אז לא מזמן היינו לשבוע בארץ.
את היום הראשון בילינו בעלייה לתורה אצל חגית. כיוון שזה היה חגית, אתם יכולים לדמיין איך נראה שולחן האוכל.
הקייק פופס האלה עדיין מככבות אצלי בפנטזיות. זה אוריאוז-גבינה-שוקולד. כן. מממ.
ביום השני נסענו לקיבוץ של בן דודי עודד. זה קצת בקצה העולם שמאלה ואז שוב שמאלה ואז לשאול את הבדואי על הגמל. סתם, אין גמל, זה בצפון.
אז הילדים ראו פרות, האכילו אותן בקצת קש, הרגיש מאוד חקלאי.
ויש להם בקיבוץ את הבריכה עם הנוף הכי שווה שראיתי בארץ.
האופנוען וגומבוץ שחו, דובוש חרש את בריכת התינוקות עם סבתא. היה נעים.
היש אגב איזושהי עונה שלא חם-לוהט ליד הכינרת?
וביום השלישי באה לבקר אותנו חברתי מיקי. כן, זו שעשתה מעשה ומצאה לי מידע על אבא של סבתא שלי. אחרי שהיא בילתה את הבוקר איתי ועם הילדים היא עוד זכתה לפגוש במפתיע את אחינו הקטן ואת אבא שלי, כך שאפשר לומר שהיא ממש מתמחה במשפחה שלי בזמן האחרון 
אחר הצהריים נסעתי אל חברתי חגית. בנוהל הרגיל, זו הייתה נסיעת פינוק בשבילי. כי קודם היא שיעשעה לי את הילדים (הוציאה אותם עם בריכה לחצר, חתכה להם אבטיח ואחרי זה הם שיחקו במשחקים בבית), ואחרי זה הכינה לכולנו ארוחת ערב. כמו שאומרים - לי היה סבבה...
ביום הרביעי פגשתי את איריס-גילה-שני.
בראנץ' חברות אצל גילה. הפוקצ'ות פיצה החמימות והסלט הירוק המצוין הם מעשה ידי איריס. הקיש המעולה וסלט העגבניות המצונבר והגבינות המשובחות כולם מגילה. הלחמים היוקרתיים משני. אני הבאתי מיץ.
איזה מזל שהחברות שלי אוהבות אותי 
היש שעה, שהקטע בכביש 4, זה שבין מחלף גבעת שמואל למחלף בר אילן (מצפון לדרום), לא עמוס? הייתי שם בשעות שונות של היום, ובכולן - ממש עצירה בגבעת שמואל, נסיעה איטית מאוד עד בר אילן. רר.
ביום החמישי אמא שלי הקדישה לגומבוץ ודובוש את היום.
מכירים את הקטע הזה שאתם נוסעים לספארי, וצריך לעבור בשטח של החיות המשוטטות, ותמיד, תמיד, תבוא אליכם איזו יען ותתקוף את האוטו?
אני מצלמת. אמא שלי צווחת "תסעי! תסעי!". גומבוץ מאבחן "זה לא תרנגולת!". דובוש בוחן בעניין את השיחים בצד השני של האוטו.
שעה מאוחר יותר. זה כן תרנגול.
היה מעולה. הילדים התרשמו עמוקות מהג'ירפות והפילים, אמא שלי ואני התרשמנו עמוקות ממזג האוויר הנעים והשבילים המוצלים, החיות התרשמו עמוקות מכולנו.
ד"א, שני טילונים ושני ארטיקים בשישים שקל? בפעם הבאה אנחנו שואלות את המחיר לפני שהילדים פותחים את הטילון. רר.
היה היו שני ילדים
שלא ראו אף פעם ים
אמרו הילדים
דבר זה, ים
האם הוא בבודפשט? האם הוא בישראל?
אמרו להם: ניסע לישראל וסבא וסבתא ייקחו אתכם לים.
וכך, בבוקרו של היום השישי לביקור, יצאנו כולנו אל חוף הים. בראשון לציון. לא הייתי בחוף בראשון משהו כמו 20 שנה (וגם בראשון הייתי אולי חמש פעמים בעשרים השנה האלה...). מתברר שבינתיים בעשרים השנה שחלפו סללו שם איילון. כן, מתברר שלשם נוסע האיילון אחרי קיבוץ גלויות. זה קצת כמו החלומות האלה שאתם נמצאים במקום שנראה מוכר אבל משום מה לא מזהים שום דבר. אנחנו נוסעים באיילון, אבל למחלפים קוראים בשמות כמו "קוממיות", או "דב הוז". מה?? איפה זה??
בראשון.
ואם יורדים במחלף ששכחתי את שמו מגיעים לים. יאי.
פעם ראשונה בים. דובוש מדשדש בים של הקטנים.
סבא מראה לגומבוץ את הים של הגדולים.
היה מצוין. סבתא של גומבוץ ודובוש הביאה לילדים את כל ערכת החוף השלמה: דליים, כפות, אבטיח ובמבה. הילדים היו מרוצים של החיים. אה, זה ים!
ולפינת מה הסיכוי: בעוד דובוש מדשדש במים התקרבו אליו שני ילדים טיפה גדולים יותר. רגע לפני שהם קצת התיזו עליו התקרבה אמא שלהם ונזפה בהם ארוכות. בשבדית. טוב, מייד פיתחתי איתה שיחה. היא שבדית שמבקרת בארץ, ומתברר שהיא גרה צמוד לחברתי הדר משבדיה (והן מכירות). העולם ממש קטן.
בערב של היום השישי, כלומר ביום חמישי, פגשנו האופנוען ואני את חגית ובעלה לארוחת ערב בתל אביב. זו הייתה הפעם הראשונה - והיחידה - שלי בתל אביב בביקור הזה. אני לא מבינה, למה חשבתי פעם שזו העיר הכי שווה ושאי אפשר לגור במקום אחר? זו עיר פקוקה, צפופה, בלתי אפשרית לחניה, רועשת, ולקינוח הבניינים מפוייחים ברמות אחרות.
בסדר, אתם לא צריכים ללחוש. הזדקנתי, אני מודה בזה בעצמי ברגעים של צלילות הזיכרון.
על כל פנים, נפגשנו במסעדת הטרקלין, השוכנת בנחלת בנימין. לא שמעתי עליה לפני, אבל זה לא ממש חוכמה, אני היום מתמחה יותר במשחקיות בהונגריה ממסעדות בישראל. התברר כמקום ממש סבבה - אווירה נעימה (פסקול מעולה ברקע), אוכל חביב, יין סבבה שהבעלים של המקום עושה בעצמו, שירות חברותי.
או כך חשבנו. ברגע החשבון לקחה המלצרית את כרטיס האשראי שלי. היא הייתה אמורה לחייב אותו על 74 שקלים. כמה דקות אחרי זה קיבלתי סמס שהכרטיס שלי חויב הרגע במשהו כמו 700 שקל (בבנק בהונגריה מקבלים סמס מיידי על כל חיוב). כמו שנאמר - טעות הקלדה קטנה למלצרית, טעות גדולה לחשבון הבנק שלנו. האופנוען הלך להציץ על הקופה וגילה את כל המלצרים והאחמ"ש עומדים סביב הקופה עם הכרטיס שלנו באמצע. שתי דקות אחרי זה הופיעה המלצרית ואמרה לנו בטון כועס: "בגלל טעות שלי חוייבתם בסכום לא נכון. אבל בגלל שזה כרטיס מחו"ל אי אפשר לזכות אתכם על הכרטיס. אז אם יש לכם כרטיס ישראלי תנו לנו ונזכה אותו".
העניין הוא, שהחשבון הפעיל שלנו הוא ההונגרי, וממש לא יועיל לנו כסף לחשבון הישראלי. אז האופנוען אמר לה: "לא, אנחנו לא רוצים לזכות כרטיס ישראלי. אם חייבתם את הכרטיס שלנו ואי אפשר לזכות אותו אז תנו לנו בבקשה את הכסף בחזרה במזומן".
ועל זה המלצרית ממש צעקה עליו בחזרה: "טוב, אני אמרתי שזה טעות שלי, אתה לא צריך לכעוס!!!!! ולא נראה לי שאפשר במזומן!!"
לזכות המסעדה ייאמר שאחרי המופע המרתיע משהו הזה הם הורידו את המלצרית מהשולחן שלנו, ומישהו שהוא או הבעלים או האחראי משמרת הופיע בתוך דקה ונתן לנו את כל הכסף במזומן. כך שאין לנו תלונות והמסעדה התמודדה עם זה ממש בסדר. מינוס המלצרית שתקעה עיניים ברצפה כשיצאנו ואמרנו שלום ותודה לכולם. נו טוב, שזה לא יהיה מה שירתיע אתכם מלבקר שם, עדיין היה טעים וכל המלצרים האחרים היו ממש נחמדים.
וביום השביעי, שהיה יום שישי, ההורים שלי ערכו ארוחת ערב עצומה לכל המשפחה. כך זכיתי לפגוש את הדודים האהובים מהגליל ואת הדוד המשמח מכרמי יוסף ואת בן דודי עודד עם אשתו והתינוק שוב ואת בן דודי אוהד וארוסתו הטרייה. כן, היו מפגשים משמחים מאוד. הגומבוץ והדובוש לא ידעו למי ללכת קודם. זה לא מצבים שכיחים אצלנו שיש כל כך הרבה אנשים שכולם קרובי משפחה וכולם שמחים לשחק איתם. הם פרחו. זה היה משמח ומעניין לראות.
וביום השמיני והאחרון נסענו אל הדודים של האופנוען בכפר סבא. נולדו שם שני בנים בשלוש השנים האחרונות כך שבהחלט אפשר לומר שיש שם ילדים בגיל של שלנו. ושוב ראינו איך הילדים שלנו מרוצים כשיש קרובי משפחה מורחבת מסביבם וכולם מכרכרים ורוצים לשחק איתם. היה ממש נחמד לבקר אצלם, וגם גילינו שהבן של בן דוד של האופנוען נראה בדיוק כמו גומבוץ, רק גדול ממנו בכמה שנים. עד כאן לטענה שהגומבוץ לקח את הצד שלי.
אה, וחוץ מזה האופנוען ישב עם בן דוד שלו ואשתו והבן דוד סיפר לו שהם עכשיו טבעונים כבר איזה שנה ומרגישים מצוינים, ובדרך הביתה האופנוען הצהיר שגם הוא טבעוני.
אני: אתה יודע שלא אוכלים בשר
האופנוען: זה בסדר, אני אוכל דגים
אני: לא, גם לא דגים, וגם לא ביצים
האופנוען: אבל אפשר גבינות, כן?
אני: לא
האופנוען (אוזר כוח): בסדר. אני אעשה את זה לשבוע
(בערב הראשון בבודפשט הכנתי יופי של סלט עם קינואה כלשהי, והילדים קיבלו חביתה. האופנוען אכל את מה שהם השאירו מהאומלט. ובכך תמה תקופת הטבעונות של האופנוען)
ומאוחר באותו ערב המראנו בחזרה לבודפשט. הנה טיפ: אם אתם לוקחים טיסת לילה בהנחה שהילדים יישנו ואתם תזכו בטיסה ראשונה זה שלוש שנים שבה ממש תראו את הסרט/תאכלו עם שתי ידיים, שכחו מזה. דובוש ישן עשרים דקות (נרדם בנחיתה כמובן), גומבוץ גם זה לא, ודובוש צווח ללא הפסקה מרגע שהערנו אותו במטוס ועד הרגע שנכנסנו למונית הביתה. שבה הוא לא נרדם. וגם לא הגומבוץ.
אז הנה עוד טיפ: אם הילדים שלכם הלכו לישון רק באחת בלילה כי הם בילו את הערב בטיסה והיו ערים, אל תבנו על זה שלמחרת הם יתעוררו מינימום בעשר בבוקר. שבע זה יותר קרוב לאמת. ררר.
עד כאן לביקור בישראל. להתראות בפעם הבאה!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
