם אני, בדיוק כמוכם, תוהה למה הוא לא עושה את זה במיטה, כשגם אני מנסה לישון.
אניווי, כשגומבוץ פקח את עיניו וחייך חיוך מלא שן, עמדנו מול שלט שאמר "אוקספורד". יצא שהתכוונו לטייל בצד הכפרי של אנגליה והגענו לעיר, ועוד ללב הגאווה האקדמית האנגלית.
חנינו בעיר העתיקה, שמורכבת בעצם מהרבה בניינים של האוניברסיטה. מכל מקום יצאו סטודנטים, ואני, שטרם הפנמתי שחלפו עשר שנים מאז יצאתי משערי האוניברסיטה בפעם האחרונה (שלא למטרת לפגוש לצהריים את שני), מייד תהיתי לעצמי למה לא הוצאתי כרטיס סטודנט בינלאומי כשידעתי שאני נוסעת לאנגליה. זו תהייה שתוקפת אותי אגב בכל פעם שאני מטיילת איפשהו, ואז אני נאלצת להזכיר לעצמי שאני כבר לא!!! סטודנטית.
המטרה הראשונה שלנו בעיר הייתה מקום לאכול, כי כולנו היינו רעבים, ולפחות אחד מאיתנו בוכה כשהוא רעב, ואני לא מתכוונת בהכרח לגומבוץ. המקום הראשון שראינו היה פאב בשם קינג'ס ארמס (יש פאב אחד כזה לפחות בכל מקום באנגליה). עשינו סיבוב בפנים וגילינו קבוצות סטודנטים שותים בירה, אז החלטנו שאם המקומיים יושבים שם זה כנראה בסדר, ונכנסנו.
וורנג! היינו צריכים לשים לב שהסטודנטים שותים, לא אוכלים, או מקסימום אוכלים מרק. אבל לא שמנו לב וקיבלנו אוכל עם שלושת הקריטריונים הכי שנואים - מנות קטנות, אוכל רע ומחיר יקר. רר. הדבר היחיד שהיה ראוי לדווח עליו משם הוא שלידינו בפינה ישבו שלושה סטודנטים והתווכחו על מצב העולם הערבי או משהו כזה, אבל תגידו, האם זה לא מעלה מייד בדמיונכם את הארי, רון והרמיוני יושבים בפאב בהוגסמיד?
אחרי הפאב יצאנו לטיול בעיר, והתברר שהיא מקסימה, ולגמרי שונה מלונדון. בלונדון יש תחושת עיר גדולה, קוסמופוליטית. אוקספורד הרגישה הרבה יותר אירופית, וגם שקטה ובייתית. אנחנו מאוד אהבנו, והבטחנו שנחזור, הפעם עם הכנה מוקדמת.
וגם, אם כבר אני מעלה באוב דברים, סיור בנוטינג היל, שמאז הסרט המפורסם רק הפכה לעוד יותר יקרה ועוד יותר פוש. כלומר יש שם רחובות צבעוניים והומים כמו שרואים בסרט:
אבל אלה בעיקר הרחובות שמתחברים לשוק פורטובלו. הרוב הם דווקא רחובות צוננים ולבנים, עמוסים בניינים מפוארים.
וגם, הידעתם שיש חנות לספרי טיולים, בדיוק כמו החנות שיו גרנט עבד בה בסרט? כמובן שהיא הפכה מוקד לצילומים לכל מיני תיירים שמגיעים לכבוד זה.
(צילום: האופנוען)
אין מה לומר, רק ג'וליה ויו חסרים.
וקצת נימה בריטית עכשווית: מה שטוב לוויליאם ולקייט טוב גם לסיום הפוסט הזה. אני לא יודעת מה כתבו בעיתונים בארץ, למרות שבטח כיסו את זה יפה, אבל גיליון הלו האחרון הוא כמובן ספיישל פוסט-חתונה, ובין היתר, כתוב שם בכתבה ארוכה ומפורטת על המסיבה שאחרי החתונה, שנערכה בארמון. ויש כמובן ציטוטים מנאומו המשעשע של השושבין הנסיך הארי (שהיה מלא בבדיחות על נשירת השיער של אחיו, אבל גם במילים חמות על קייט, שאותה הוא "אוהב כמו אחות", ושהשפיעה עליו הרבה, וכאן קייט מחתה דמעה), ושלל תמונות מהאורחים, וגם, ציון העובדה שהזמרת היחידה שהופיעה במסיבה הייתה אלי גולדינג, והיא ביצעה את השיר של אלטון ג'ון, "השיר שלך", ולצליליו רקדו וויליאם וקייט את הריקוד הראשון שלהם. אז הנה, השיר בביצוע שלה (לא מהמסיבה, כמובן, היא כבר ביצעה אותו בעבר):
כבר הרבה זמן שאני רוצה לראות את גולדרס גרין, שכונה בצפון לונדון שהיא שם נרדף לריכוז הישראלי בעיר. צירוף מקרים של בדיוק נגמרה לי הטחינה הגולמית שהבאתי מישראל וגם יום העצמאות התקרב וזה זמן טוב לספיישל יום העצמאות בבלוג, הביאו אותנו לצאת לסיור בשכונה.
באופן כללי יהודים וישראלים נוטים לגור יותר בצפון לונדון, וגולדרס גרין מפורסמת בהיותה השכונה הכי ישראלית. עד כמה ישראלית? ובכן, יש שם סטימצקי.
(צילום: האופנוען)
כן כן, חנות ספרים בעברית באנגליה. מגניב.
כבר על תחילת הביקור נתקלנו במשהו שלא רואים בדרך כלל בלונדון. מכונית חלפה ברחוב הראשי, מישהו מהמדרכה סימן לה שלום, והנהג פשוט עצר באמצע הנתיב והם התחילו לדבר.
(צילום: האופנוען)
למקרה שיש ספק הם דיברו בקול כל כך רם בעברית, שלא הייתה שאלה מאיפה הם.
על כל פנים, נכנסנו לאווירה ישר, וכבר התבדחנו שזה יהיה רק הולם אם נחנה על המדרכה. אבל לא חנינו על המדרכה, חנינו בחניה נכונה ושילמנו במדחן כמו החננות שאנחנו. במילא זה מה שהיינו עושים גם בישראל (אני אפילו קצת מתגעגעת לסלופארק הנוח).
ומה אני אומר לכם, יש שם הרבה סיבות להרגיש ישראלים. מעבר לזה שעל חצי מהמקומות יש סמל כשר, לחלק מהמקומות יש פשוט שם נורא ישראלי.
נכון שבאותה מידה התמונה הזו יכולה הייתה להיות מצולמת באלנבי?
גם אם לא עולים על זה במבט ראשון, השם של המסעדה הסינית הזו הוא בעברית (צילומים: האופנוען)
וגם בלי שם מאוד ישראלי יש המון חנויות עם שלטי כשר:
ואחרי הרבה זמן בלי שיצא לי להיתקל, יהודים דתיים.
(צילומים: האופנוען)
על כל פנים, אם לחזור לטחינה, אמרו לי שהסופר "ירדן" מלא בכל מוצר ישראלי שאני יכולה לחשוב עליו, ולכן בטח גם תהיה שם את הטחינה שלי, כלומר טחינה גולמית משומשום מלא (גולמית רגילה מצאתי גם בסופרים רגילים). הקופסה השנייה שהבאתי איתי מהארץ בדיוק נגמרה.
ואכן, חטפתי חתיכת דז'ה וו לשופרסל כשנכנסתי לשם.
עכשיו אני מבינה שיש שם מוצרי מזון ישראלים, עניין של כשרות וגם של טעם אני מניחה, אבל למה לעזאזל צריכים דברים כמו רדיד אלומיניום ישראלי או תבניות חד פעמיות שעשו את כל הדרך מעבר לים? (ויש אגב גם אבקות כביסה ישראליות וכאלה).
והקטע המוזר הוא שחלק גדול מהמוצרים שם דומים מאוד חיצונית לאריזה הישראלית המקורית, אבל כולם מיוצרים בידי איזו חברה אלמונית בשם "המותג". הה?
על כל פנים, מצאתי שם שני סוגי טחינה גולמית, שאף לא אחד מהם עשוי משומשום מלא. באסה.
עם זאת, קניתי ביסקוויטים, ועל כן כבר עשיתי עוגת גבינה וביסקוויטים (בצירוף פודינג אינסטנט וניל לגמרי ישראלי שרכשתי בסיינסבורי'ס הממש לא ישראלי), והיום אירחתי פה לפליידייט אמא הולנדית שמאוד התלהבה מהאיזראלי צ'יז קייק.
וקניתי גם מטבוחה, ברגע של התלהבות מכל השפע הישראלי, מה שהתגלה כהחלטה מצוינת כי בדיוק באותו הזמן נכנס האופנוען למאפייה ממול, ובגלל שהיה שישי בצהריים התמלא כולו ברוח שבת יהודית וקנה לנו חלה, קלועה וזהובה. ומתברר שמטבוחה הולך מצוין עם חלה! ובאותה הזדמנות כבר פיתחנו את הטעם הישראלי של גומבוץ ונתנו לו לטעום, והתברר שהוא אוהב מטבוחה. סבבה.
ואגב, זה לא שגרים שם רק ישראלים ויהודים, זו עדיין שכונה בריטית לכל דבר.
(צילום: האופנוען)
בכל מקרה, היה מאוד מעניין, ובאמת הרגיש קצת כמו קפיצה לישראל, עם כל דוברי העברית מסביבנו והמוצרים המוכרים. אני עוד אשוב, נגמרת לי המטבוחה ודי התמכרתי.
בכל יום שואה אני כותבת פה על היעלמותו של אבא של סבתא שלי, האיש שקפץ מהרכבת לטרבלינקה, הופיע על סף דלתה של גיסתו בוורשה, התרחץ, אכל, יצא ולא נראה יותר לעולם על ידי בני משפחה ששרדו. שורה של סימנים מסתוריים עוררו תקווה שהוא שרד, אבל עקבותיו לא התגלו.
גם השנה לא מצאנו אותו. אבל יש לי קצת חדשות. כשסבתא שלי חיפשה אחרי אבא שלה היא השאירה דפי עד ב"יד ושם" וגם בכל מאגר שמצאה, אבל שום קשר משפחתי לא התגלה בעקבות הדפים האלה.
לפני שנתיים קיבלה סבתא שלי טלפון מאישה שדיברה גרמנית. התברר שזו מתנדבת במנזר שסבתא מצאה בו מקלט אחרי המלחמה, והיא מצאה שורה של תמונות של בני נוער יהודים בארגזים של המנזר, איתרה את השם של סבתא שלי ביד ושם, ושלחה לה את התמונה שלה. כך הגיעה אל סבתא שלי תמונתה היחידה מ(כמעט) ימי המלחמה. התמונה הזו צולמה חצי שנה אחרי שהיא יצאה משערי המחנה.
כבר דיסקסתי פה את המראה שלה, איך חצי שנה של אוכל מזין עשתה פלאים אבל הבטן עוד טיפה נפוחה מהרעב של המחנה, איך היא יפה למרות ארבע שנות זוועה שהרגע נגמרו, איך, איך היא הצליחה לחייך למצלמה. (והתשובה אגב, היא שהצלם הפציר בה ארוכות לחייך, ולבסוף היא חיקתה את החיוך שלו).
על כל פנים, כמו שלסבתא שלי יש כאן תמונה, גם לעשרות הילדים יהודים שהתאספו במנזר אינדסדורף בגרמניה יש תמונה מקבילה. ולפני שנה הם הפכו לתערוכה, שהוצגה גם בארץ. הרעיון היה, מעבר למזכרת, גם למצוא את הילדים ובני הנוער האלה, שידוע ששרדו את המלחמה אבל לא ידוע מה קרה להם אחרי.
התמונות האלה הוצגו בכל העולם, גם במוזיאון השואה בוושינגטון. אחת מעובדות המוזיאון התעכבה מול התמונה של סבתא שלי. השם "בריקס" נשמע לה מוכר. יש לה קרובה בקנדה, שלאביה קראו בריקס. הקרובה, שבמשך שנים, מתברר, חיפשה קרובי משפחה של אביה, יצרה קשר עם אנשי המנזר באינדסדורף, שחיברו אותה עם סבתא שלי.
וכך, לפני אך שבועיים, קיבלה סבתא שלי אימייל מקנדית בשם סנדרה בריקס. " בתו של מי את?", חקרה סנדרה, "לאבא שלי, מוישה בריקס, היו ארבעה אחים. תמיד האמנו שהם וילדיהם נספו. אולי את בתו של אחד מהם?"
סבתא שלי היא בתו של לייבוש בריקס. גם ללייבוש היו ארבעה אחים, אבל סבתא שלי לא בטוחה בשמותיהם. מה שכן, אבא של סבתא שלי ואבא של סנדרה נולדו באותה עיר בפולין, ולאמא של שניהם קראו מניה בריקס. סנדרה יודעת שלאחד מאחיו של אביה קראו לייבוש. המסקנות ברורות. סנדרה היא - ככל הנראה - בת דודה ראשונה של סבתא שלי, קרובת משפחה ראשונה זה 66 שנה מצד אבא שלה.
(יש גם כמה אי התאמות קלות, כמו שם האב של האחים שלכל אחת מהן יש גירסה אחרת שלו, ברוך לעומת פרוים, אבל אפשר לזקוף את זה לחובת הזיכרון הלא בטוח של ילדה בת 12 כמו שסבתא שלי הייתה אז, או של בלבול אצל הבת של מוישה שלא הכירה בכלל את הסב והסבתא).
כאמור, אין למשפחת בריקס האמריקאית חדשות על אבא של סבתא. כל השנים האלה הם האמינו שהוא נספה יחד עם משפחתו.
הזמן, ההולך ומכלה את ניצולי השואה, ההורג ביעילות את כל העדויות של מי שהיה שם, פגע גם בתקווה הזו. מוישה בריקס, האיש שהכיר את אבא של סבתא שלי ויכול היה לספר לה קצת על האיש שהכירה רק עד גיל 12, שרד את המלחמה וחי שנים ארוכות, עד גיל 98. הוא נפטר רק בשנים האחרונות. כל השנים האלה הוא יכול היה לפגוש את אחייניתו ולדעת שמישהו ממשפחתו שרד, וגם לספר לה את מה שאף אחד כבר לא יוכל. אבל הקשר נוצר מאוחר מדי.
אבל לפחות לסבתא שלי יש בת דוד עכשיו, ואולי היא תוכל אפילו לקבל ממנה עוד עדויות משפחתיות. הקשר הזה חדש ורק בשלבי היכרות, אבל לפחות הוא נוצר.
ועוד משהו. לפני שנתיים פירסמתי כאן לראשונה את התמונה מהמנזר. בין המגיבים הייתה גם תגובה שביקשה לראות מה קרה לנערה היפה מהמנזר, איך היא נראית היום. אני לא מפרסמת בבלוג הזה תמונות פרונטליות עדכניות, אבל הרהרתי בזה ואני יכולה לפחות להראות קצת המשכיות, תמונות של הנערה שהפכה לאישה צעירה ואחרי זה גם לסבתא.
אז הנה, חמש שנים בלבד אחרי המנזר, שש שנים אחרי שיצאה מהמחנה, סבתא שלי כבר אמא צעירה. עפולה 1951:
(בעגלה - אבא שלי).
ועוד תמונה, יותר מתקדמת. הסחנה, 1983:
(הפעוט הוא אחינו הקטן).
החיוך כאן כבר אמיתי. סבתא אומרת תמיד: הנכדים הם הניצחון שלי על הנאצים.
וחדשות אחרונות: ביום השואה הקודם כתבתי פה על הספר "האבודים", אחד מספרי השואה המטלטלים ביותר שקראתי. והנה מתברר שבתם של אחד הזוגות שמופיעים בספר, אחד הזוגות שהכי ריגשו אותי למעשה, שומק ומלכה ריינהרץ מבאר שבע, קוראת פה, ואף כותבת בלוג משלה. היא קראה את הדברים שכתבתי, והציעה לי שאתרגם אותם, והיא תשלח את זה לאיש שכתב את הספר, דניאל מנדלסון. זה נהדר, כי רציתי לכתוב לו במשך הרבה זמן אחרי שקראתי את הספר, והתלבטתי אם לעשות את זה, והנה הגורל נותן לי תשובה אם לעשות את זה או לא. בקרוב אתרגם ואשלח לה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
